"פרפרים בנובמבר": ספר איסלנדי שאפשר לקחת לחופשה ולא להחזיר

ספרה של הסופרת האיסלנדית אידור אווה אולפסדוטיר נשען על תבניות מוכרות ושחוקות: הגיבורה יוצאת למסע רגשי ופיזי שסופו ידוע מראש. אבל יש בו גם נקודות אור: הוא קולח ומציע ביקור בנופים מעט קרירים יותר

התפרצות הר הגעש אייאפיאטלאייקוטל באיסלנד, 2007. נופים פראיים וריטואליים כפריים צילום: AFP

תירגמה מאנגלית: גבי סילון

נובמבר באיסלנד: גשם יורד כמעט ללא הפסק על מדבר וולקני כהה, מציף נהרות בבוץ שחור. ציפורי המים צורחות לאורך החוף וכבשים רועות על משטחי הבזלת. חוות חקלאיות מאכלסות בדלילות את היבשה. אור השמש מגיח, קלוש וחלבי, רק לרגעים ספורים ביום. השלג של החורף יכסה בקרוב את האי בשמיכה לבנה שהאפילה תבלע לתוכה. וגיבורת הרומן "פרפרים בנובמבר" מתבוננת סביבה: "עיני חולפות על פני שדות הלבה, הלחים והרטובים, שנעלמים בערפל, מתמזגים עם הגוונים הכהים של הים, ועל לשון הקרחון המרוחק, אפור צמרירי וסדוק, ומאחוריו — מאגר המים העצום".

האפילה הקרירה של הנוף היא סיבה טובה לקרוא את הרומן של הסופרת האיסלנדית אידור אווה אולפסדוטיר, במיוחד בקיץ הישראלי: נחמד לחשוב על מקומות שבהם 11 מעלות נחשבות למזג אוויר חמים ונעים. אבל לפחות בחלקו הראשון של הספר, זו הסיבה היחידה לקרוא אותו.

"פרפרים בנובמבר" הוא רומן פופולרי. המלה הזאת אינה ביטוי מחמיר של שיפוט ערכי: יש רומנים פופולריים גרועים ויש נהדרים. השימוש במושג פופולרי מצביע רק על קיומו של ממד מרגיע ומבדר בקריאה, משום שהקוראים יכולים לחזות את מהלכי העלילה עוד בטרם התרחשו. מאוחר יותר, כשהם אכן מתרחשים, אנחנו שמחים בחלקנו משום שהניחוש התאמת; הידע שלנו אוּשר. זו הסיבה שצפייה בקומדיות רומנטיות נעימה כל כך: אנו יודעים מההתחלה שהזוג ייתקל במכשולים ויוכל להתגבר עליהם עד לאיחוד המרגש; בספרי מתח פופולריים, הגיבור או הגיבורה יצליחו להיחלץ מהמלכודות שהרעים טמנו להם, וישיגו את מטרתם. האישור של הידע המוקדם תמיד מרגיע, משום שהוא מחמיא לקוראים ולהכשרה התרבותית שלהם. דבר אינו מתערער או מוטל בספק; הקטגוריות המוסריות מתבררות כנכונות, והסדר האידיאולוגי נשמר.

עטיפת הספר "פרפרים בנובמבר" צילום: עיצוב העטיפה: ירמי אמסטר / הוצאת חרגול

אבל ההתחלה של "פרפרים בנובמבר" היא איומה, אפילו בסטנדרטים הפופולריים, ולוקח לרומן זמן להתאושש ממנה ולפצות עליה. הפתיחה כוללת רצף של מהלכים עלילתיים קלישאתיים מדי, שמנהלים באופן דידקטי את הציפיות של הקורא. ראו כיצד מתוארת גיבורת הרומן עם פתיחתו ונסו לחזות מה מתרחש בספר: ובכן, היא אשה נשואה ללא ילדים בת 33 שבעלה נפרד ממנה כי התאהב באחרת, והיא מגיבה על כך בשוויון נפש. גם את המאהב הלהוט שלה היא נוטשת. מגדת עתידות חוזה לה מסע שבו היא תלמד דבר־מה על עצמה, ומייעצת לה לקנות כרטיס הגרלה. הגיבורה עושה זאת פעמיים וזוכה גם בבקתת עץ ניידת וגם בסכום כסף גדול.

במקביל, חברתה היחידה, שנמצאת בשמירת הריון בבית החולים, מבקשת שהגיבורה תיקח לרשותה את בנה בן הארבע לכמה שבועות ותטפל בו. הילד הוא חירש ואילם, כבד ראייה, צולע ונוטה ללכת בשנתו. עורו שקוף ועיניו ענקיות, ויש לו "חוש נבואי". היא מחליטה לקחת את הילד איתה ולצאת למסע.

