פרק שני בסדרהלהשתחרר מבן צבי ובן גוריון ולהתחיל להתפרע

רק כשלוקה גיבור הרומאן "המנהרה" בשיטיון, מתברר שהוא חי כל חייו בהדחקה. השיטיון, ככל שהוא מתפתח והולך, משחרר את לוריא מן האיסורים שהטיל על עצמו. פרק שני בסדרה על הרומאן החדש של א"ב יהושע

עלילת הרומאן החדש של א"ב יהושע, "המנהרה", מצביעה על כך ששיטיונו של גיבור הרומאן צבי לוריא "נבט" לפני כמה שנים, זמן לא רב אחרי פרישתו ממשרתו כמהנדס בחברת "נתיבי ישראל", בנסיבות מיוחדות במינן. לוריא נמנע באורח מוחלט לאורך שנות עבודתו מקשרים אישיים עם חבריו לעבודה, לא עם אלה שהיו כפופים לו ולא עם אלה שהוא היה כפוף להם. ועל אחת כמה וכמה שמנע עצמו מקשרים מעין אלה עם אנשים ופקידי מוסדות שנזקקו לשרותיהם של "נתיבי ישראל". הוא ראה בקשרים כאלה פתח לפרוטקציה ולשחיתות, שאמנם לימים פשו בנתיבי ישראל, מוסד ממלכתי המגלגל סכומי עתק.

בין השאר היה ער גם לאפשרות של שוחד מיני, שכדי להתגונן מפניו תלה על כותל משרדו את תמונתו של הנשיא השני, מי שהיה מנהיג הפועלים יצחק בן צבי, שבו ראה מעין "גורו", איש מופת, שאישיותו הקרינה יושרה, צניעות, התאפקות, הסתפקות במועט.

לוריא כמעט לא הכיר את משפחות עמיתיו ולא נפגש עמהן. אשתו זיהתה את היסוד החולני שבצדיקות־יתר זו ואף אמרה לבעלה שהזהירות שלו הפכה אותו לבן אדם "אטום למצוקות של אחרים". מסיבה זו או אחרת הוא החליט לנהוג אחרת במקרה מיוחד, שבו צריך היה להביא איזה מסמך תכנוני לביתו של מי שהיה סגנו ויורשו המעותד (אבל עתה קיבל על עצמו משרה מתגמלת בקניה שבאפריקה). את המסמך צריך היה למסור לידי אשתו של העמית שעדיין לא הצטרפה לבעלה, ולוריא החליט משום מה שהוא יעשה זאת לא באמצעות שליח, כנהוג, אלא בביקור אישי בבית עמיתו העומד בפירוקו.

אשתו של העמית, שפיתחה אנטיפתיה כלפי בעלה, פירשה ביקור זה כאות להתעניינותו של לוריא בה, והיא קיבלה אותו עירומה במיטתה בבית האפל וה"הפוך" (מוטיב החדר ה"הפוך", היינו החדר שישנו בו ועדיין לא נעשה בו הסדר שהיה מסתיר את שימושו בלילה, עובר כחוט השני לאורך הרומאן, ומשמעותו הארוטית מדברת בעד עצמה). הכוונה של הג'סטה היתה ברורה לחלוטין. לוריא נתקף בפרץ תשוקה עז ואולי גם ניכר לעין; אבל פרץ זה החריד את הפוריטאן (הבן צבי) שבו עד יסודות נפשו, והוא, כדבריו, "הדף" את התשוקה וברח כמו יוסף בסיפור זוליכה ופוטיפר. מרוב בהלה מעוצמת המיניות שהתגלתה בו בעצמו הוא "שכח" את שמה הפרטי של האשה, והפך אותה מרחל לגב' דיבון. כך החלה אצלו שיכחת השם הפרטי, שהלכה מאז והתגברה ובישרה את הופעת התהליך המוחי ההרסני.

יצחק בן צבי ודוד בן גוריון כסטודנטים למשפטים באיסטנבול. יושרה, צניעות, התאפקות לע"מ

השיטיון של לוריא נבע אפוא לא רק מהתפתחות חולנית בקליפת המוח, אלא גם מעיוות נפשי שהתבטא לא בשליטתו ביצרו אלא בהשגת השליטה באמצעות "שיכחה", כלומר, הדחקה. הדחקה זו החדירה איזה יסוד שלילי להתמכרותו לאידיליה של חיי הזוגיות המושלמים שלו עם אשתו דינה. באורח פרדוקסלי, אותו שיטיון שהחל במחיקה האלימה של התשוקה, ככל שהוא מתפתח והולך הוא משחרר את לוריא מן האיסורים שהטיל על עצמו. אף כי הוא עצמו מודע רק באורח חלקי ל"התפרעות" המוסרית שלו, היא קונה לה שביתה במוחו.

