ארץ הצבי מתה

שנים רבות תמכו א"ב יהושע ועמוס עוז ברעיון שתי מדינות לשני עמים וכתבו בחום על אריה אליאב ועל חזון השלום שלו. הרומאן החדש של א"ב יהושע בא להודיע שהחזון הזה מת ורק השמאל התל אביבי החביב והתמים עדיין אינו יודע זאת

אני קורא את הרומאן החדש של א"ב יהושע, "המנהרה", וחושב על הדרך הפוליטית הארוכה שעשו יהושע וידידו עמוס עוז עד שדרכם המשותפת התפצלה. שניהם תמכו — במאמרים, בהרצאות ובחתימות על עצומות פוליטיות — ברעיון של שתי מדינות לשני עמים ושניהם כתבו בחום על אריה אליאב ועל חזון השלום שהציג בספרו "ארץ הצבי". הרומאן החדש של יהושע מרמז שארץ הצבי מתה, ורק השמאל התל אביבי "החביב והתמים" עדיין אינו יודע זאת.

גם עוז וגם יהושע הרבו לכתוב מאמרים פוליטיים־חברתיים בצד כתיבתם הספרותית. בכתיבתו של עוז קיים, כידוע, פער גדול בין מאמריו לבין הסיפורת שלו. במונחיו של ניטשה לפנינו כתיבה אפולונית, בהירה ורציונלית, מצד אחד, וכתיבה דיוניסית, הקוראת דרור לדחפי עולם המעמקים, מצד שני. מאמריו של יהושע, לעומת זאת, מצביעים על הסוגיות התרבותיות והחברתיות המתרמזות גם בסיפורת שלו: היחס של היהודים למולדתם, הזיקה בין ישראל לגולה וכו'. המאמרים האלה מהווים לא פעם מעין פרשנות ישירה או עקיפה לסיפורים ולרומאנים שלו. הדבר בולט במיוחד באחרונה: שני מאמריו של יהושע שפורסמו בעיתון זה באפריל השנה הקדימו בכמה חודשים את פרסומו של "המנהרה" וכמו הכינו את הקוראים לשינוי הגמור שחל בתפישתו הפוליטית של יהושע.

כתיבתו הספרותית והמסאית של עמוס עוז מציגה, כאמור, שני עולמות שונים. כסופר הציג עוז מראשית דרכו תפישת עולם דיאלקטית: מצד אחד גיבוריו נקרעים בין אור לחושך, בין אלוהים לשטן, בין גבולות לבין חצייתם. מצד שני, עוז הבין כבר בצעירותו כי הניגוד הזה בין האור לחושך, בין המודע ללא מודע, הוא חיצוני בלבד, וכי למעשה מכיל כל צד עמוק בתוכו יסודות מרכזיים של יריבו. הביטוי המושלם ביותר לתפישת עולם זו נמצא כבר בספרו הראשון "ארצות התן": "קללת־עולם משתלחת בין יושבי־בית לבין שוכני ההרים והערוצים. עתים, בשעות של לילה, חש כלב־הבית המדושן את קול אחיו המקולל. לא מעבר לשדות בא הקול. בקרב הכלב שוכן שונאו. ממעמקים שולח הוא מטחים של צחוק ירקרק" ("קודם זמנו").

במלים אחרות, יושבי הבית ואחיהם המקוללים אינם רק אויבים בנפש אלא גם תאומים בנפש. הדרך היחידה המאפשרת חיים של יצירה והרמוניה עוברת דרך השגת השלמה ופיוס בין היריבים. מכאן המבנה הדיאלקטי המציין את כל יצירותיו של עוז: יצירת ניגודים דרמטיים בין דמויות ותפישות עולם רק כדי להגיע בסופו של לסינתיזה פורה שבה חיים בשלום מי שהיו קודם לכן אחים מקוללים. מבנה זה מתקיים כמעט בכל הסיפורת של עוז, החל בסיפורו הראשון "סדק מפולש לרוח" (1961) וכלה ברומאן האחרון שלו, עד כה, "הבשורה על פי יהודה" (2014).

