לבסוף פושטת תורת הסוד את מלבושיה לפני הפרשן

מאות שנים לאחר שנתגבש ספר הזוהר, הוא סגור בחותם סוד לפני הקורא הממוצע, בין השאר מפני שנכתב בניב ארמי שהוא למעשה "המצאה" זוהרית. כאן נעוץ הפלא במהדורת ספר הזוהר שראתה אור בהוצאת אוניברסיטת סטנפורד תחת השם "מהדורת פריצקר": בעבודת נמלים שנמשכה כשני עשורים תירגם פרופ' דניאל מט, שעמד בראש המפעל, את ספר הזוהר לאנגלית יפהפייה ושוטפת, כשהוא מוסיף ביאור רציף ונגיש לסמלים הזוהריים ולמהלכים הדרשניים ומפנה את המעיין לפירושים נוספים, מקבילות ומקורות

The Zohar: Pritzker Edition, Translation and Commentary by Daniel Matt, 12 Volumes, Stanford University Press 2003–2018

באחד הקטעים הדרמטיים בספר הזוהר מצהיר ר' שמעון בר יוחאי, גיבור הזוהר, כי הסודות הנאמרים עתה ראויים להתגלות רק בין "החברים הבאים בטבעת קדושה זו", כלומר חבורת יודעי הסוד, תלמידיו של רשב"י (זוהר ח"ג קל"ב ע"ב). זוהי, כידוע, התפאורה הפסבדואפיגרפית שבחר לעטות על עצמו ספר הזוהר, שנתחבר למעשה בספרד של המאה ה-13 — מעגל חכמים המתקבצים סביב רשב"י בארץ ישראל של המאות הראשונות לספירה. תיאור ה"טבעת הקדושה" של יודעי הסוד הוא רגע המאפשר הצצה לתודעת המחברים המחופשים, המבקשים לכונן טקסט שיש בו אלמנט עמוק של "סוד". אכן, המתח בין גילוי וכיסוי הוא אחד הנושאים השזורים לכל אורכו של ספר הזוהר, והדיאלקטיקה הזוהרית סביבו היא מן הריקודים היפים והעדינים של תורת הסוד העברית.

ספר הזוהר הוא גולת הכותרת של המיסטיקה היהודית, ובמובנים רבים הוא ספר היסוד שעליו בנויה ספרות הקבלה — ממנו היא באה ואליו היא שבה. עומקיו הרעיוניים, הפסיכולוגיים והדתיים, העולים מתוך הדרשות המרהיבות ומן הסיפורים המבריקים ומלאי המעוף, הפכו את הזוהר לאחד מעמודי התווך של התרבות היהודית במשך מאות בשנים. הזוהר נכנס היישר אל תוך הקאנון היהודי לצד התלמוד וספרי המקרא; ולמעשה, שרדו בידינו יותר כתבי יד של הזוהר מאשר של התלמוד, ללמדנו על תפוצתו ועל מרכזיותו בעידן שלפני הדפוס. אך דומה שבעיני הקורא בן זמננו, מאות שנים לאחר שנתגבשה ספרות הזוהר, המתח בין גילוי לכיסוי הוכרע; למגינת הלב, החיבור הקאנוני הזה סגור בחותם סוד לפני הקורא הישראלי הממוצע, וזאת בשל שלושה "מנעולים" הסוגרים עליו.

המנעול ראשון הוא דרשות הזוהר והרקע הקבלי הדרוש להבנתן. עיון בזוהר דורש ידע מוקדם בתורת הקבלה, מיומנות בפיצוח הקודים השונים והיכרות קרובה עם מנגנוני הדרשה הזוהרית. למרבה הפלא, עד היום לא נכתב פירוש מקיף לזוהר על דרך הפשט שיאפשר ללומד הבנה בסיסית של הטקסט. הפירושים המעמיקים שנכתבו על הזוהר מפרשים אותו בדרך כלל על רקע קבלת האר"י, המאוחרת יותר, ואינם מסייעים לקורא להבין את הדרשה הזוהרית שלפניו כפשוטה. מחקרו המדעי של הזוהר אף הוא לא הוליד עד היום פירוש רציף ליצירה כולה, אלא לכל היותר למבחר קטעים ממנה.