אלמלא כן לא היה נתפס לפרויקט המנהרה של שיבולת ומימוני, שלוריא מכיר בהדרגה במוטיב הסקסואלי המקדם אותו, וכאילו מרוב דאגה לשלומה של הנערה, הוא עצמו מניח לארומה הסקסואלית שלה להציף גם אותו. זו באה לידי ביטוי בקנאתו בשני הגברים הצעירים ממנו, במחשבות מגרות על המתרחש בינם לבין הנאדי, ובידיעתו (המוצדקת או שאינה מוצדקת אובייקטיבית) לקראת סוף הסיפור, שאחד משני הגברים או שניהם כבר השתילו בנערה את זרעם והכניסו אותה להריון. בכך הוסיפו לקבוצה חסרת הזהות דור נוסף, צאצא שאפילו לא יוכל לדעת מיהו אביו, ממש כמו הילד נבו של נוגה הנבלנית.

בדרך מפותלת זו הנעה בין הכחשה להודאה מצטרף לוריא, נציגה של ארץ ישראל הפועלית הטובה והישנה (בן צבי, בן גוריון, שהוא ומימוני נעצרים אצל חלקת הקבר שלו בשדה בוקר ומשוחחים על הקשר בינו לבין פולה אשתו "הקשה"), לפנטסיית הבעילה של הארץ והמחיקה של זהותה המקורית. אמנם ההזיה שלו היא אימפוטנטית למחצה. הוא חולם על מקומה של הנאדי לצדו לא כפילגש, "אשה שנייה", אלא כסייעת, משהו מעין עוזרת פיליפינית או וייטנאמית (מעין זו שטיפלה בבנו פגוע המוחין של יצחק דיבון), שתתלווה אליו כאשר כבר לא יוכל להישאר ללא ליווי מתמיד, מעין אבישג השונמית, שנשלחה לדוד הזקן כדי שתחמם את בשרו הקר בחום עלומיה.

אין להטיל ספק באהבתו של לוריא לאשתו הרופאה דינה ובאיתנות הבסיסית של הזוגיות שלהם. עם זאת, גם הזוגיות היפה הזאת, אולי ככל זוגיות, מלאה מתחים, שלא כולם זוכים למודעות שהיתה יכולה למתן או לרכך אותם. בשיחה ליד קבריהם של דוד ופולה בן גוריון, מדבר מימוני, כאמור, על כך שפולה היתה "אשה קשה". תשובתו של לוריא היא: "אין אשה קלה. למה שתהיה אשה קלה אם היא צריכה כל הזמן לשמור על בעלה?!" אכן, זה היה עיקר הקושי בזוגיות של צבי ודינה לוריא: הרופאה הנמרצת נטלה לעצמה את תפקיד ה"שמירה", כלומר הפיקוח, על בעלה — לאו דווקא לשם מניעת סטיות רומנטיות (לכך הוא כאילו לא היה מסוגל), אלא בעיקר על כך שבכל מעשיו ודיבוריו הוא יקבל את מושגיה ודעותיה הרציונליות והפסקניות.

כל עוד עסק במקצועו ה"גברי" — סלילת כבישים, חציבת מנהרות — התקיים מעין שיווי משקל רופף בין לוריא לאשתו הדומיננטית. אגב, דינה עצמה מדגישה בשיחה עם הרופא הנוירולוג דווקא את המנהרות שחצב בעלה (תוך שהיא שוכחת שחצב שלוש ולא שתיים), והיא עושה זו בגאווה מיוחדת וכדי "להגן על כבודו", כלומר כדי לאשר את גבריותו. היא עצמה אינה מודעת לגמרי למשמעות ההדגשה הזאת שהיא מדגישה את עניין המנהרות, שבעיני לוריא עצמו הוא פחות נחשב ממעשיו האחרים (למשל, תכנון מחלפים ומסעפים מונעי תאונות). אולם כשלוריא פרש מעבודתו הוא נהפך, למעשה, לעקרת הבית, מי שהולך למרכול ולשוק ומבשל את הארוחות.

השריד של תחושתו הגברית כרוך בנהיגתו המצוינת, שעם בוא השיטיון הוא יודע שתינטל ממנו, ואז יילקח ממנו גם "טעם הקיום". כשרשיון הנהיגה אכן ניטל ממנו, באשמתו, כי לוריא אכן אוהב "להפליל" את עצמו, כלומר להודות לצורך ובעיקר שלא לצורך בשיטיונו הגובר והולך, מתפרצת אצלו חמת זעם שהצטברה כתוצאו מ"ביזיונו" המתמשך ועתה היא מכוונת כלפי אשתו, שקיבלה את ההודעה בשיוויון נפש והבטיחה שמכאן ואילך היא עצמה תהיה הנהגת שלו — הבטחה שבעיני לוריא אינה שונה מגזר דין של סירוס.

הפרק הבא — בגיליון יום הכיפורים