כפועל יוצא מתפישת עולם זו, הערבי ביצירת עוז הוא האויב אבל גם הפאלוס המפרה, מקור של כוח ואתר של תשוקה. כך הדבר באחדים מסיפורי "ארצות התן", ברומאנים "מקום אחר", "מיכאל שלי", "מנוחה נכונה" ועוד. עם זאת, בכל היצירות האלה המשיכה אל הערבי שייכת לעולם המעמקים של הגיבורים; הניסיון להעביר אותה מן הרובד הנפשי לעולם המציאות מסתיים באסון ובהרס. לא פלא לכן שבמאמריו הפוליטיים של עוז נמצא חתירה עקבית לפיוס ולשלום עם הפלסטינים אבל אין בהם מקום לסינתיזה האופיינית כל כך לסיפורת שלו.

א"ב יהושע. בדרך ארוכה ומפותלת הגיע יהושע לרעיון הסינתיזה, אותו רעיון שעמוס עוז אוהב כל כך אבל שומר אותו בקפדנות לתחומיה של הספרות בלבד דודו בכר

עוז הטיף מיד אחרי מלחמת ששת הימים נגד סיפוח השטחים שכבשה ישראל וקרא להיפרד מן הגדה ומתושביה. שוב ושוב הצביע על כך שבין ישראל לתושבי הגדה לא יכול להיות "ירח דבש משותף, אלא רק גירושים הוגנים". אותם רעיונות בהירים ומנומקים, המופיעים כבר ב"שיח לוחמים" (1967), נמצא גם במאמריו הפוליטיים הכלולים בספרי מסותיו, החל ב"באור התכלת העזה" (1979) וכלה ב"שלום לקנאים" (2017).

בכתיבתו של יהושע, כאמור, הסיפורת והמסה שלובים זה בזה והשינוי הרעיוני המובע בז'אנר האחד מובע גם במשנהו. הדבר בא היטב לידי ביטוי ברומאן החדש שלו, "המנהרה". יהושע לא רק הקדים לפרסום הרומאן שני מאמרים שבהם הציג בהרחבה את חזון השלום החדש שלו, אלא גם טורח לסמן בבהירות ברומאן את השינוי שחל בהשקפתו הפוליטית.

כותרת הפרק האחרון ברומאן החדש היא "ארץ הצבי", כשם ספרו הידוע של אריה אליאב. יהושע היה תומך נלהב בחזון שתי המדינות שהציג אליאב בספר זה ואף כתב עליו לא אחת. ב"המנהרה", לעומת זאת, תומך המחבר בעקיפין ברעיון של מדינה שבה יחיו יהודים וערבים זה לצד זה ללא קווים ירוקים או אדומים. המחבר מזכיר כאן את "ארץ הצבי" של אליאב רק כדי לבשר לקורא שהארץ הזאת איננה קיימת עוד.

תפישותיו של יהושע עברו שינויים רבים לפני שהחל לתמוך במדינת כל אזרחיה. בסקירה כללית של יצירתו נדמה לי שאפשר לתאר את ההתפתחות הבאה: בנובלות וברומאנים הראשונים שלו מובעת ביקורת חריפה על החברה הישראלית־היהודית כולה. החברה הזאת מתוארת כפרי של תרבות מערבית חולה, תרבות שנותקה משורשיה. שנית, החל ברומאן "מולכו" (1987) מבחין יהושע הבחנה ברורה בין יהודים אשכנזים לספרדים וגיבורו הספרדי מגלה יסודות של פוריות וחיוניות בקרב המזרחים החדשים שעלו לישראל בשנות החמישים. הגילוי הזה מקרב את גיבורו של יהושע לערבים החיים בישראל. שלישית, התקרבות הדרגתית לרעיון הכנעני בנוסח יצחק בן צבי ודוד בן גוריון.

