הבט אל תוך פני המנודדות

מה היתה אלזה לסקר־שילר: משוררת, או ציירת, מחזאית או אמנית פרפורמנס? היא היתה כל הדברים הללו, ועתה מתגלות לקוראי העברית יצירותיה בפרוזה של האשה המיוסרת שנעה ונדה בין ארצות ובין סוגות ולעתים גם בין מגדרים, ולא מצאה מנוח

לילות טינו מבגדד, הנסיך מתבאי, סיפורים מאת אלזה לסקר־שילר, תרגום ואחרית דבר: ליאורה בינג־היידקר, הוצאת כרמל 2018, 137עמודים

הכריכה המוקפדת של קובץ תרגומים זה לפרוזה המוקדמת של אלזה לסקר־שילר (אלברדפלד 1869 — ירושלים 1945) מרמזת לכך שמי שידועה לנו, קוראי העברית, בעיקר כמשוררת גדולה, היתה גם ציירת ואמנית פרפורמנס. תערוכת ענק שהוצגה במוזיאון היהודי בברלין בשנים 2011-2010 כבר חגגה את האמנות החזותית של לסקר־שילר, שאכן ליוותה את הטקסטים שלה באיורים ופיקטוגרמות שנטבעו בנייר בדיאלוג מתמיד עם הכתוב, כשהכתוב מבקש לפרוץ את גבולות הנייר ולעצב את החיים.

הכריכה בהוצאת כרמל מהדהדת גם כריכות להוצאות מקוריות של אלזה לסקר־שילר בגרמנית, כמו כרך הפרוזה שהוא מעין יומן מסע בשם "ארץ העברים", שאותו כתבה בהשראת ביקורה הראשון בארץ ישראל ב-1934. הכרך יצא לאור בהוצאת אופרכט בציריך ב-1937 ועיצובו מודרניסטי להפליא: הכריכה ודפי הספר הפנימיים לבנים, הפונט הנקי על הכריכה הוא צבע כחלחל (צבע המככב בכתיבתה ובאיוריה של המשוררת), ומתחתיו, במשיכות דיו שחורות ודומיננטיות, איור שלה עם כיתוב שלה באותיות עבריות: "בני המושבה ביום שבת בירושלים".

אלזה לסקר־שילר נולדה ב-1869 בעיירה קטנה במערב גרמניה ושמה אלברפלד, כיום חלק מן העיר וופרטל הסמוכה לדיסלדורף. היא נולדה למשפחת בנקאים יהודים מתבוללים. אמה דאגה לחינוך הספרותי של בתה ולפיתוח הצד היצירתי בה, ואמנם לסקר־שילר הקדישה רבים משיריה וסיפוריה, עד ימיה האחרונים בירושלים, לאמה, ובאופן מובהק הציבה את אמה כמלאך שנתן לה השראה.

בסוף המאה ה-19 היא עברה לברלין עם בעלה הראשון, והתגרשה ממנו זמן קצר לאחר מכן. כבר אז השילה מעליה את סגנון החיים הבורגני, החלה לכתוב, למדה ציור והתרועעה עם חוגי אמנים ובוהמיינים בעיר. ב-1902 הופיע מחזור שיריה הראשון "סטיקס". ב-1907 הופיעה המהדורה הראשונה של "לילות טינו מבגדד" וב-1914 — הקובץ "הנסיך מתבאי". בשנות העשרה של המאה ה-20 היא כבר היתה מוכרת כנציגה חשובה של שירת האקספרסיוניזם הגרמני. בינתיים הספיקה גם להינשא שנית לאמן היהודי־הגרמני גיאורג לוין, שאותו כינתה הרברט ואלדן ושהיה מייסדו של כתב העת החשוב "דר שטורם", אך גם ממנו התגרשה, ב-1913.

אלזה לסקר שילר, 1907. "מומיה בת שנות כוכבים אני"

בתקופה זו הפנתה לסקר־שילר אנרגיות מחודשות לציור ולפרפורמנס, וטרחה לטשטש את הגבול בין אמנות לחיים באופן תדיר. דוגמה אחת לכך היא השימוש החוזר בשם "יוסוף" או "הנסיך יוסוף" שבו חתמה רבים ממכתביה לחברים קרובים אך גם לאמנים ולמוציאים לאור. הפרסונה של יוסוף ליוותה אותה עד סוף ימיה. בשם זה חתמה את אחד האיורים למחזור שיריה האחרון "פסנתרי הכחול", שיצא לאור בירושלים בהוצאת תרשיש ב-1943, שנתיים לפני מותה.