מנעול שני הוא שפתו של הזוהר. כחלק מן המעטה הפסבדואפיגרפי, נכתב הזוהר בניב ארמי ייחודי, שהוא למעשה "המצאה" זוהרית השואבת מלשון התלמוד הבבלי ותרגום אונקלוס לתורה, כמו גם מתרגומים פסבדו־ארמיים יצירתיים למלים מן העברית הימי־ביניימית. עוד נשוב לעסוק במעטה השפה המיוחד הזה, אך עובדה פשוטה היא שהקורא שאינו בקיא בשפת הארמית של הזוהר יתקשה להיכנס בשעריו אם לא ייעזר בתרגום המעביר את לשון הזוהר לשפתו שלו.

חדר לימוד בקבר רבי שמעון בר יוחאי במירון. "סיפטא בטופסרא קפטלאי שכיח" ירון קמינסקי

מנעול שלישי ואחרון קשור לנוסח הטקסט. לפחות לקורא המבקש לקרוא בזוהר באופן מדעי בולטת העובדה כי אין כיום לפנינו נוסח אחד מבורר של יצירה קאנונית זו. המצאי העצום של כתבי היד מלמד כי בכל עמוד ובכל שורה של ספר הזוהר מצויים חילופי נוסח שונים, אך טרם ראתה אור מהדורה מדעית של הזוהר כולו. כשניגש הקורא הביקורתי לקרוא בזוהר עליו לשאול עצמו תמיד איזה מין "זוהר" הוא קורא.

כאן נעוץ הפלא הגדול במהדורת ספר הזוהר שראתה אור בהוצאת אוניברסיטת סטנפורד תחת השם "מהדורת פריצקר" (על שם משפחת פריצקר שמימנה את הפרויקט). שניים־עשר כרכי המהדורה הם מפעל מונומנטלי המבקש להתמודד עם שלוש המשוכות הללו המפרידות בין הקורא בן זמננו לבין ספר הזוהר. בעבודת נמלים שנמשכה כשני עשורים תירגם פרופ' דניאל מט, שעמד בראש המפעל, שורה אחרי שורה מספר הזוהר לאנגלית, כשהוא מוסיף ביאור רציף ונגיש לסמלים הזוהריים ולמהלכים הדרשניים ומפנה את המעיין לפירושים נוספים, מקבילות זוהריות, מקורות קדומים בספרות חז"ל ובספרות הקבלית, ולעתים אף לספרות המחקר (שלושה מן הכרכים, בהם כלולים חלקים ייחודיים של הספרות הזוהרית, תורגמו ונתפרשו בידי ג'ואל הקר ונתן וולסקי). הנוסח שתירגם מט אינו מצוי בשום ספר "זוהר" שלפנינו, שכן אף הוא פרי עמל של עבודת בחירה וברירה: לצורך המהדורה נסקרו בשלמותם כמה וכמה כתבי יד זוהריים, מתוכם יצרו מט ואנשיו נוסח אקלקטי הבוחר בכל פעם את הגירסה הנראית מדויקת יותר. אין מדובר במהדורה ביקורתית של ממש (פרויקט ענק בהיקפו), אך נוסח ארמי זה של הזוהר, שהועלה בשלמותו לאתר האינטרנט של הוצאת אוניברסיטת סטנפורד, עשוי לשמש כלי רב בידיהם של לומדי ומלמדי הזוהר.

המהדורה מגישה אפוא את הזוהר באופן נהיר ובהיר לקורא האנגלית: בגוף הספר ימצא הקורא נוסח מבורר של הזוהר, על דרשותיו והפסוקים המובאים בו המתורגמים לאנגלית יפהפייה ושוטפת, ובתחתית העמוד מופיעות הערות השוליים ובהן פירוש, הרחבה והפניות מעשירות.

הנה למשל משפט הלקוח מן הזוהר לפרשת ויחי (ח"א דף רל"ח ע"ב). זהו חלק מסיפור בו מתואר מסעם של ר' יהודה ור' יצחק ההולכים בדרך:

עד דהוו אזלי פגעו ביה בההוא ינוקא
דהוה אזיל בקסטירא דחמרא
וחד סבא רכיב.