כדי לבחון את התפתחות יחסו של יהושע לחברה הערבית מעניין לחזור אל אחד הרומאנים המעניינים ביותר שלו, "מולכו". יהושע מפריד כאן את החברה הישראלית לפלגיה. אם קודם לכן כיוון את ביקורתו החברתית אל החברה הישראלית כולה, הרי ברומאן זה הוא מבדיל באופן ברור בין אשכנזים לספרדים. עד כמה היתה הספרדיות חשובה ליהושע אפשר ללמוד מן הרקע לכתיבת הרומאן. בכמה וכמה ראיונות סיפר יהושע כי חברה קרובה של אשתו מתה מסרטן וכי זה היה הרקע לכתיבת הרומאן. והנה, האשה שמתה היתה ממוצא הולנדי ואילו בעלה ממוצא גרמני. ברומאן שלו הפך יהושע את האשה ליוצאת גרמניה ואת הבעל לספרדי. מחלת הסרטן המביאה למותה של האשה הייקית נתפשת ברומאן (כמו בנובלה קודמת של המחבר, "יום שרב ארוך, ייאושו, אשתו ובתו") כסימפטום של תרבות חולה, של אינטלקטואליזם ביקורתי, מריר ועקר.

אחרי מות אשתו האשכנזייה מולכו מגלה שהיא כמו עיקרה וסירסה אותו וכי הדרך להשיב לעצמו את חיוניותו טמונה בספרדים החדשים, אלה שהגיעו לישראל מארצות אפריקה ואסיה אחרי קום המדינה. בעת ביקור במושב גלילי הוא חש שהיהודים המזרחיים, "חלקם הודים אפלים וחלקם צפון אפריקאים בהירים", הם קצת עצמו ובשרו. בפעם הראשונה והיחידה ברומאן הוא מתקשר כאן לרגשותיו העמוקים: הוא מתאהב בילדה קוצ'ינית בת 12 ובמסעדה במקום הוא חש באמצעות האוכל קשר עמוק עם אביו. מולכו, הספרדי המשתכנז, מצליח להתחבר במושב הזה עם שורשיו הספרדיים, וכפי שמרמז שמו של מזכיר המושב, יעיש (בערבית: חי), הדרך לחיים חדשים טמונה כאן.

הקשר המתחדש עם היהודים המזרחיים מלווה ב"מולכו" גם בקשר חדש עם ערביי ישראל: לא במקרה המושב היהודי שבו מבקר מולכו דחוק בקצה הגליל "בין כפרים ערביים"; ולא במקרה תייר ערבי הרואה את מולכו מאוחר יותר בברלין מזהה בו "מישהו מוכר, בן שבט קרוב, בשרו ודמו". לקראת סוף הרומאן מולכו מבחין באחות "שחורת שיער, עורה צח, עיניה השחורות בורקות במבט חם שכמו ינק משהו מיישותו לתוכו". הוא מניח כי היא ממוצא מזרחי רק כדי לגלות, אחוז תשוקה, כי היא ערבייה.

ברומאן הבא של יהושע, "מר מאני" (1990), הקשר לבני הארץ הערבים מתהדק. בפרק האחרון של הרומאן, שהוא אולי הטקסט המעניין ביותר שכתב יהושע מעודו, מספר אברהם מאני, אבי השושלת המאנית, כי הוא האחראי לרצח יוסף בנו. מדוע ביצע אברהם את העקדה הזאת? יוסף נסע מסלוניקי לירושלים כדי להביא משם את ארוסתו אבל נשאר בירושלים. אברהם נוסע בעקבות בנו בתקווה להחזיר את הזוג הצעיר לסלוניקי. כשהוא מגיע לירושלים הוא מגלה כי יוסף נשאר בארץ הקודש מפני שטיפח אידיאה פיקס שעל פיה ערביי הארץ "אינם אלא יהודים ששכחו שהם יהודים". כמובן, יוסף אינו מצליח לשכנע את הערבים כי הם יהודים ששכחו את יהדותם והוא עצמו נהפך ל"ישמעאלי חדש המגלה שהוא בעצם יהודי שוכח". כדי להבטיח את המשך השושלת היהודית רוצח אברהם את בנו ושוכב עם כלתו, ומוודא שהזרע המאני לא יאבד מן הארץ.