הערבוב שעשתה בין הבדיון והחיים התבטא גם בצילום האיקוני של המשוררת שהודפס בתוך כרך התרגומים שלפנינו. זהו צילום מ-1910 שצולם תוך כדי הכנה לערב קברט שבו התכוונה לסקר־שילר לקרוא קטעים מן הפרוזה שלה, חלקם בתרגום לערבית. הלבוש המזרחי והחליל המצרי, כמו גם התספורת והפרופיל המושפעים מדימויים הלקוחים מאמנות מצרית עתיקה, מעוררים שאלות רבות בדבר האוריינטליזם הגרמני שספגה באותן שנים ושהשפיע רבות על סגנונה האישי, על תוכני כתיבתה ועל ציוריה. היא אכן נעה תדיר על הגבול בין מזרח מדומיין לשירה גרמנית בת הזמן, והפרסונה של יוסוף איפשרה לה לחצות גם את הגבול המגדרי.

ב-1933 אסרו הנאצים על הקריאה בכתביה. שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס ניצח על ההסתה נגדה בעיתונות המודפסת וברדיו. פעם היא גם הוכתה במוטות ברזל ונסקלה באבנים. היא ברחה לציריך, שם לנה שישה לילות על גדת האגם ואז ניסתה להתפרנס ממכירת ציוריה, ותוך כך המשיכה להוציא לאור את כתביה בהוצאת אופרכט בעיר. ב-1934 וב-1937 ערכה שני מסעות לארץ ישראל, בעקבותיהם לא הפסיקה לכתוב ולצייר בקווים אקזוטיים אוריינטליסטים, אך עתה קיבלו הנופים והדמויות מוחשיות גדולה יותר. כך, למשל, ציור בעיפרון וצבעי מים שקראה לו "בתלפיות האהובה של עגנון". הציור שמור היום בארכיון עגנון בספרייה הלאומית.

ב-1939 סירבו שלטונות שווייץ לחדש את אשרת השהייה שלה והיא נאלצה להישאר בירושלים. העורך הספרותי הגרמני תומס שפאר, שהוציא השנה לאור ספר ושמו "גרוּנֶוַלְד באוריינט: ירושלים היהודית־גרמנית", הקדיש פרק לשנותיה של לסקר־שילר בירושלים. גם כאן, יש לומר, הוא מצביע על סירובה להתביית, אף שהיתה כבר בת 70. לעומת כל מכריה מגרמניה, כגרשם שלום, שמואל הוגו ברגמן, ארנסט סימון או ורנר קרפט, היא לא התגוררה בשכונת רחביה (לפחות לא בהתחלה). היא העדיפה לחיות בין מלונות — הוטל נורדיה, הוטל וינה, ואחר כך הוטל אטלנטיק ברחוב יפו. עוד מתאר שפאר כי ירושלים היתה בעיניה שתי ערים: זו של מעלה וזו של מטה. כך אכן תיארה את העיר ביומן מסע שלה "ארץ העברים".

התנועה בין השמימי לארצי מגדירה במידה רבה גם את שני קבצי הסיפורים המובאים בספר שלפנינו, בתרגומה של ליאורה בינג־היידקר. לסקר־שילר שואבת אותנו באמצעות השפה הגדושה אל תוך סצינות שהן הכלאה בין נופים תנ"כיים מדומיינים לתפאורות אקזוטיות בהשראת סיפורי אלף לילה ולילה. יש לזכור שהסיפורים, השירים והפרגמנטים שבקובץ זה נכתבו זמן רב לפני ביקורה בפועל בארץ ישראל. התנועה כאן היא לא רק בין ברלין לבין מזרח מדומיין המכליא את בגדד, קונסטנטינופול, עיר־זהב (ירושלים) ותבאי, אלא גם בין הגשמי לטרנסצנדנטי.

הממד הטרנצסנדנטי מיוצג במידה רבה באמצעות דמויות המשוררים בסיפורים, ובמיוחד טינו, הנסיכה־המשוררת, ואביגיל הראשון, הנסיך־המשורר. דרך דמויות רומנטיות אלה, שאינן מוצאות את מקומן בעולם של תככים, קרבות ירושה ושושלות, דנה לסקר־שילר במקומה של השירה בעולם. וכוונתה היתה אכן לעורר דיון ושינוי במעמדה של השירה, שאותו חוותה כפטריארכלי ומדכא: כיהודייה במרחב הגרמני וכאשה בעולם בורגני־פטריארכלי, אך גם כאמנית בחוגי הבוהמה שבהם בעלי הכוח וההשפעה הם עדיין דמויות גבריות.

בשיריה היא פונה במעין תפילה לאל טרנסצנדנטי שיחולל שינוי ויחזיר את המשורר לתפקידו כמתווך בין האנושות לאלוהות. ובסיפוריה "לילות טינו מבגדד" ו"הנסיך מתבאי" היא מקוננת על הסכנה המרחפת על המשוררים למרות ייחוסם האצילי מצד אחים כוחניים, נשים תאבות בצע, אבות קנאים.