התרגום העברי למשפט זה הוא: "בעוד שהיו הולכים פגשו באותו ילד שהיה הולך 'בקסטירא דחמרא', וזקן אחד רוכב [לידו]". לא קל לעמוד על משמעותן של המלים הארמיות "קסטירא דחמרא". חלק מן הפרשנים הניחו ש"חמרא" כאן הוא חמור, בשל ההקשר של הצעידה בדרך והזקן הרוכב, ופירשו כי הילד הולך "בממשלת החמור", כלומר מוביל את החמור. אחרים הציעו כי מדובר דווקא בהליכה "מאחורי החמור". אך הקורא את הסיפור בתרגומו של דניאל מט יגלה כי התרגום המוצע הוא: Wineskin, כלומר הילד ההולך בדרך נושא עמו נאד יין. כפי שמציע מט, והצעתו מסתברת מאוד, ה"חמרא" כאן אינו חמור אלא יין, כבאחת מהוראותיו בארמית הבבלית, ואילו המלה "קסטירא" אינה אלא שיבוש של המלה "קטפירא", ניאולוגיזם זוהרי המופיע בסיפורים אחרים כדי לתאר הלך הפוסע ועמו נאד יין ("קטפירא דחמרא").

לסיפורים הללו מפנה מט, כמו גם לתרגומים נוספים, למקבילות אחרות בזוהר ולדברי הפרשנים והחוקרים אודות ביטוי זה. אכן, הקורא את הסיפור כולו יגלה עד מהרה שפרט עלילתי זה אינו מקרי וכי רבות מהדרשות הקבליות בסיפור זה יעסקו ביין ובסמליות המיסטית הגלומה בו תוך התכתבות עם דמותו של אותו ילד הנושא נאד יין (שיתגלה, אגב, כילד פלא המלא בתורה ובחוכמה ובסוד, כמו נאד היין המלא שהוא נושא עמו).

אם כן, עיון במהדורת הזוהר החדשה מאפשר לנו לקבל נוסח מדויק של המשפט ותרגום בהיר שלו לצד הערות מחכימות ועשירות. כדי להבין את היקפו הבלתי נתפש של המפעל יש להכפיל את ההצצה החטופה שערכנו למשפט זוהרי אחד בעשרות אלפי המשפטים המופיעים בזוהר. אי אפשר להפריז בחשיבותו של מפעל כזה, המעניק לראשונה לקורא המודרני מפתחות אל טקסט קלאסי מארון הספרים היהודי ופותח לו פתח רחב להבנת עולמה של קבלת ימי הביניים והזרמים המסתעפים ממנה.

השימוש המועיל והמפרה במהדורת פריצקר מעלה הרהורים על חוויית הקריאה בזוהר בשפה מתורגמת, שכן תרגום הספרות הזוהרית אינו דומה לשאר תרגומים של יצירות קלאסיות מארון הספרים היהודי. במקרה של הזוהר, השפה היא עצמה רכיב משמעותי ומסקרן עד מאוד בזהותו ובמהותו של החיבור.

מצד אחד, השפה הארמית הזוהרית היא מעין תחפושת. כאמור, זוהי ארמית מלאכותית שהומצאה בספרד של ימי הביניים על ידי מחברי הזוהר ועשויה מהכלאה של ניבים ארמיים שונים יחד עם חידושי לשון רבים ומשונים של מחבריה. אחת ממטרותיה של יצירת שפה זו היא התחפושת הפסבדואפיגרפית — הזוהר מנסה להתחפש לחיבור עתיק מתקופת חז"ל באמצעות שפתו הארמית. במובן זה, פעולת התרגום של הזוהר אינה רק הרקה מכלי אל כלי אלא גם פעולה של חשיפה, קריעת המסווה מעל פניהן של הדרשות הזוהריות והצגת הרעיונות, התוכן הזוהרי, ללא התחפושת הפסבדואפיגרפית שלו.

אכן, לעתים תוך עיון במהדורה האנגלית החדשה חש הקורא כאילו סוף סוף תוכני הדרשות, שהופשטו מן התחביר והשפה הזוהריים, מאירים באופן בהיר יותר. חוויית הקריאה נעשית דומה לקריאה בכתבי מקובלים אחרים, שהרצו את דבריהם ללא הטשטוש הארמי־זוהרי.