בספרו "אחיזת מולדת" (2008) מספר יהושע כי כשכתב את הפרק האחרון של "מר מאני" חשב על רעיונותיהם של יצחק בן צבי ודוד בן גוריון שעל פיהם ערביי הארץ אינם אלא צאצאים מומרים של היהודים שנשארו נאמנים לארץ לאחר חורבן בית שני. כמו אברהם הנבהל מרעיונותיו הכנעניים של בנו ורוצח אותו, גם יהושע דחה בעת כתיבת הרומאן את התפישה הכנענית הזאת. בראיון שערך עמו ירון לונדון אמר: "לערבים ולאסלאם יש רקורד נכבד משלנו ביכולת ההטמעה שלהם. להם יש כוח הטמעה עצום. במהלך ההיסטוריה הם הטמיעו בתוכם עמים שונים ומשונים... אז אנחנו נטמיע אותם? זהו חלום באספמיה" ("הקיר וההר", עמ' 190).

כאן אני מגיע לרומאן האחרון עד כה של יהושע, "המנהרה". הרומאן הוא בלי ספק יצירה מקורית, מורכבת, רבת דמיון ורבת עניין. ועם זאת, מה שהיה בעיני יהושע "חלום באספמיה" רק עד לפני שנים מעטות נהפך ברומאן זה למציאות אפשרית, מציאות שיש לחתור אליה. שוב נמצא כאן את הנחותיהם של בן צבי ושל בן גוריון בדבר מוצאם היהודי־כביכול של הערבים, ומהספר עולה בבירור כי היהודים והערבים אינם חולקים רק גיאוגרפיה אלא גם גנטיקה. לרעיונותיהם הכנעניים־הגנטיים של בן צבי ובן גוריון נמצא כאן מקבילה היסטורית: כמה שנים אחרי תום מלחמת וייטנאם הווייטנאמים הצפוניים והדרומיים "כבר לא מבינים עכשיו על מה ולמה הם הרגו אחד את השני באכזריות כזאת".

הכל כאן עומד בסימן כפילות שהיא למעשה אחדות: כחצי תריסר פעמים נזכרת ברומאן שמש כפולה שהיא אותה שמש עצמה. לצבי, גיבור הרומאן, יש שני טלפונים ניידים ואשתו אומרת לו כי בגלל הכפילות הזאת היא מרגישה שיש לה שני בעלים. גם נוף הארץ מוכיח לגיבור הרומאן שהארץ אינה ניתנת לחלוקה. מגג בית החולים רואה צבי "גבעות רכות, הרים מיוערים, גגות אדומים של מתנחלים, קוביות מגובבות של כפרים ועיירות שמפציעים מתוכם צריחים וכיפות של מסגדים... ואד אוורירי ורדרד מחתל את הפסטורליה במִקְשַת שלווה אחת שלעולם לא יהיה ניתן לחלק אותה".

אחד הגיבורים היהודים ברומאן מתאהב בנערה פלסטינית בשם איילה והשניים מצפים לילדם הראשון. יהושע היה, כאמור, תומך נלהב באריה אליאב ובחזון שתי המדינות שלו כפי שנוסח בספרו "ארץ הצבי". "ארץ הצבי" הזאת נזכרת בהדגשה רבה בסופו של הרומאן רק כדי לבשר לקורא שהארץ הזאת, ארצו של "השמאל החביב והתמים", גוועה. את מקומה, יכול הקורא להבין, תירש ארצה של איילה ושל צאצאיה הכנעניים.

בדרך ארוכה ומפותלת הגיע יהושע לרעיון הסינתיזה, אותו רעיון שעוז אוהב כל כך אבל שומר אותו בקפדנות לתחומיה של הספרות בלבד. אי אפשר שלא להתרשם מן הנימוק המוסרי שנותן יהושע במאמריו לרעיון הזה: חזון שתי המדינות משמש רק מסווה למציאות של כיבוש מרושע ואפרטהייד משפטי וחברתי. אבל אי אפשר גם לשכוח את דבריו המשכנעים לא פחות של יהושע עצמו בדבר כוחם העצום של הערבים להטמיע עמים אחרים וכי הרעיון הכנעני אינו אלא חלום באספמיה.