עוד מידע ראשוני נחוץ למשחק הניחושים שהרומן מנהל: הגיבורה היא עצמאית וקפריזית, חיננית אך מנותקת רגשית. היא אמנם יודעת הרבה שפות, אבל "אף פעם לא הייתי טובה במיוחד במלים, ודאי שלא פנים מול פנים, אשה לגבר". היא לא יודעת מה היא רוצה מהחיים או מעצמה. היא לא נשית וביתית מספיק: היא לא יודעת לעשות כביסה ולא אוהבת לבשל. ובעיקר, היא לא אוהבת ילדים. היא אומרת: "לא נועדתי להיות אמא, לגדל בני אדם, אין לי שמץ של מושג על ילדים". והיא ממשיכה: "המראה של ילד קטן לא מעורר אצלי גל של תחושות אמהיות, אני רק מריחה את הריח החמוץ, מדמיינת את ההתפרצויות האינסופיות שלהם, הלחיים הדביקות, הנזלת הזולגת לכל מקום". ועוד, למקרה שמישהו פיספס: "פשוט אין לי את הגֶן האמהי. אף פעם לא שקלתי ללדת. אני אפילו לא נראית כמו אמא". מכיוון שהיא לא צריכה לדאוג לשום ילד, היא יכולה לעשות אמבטיות ארוכות ולחשוב רק על עצמה. אבל ההתנהגות הזאת לא מגיעה מאג'נדה פמיניסטית או אחרת, אלא מטראומה ישנה: בגיל 15 היא מסרה ילד לאימוץ. פלא שהיא נמנעת מילדים?

אבל כעת היא יוצאת עם ילד בן ארבע למסע בנופים המרהיבים של איסלנד. החברה שלה אומרת לה: "תזכרי מה שאני אומרת — הוא ישנה אותך". פתיחה כזו אינה מחמיצה ולו קלישאה אחת; כעת נחשו כיצד הגיבורה תשתנה. האם היא תבין את הקסם הרגשי העמוק של מנעמי האמהות? האם היא תבין שעליה למצוא את עצמה ולהתבגר? האם היא תמצא אהבה ותלמד לבשל?

אידור אווה אולפסדוטיר. ספרה צובר תאוצה מאוחר מדי צילום: Nemo Perier Stefanovitch

במובנים רבים, הגיבורה מעוצבת לפי קווי המתאר של הקומדיות הרומנטיות ההוליוודיות, שמרבות לשלוח נשות קריירה רווקות ומנותקות רגשית מניו יורק לדרכים כפריות כדי ללמד אותן (ואת הצופות) דבר או שניים על נשיות מסורתית. אם היא היתה אמריקאית, הספר היה בלתי נסבל, כי הוא נסמך על סיפור משומש מדי. אבל הסיפור מתרחש באיסלנד, והעובדה הזאת מקנה לרומן, פה בישראל, ערך מסוים של תיירות ספרותית. הגיבורה יוצאת למסע פיקרסקי, שבו היא תפגוש דמויות כפריות: ציידים ידידותיים, גבר נאה ומסתורי שמגיח בחסות האפילה ופותר בעיה עם הרכב, וטרינר עם בז פצוע בתיבת עץ ומקהלת גברים אסטונים שיכורים. לבסוף היא מציבה את הבקתה שלה בכפר דייגים קטן ליד הים; נוכחותה מעוררת רכילות, אבל בסופו של דבר היא מרגישה שם נוח (יש גם גבר שרמנטי: זה שפתר קודם את הבעיה בדרך).

זה מה שמשמח ב"פרפרים בנובמבר": אווז בר צלוי ממולא בתפוחי עץ, מקפא דומדמניות ומרק קקאו חם; סוודר סרוג־ביד עם איור של אייל צפוני; הנופים הפראיים של השממה השחורה והגשומה; הריטואלים הכפריים: רביצה במעיינות חמים, התקנת אורות צבעוניים בחלונות שאין בהם וילונות, משום שאין בחוץ אור שמש, קפיצות בנג'י אל הים שמרובב בפסולת דגים. וזה מה שמטופש בספר: משפטים כמו "להיצמד לצד הימני של הכביש אינו עניין של מה בכך בשביל אשה; כאן שולט ההיגיון, לא הלב".

גם אם הרומן מייצר חריגות קלות מהקלישאות של הז'אנר, הוא נחלץ בקושי מהבוץ של הפתיחה שלו וצובר תאוצה מאוחר מדי. הפופולריות העודפת שלו בעוכריו, משום שהוא חוצה את הקו הדק שחוצץ בין הישענות נינוחה על מבנה נרטיבי צפוי ובין קוצר הרוח שמייצרות קלישאות משומשות מדי. אבל יש לו יתרון אחד משמעותי: אפשר לקחת אותו לחופשה, כי הוא קולח ואיסלנדי; אבל אין צורך לסחוב אותו במזוודה בחזרה הביתה.