כשמגיעים אפולידס, המאהב היווני, וטינו לעיר המתים, בפרגמנט הקצר "אפולידס וטינו באים אל עיר מתפוררת" (עמוד 41), בנות העיר המתפוררת רוקדות לפניהם את אותו מחול שאין לו סוף במטפחות מאובקות. ואמנם המתרגמת בינג־היידקר, שמומחיותה בתחום הריקוד, מדגישה באחרית דבר שלה לכרך את ממד המחול ביצירתה של לסקר־שילר, ובסיפורים האלה במיוחד. המחול בקטע קצר זה הוא אמנם "מחול המוות האינסופי", אך הוא גם מתווך בין המתים לחיים. כך, בסיפור הראשון של הכרך ושמו "אני רוקדת במסגד" כותבת לסקר־שילר: "עליך לבקר אותי שלושה ימים אחרי הגשם. אזי נסוג הנילוס ופרחים גדולים מאירים בגני, וגם אני עולה מן האדמה ונושמת. מומיה בת שנות כוכבים אני, ורוקדת בעת אפרים. [...] חגיגית אני וזרועי המורמת מתנבאת [...] כאן עדיין זוהר, ברק כף־רגלי." ובסיפור "אחד ביי": "אני רוקדת על גלי הימים, מערבלת את חול המדבר למרומים, ואל מול הארמון הרוחש המון העם והנערים והנערות היהודים הנאלמים". הריקוד נע ומחבר בין מחוות נבואה לאבק מדברי, בין הטרנצסנדנטי לארצי, בין המוות לאלמוות.

ולסיום, מחווה לריקוד נוסף, הוא הריקוד בין שתי השפות, הגרמנית והעברית, מחול התרגום. באחרית דבר לספר קובעת המתרגמת כי "דימוי הרקדנית עתיקת היומין חוזר ומופיע בסיפורים שלפנינו כיסוד מכונן, ה'מחולל' את הכוריאו־פנסזיה הנפתלת בין ארוס לתנטוס, מתמרן בלוליינות בין קמרונות תבאי, בגדד וערים אחרות של המזרח". ובהמשך: "לא בכדי בוחרת לסקר־שילר להבליט את דימוי הרקדנית בדמותה של טינו שהרי — כפי שאנחנו יודעים — המחול הגרמני המודרני של מפנה המאות התריס בגופו נגד ניוונו של העולם הישן, והממד ההתהוותי שלו נתפס כמבעו של העידן החדש... משימת הרקדנית דומה לזו של שחרזדה מסיפורי אלף לילה ולילה: כל עוד הלשון מתגלגלת והמחול מתחולל — הגלות הנצחית מנוצחת".

את מעשה התרגום אפשר לקרוא, ברוח דבריו של ולטר בנימין, כאקט שמעניק מעין חיי המשך ליצירה המקורית.

סיפוריה של לסקר־שילר אינם קלים לתרגום. הגרמנית שלה רוויית דימויים, תחדישים לשוניים ודקדוק אידיוסינקרטי הגורם לקורא הגרמני תחושה תזזיתית מעט ולעתים גם תחושת זרות מכוונת, שכן היא משלבת בכתיבתה גם ג'יבריש. המתרגמת עצמה מתעכבת באחרית דבר על מלה אחת מתוך שיר הסיום של "לילות טינו מבגדד" והיא המלה verwandert בשיר "השיר של חיי". מלה זו היא תצרף של כמה מלים בגרמנית ומקפלת בתוכה תנועות מנוגדות: תעייה, נדידה, תמורה וקרבה (קרבת משפחה).

השיר תורגם בעבר על יד נתן זך ויהודה עמיחי. נתן זך בחר לתרגם את המשפט הפותח את השיר כך: "הבט אל תוך פני סחופי הנדוד". "סחופי הנדוד" מעניק אמנם לקורא העברי את היקסמותה של המשוררת מדמויות קדומים שבנדודיהן בין עולמות חיים ומתים, בין יערות עד לבין מעיינות עתיקים, עור פניהם נצרב בשמש ונסחף עם רוח המדבריות. אך הבחירה בתחדיש שטבע עמיחי, "מנודדות", כדי להפיק את השורה "הבט אל תוך פני המנודדות", חשוב כאן בדיוק מכיוון שהוא תצרף ותחדיש כפי שהוא גם במקור: הוא מספק לקורא תחושת תמיהה והזרה המשקפות את כל התנועות שאפיינו הן את חייה האישיים של המשוררת ואת יצירתה. בחייה האישיים היו אלה בין השאר המעבר ממערבה של גרמניה לבוהמה של ברלין, הבריחה מברלין לשווייץ אחרי 1933 וההשתקעות בירושלים לאחר ששערי אירופה נסגרו בפניה עם פרוץ המלחמה ב-1939; אך גם התנועה המתמדת ביצירתה החדשנית: המעברים בין כתיבה לציור ולאמנויות הבמה וטשטוש הגבול בין אמנות לחיים.

עם התרגום הזה של סיפוריה לעברית, האם נכון לומר שאלזה לסקר־שילר חזרה הביתה, או שמא לא היה לה כלל בית לשוב אליו, שכן היא לא חיפשה את הבית אלא את התנועה.