דוגמה קטנה לכך היא שימושו של הזוהר בפועל "אוזיף", שבלשון הזוהר משמעותו ללוות אדם. "אוזופוהו לר' אבא תלת מילין" (זוהר ח"א צ"ו ע"ב), משמעו שהחברים ליוו את ר' אבא לדרכו מהלך שלושה מיל. אך "אוזיף" הוא פועל הלקוח מן הארמית הבבלית, ובה משמעותו אינה ליווי אדם אלא הלוואת כסף. המחברים הזוהריים שחיפשו פועל ארמי ל"ליווי" קישרו בראשם, שחשב בעברית, בין "הלווה" ל"ליווה" ושאלו את המלה להקשר אחר, שאינו תקני מבחינת הארמית הבבלית. כך, כמו שכבר ציינו גרשם שלום וישעיה תשבי, נוצר פועל ארמי חדש המסגיר באופן ברור את חשיבתם העברית של מחברי הזוהר. התרגום לאנגלית מציל את הקורא מן השיבוש ומן התהייה על הפועל המשונה ופשוט מעביר את כוונת הכותבים: "They escorted Rabbi Abba for three miles".

אך ישנו גם צד שני לאופיה של הארמית הזוהרית. כפי שמראים מחקריהם של חוקר הזוהר הגדול יהודה ליבס ושל ההולכים בדרכו, הארמית הזוהרית אינה רק תחפושת שעל הקורא להסירה כדי להגיע אל התוך אלא חלק משמעותי וחשוב של היצירה עצמה, לא תכסיס פסבדואפיגרפי בלבד אלא רכיב אינהרנטי של ספרות הזוהר.

האפוס העלילתי הממסגר את הספרות הזוהרית, על רשב"י ותלמידיו הנודדים בנופיה של ארץ ישראל הקדומה, המורכב ממאות אפיזודות סיפוריות המפוזרות לאורכו ולרוחבו של הזוהר, אינו רק אמצעי לגרום לקורא לקבל את סמכותו של הזוהר ולבלוע את התוכן הדרשני, הרדיקלי לעתים, המוצג בתוך הסיפורים. יש לו תפקיד ספרותי ואידיאי ראשון במעלה.

מפאת קוצר היריעה אוכל להזכיר כאן רק בחטף כמה ממשמעויותיה של אותה שכבה סיפורית: ראשית, הסיפור הזוהרי על דמותו של רשב"י טבוע בחותם משיחי המאיר חלקים מן היצירה באור משיחי. שנית, הסיפורים הפסבדואפיגרפיים המתארים את חיי החבורה טומנים בחובם משהו מהתודעה העצמית של מחברי הזוהר הקשורה ללימוד בחבורה, בצוותא, והם אף מתארים פרקטיקות של לימוד כזה, שגם אם אין אנו יודעים אם מחברי הזוהר ההיסטוריים נהגו בהן הרי שהן נהפכו לפרקטיקות מקובלות בעקבות הזוהר (כמו הקימה בחצות לילה ללימוד בתורת הסוד הנמשך עד אור הבוקר).

היבט נוסף קשור לתפישת הסמל הזוהרית: הסיפורים הזוהריים מעצבים סמלים מיסטיים בעלי אופי מוחשי וקונקרטי באופן שאין למוצאו באף ספרות קבלית אחרת. למשל, באחד מסיפורי הזוהר דנים החכמים באיכויותיה של השכינה ובאחד מסמליה המרכזיים — הים. תוך כדי שהם פוסעים על שפת הכנרת דורשים החברים בשבח הים כסמל לספירת מלכות, וכך מעניקים לסמל "ים" היבט מוחשי. הים הזה ממש, "ימה של גנוסר" המתואר בסיפור, נהפך מסמל מילולי לסמל חי ודינמי לספירות העליונות.

כאמור, השפה הארמית הזוהרית היא חלק מן התמונה הכללית המתוארת כאן. היא המכוננת את התפאורה הזוהרית של רשב"י וחבריו, ובמובן זה היא אינה תחפושת אלא חלק מהותי מן היצירה עצמה. שפת הזוהר היא שמאפשרת את כינונו של האתוס הגדול העומד במרכז החיבור והיא מגלמת בתוכה כמה מזרמי העומק של היצירה.

העובדה ששפתו של הזוהר מגלמת בתוכה משהו מלוז היצירה ניכרת ביותר בהיסטוריה של התקבלות החיבור. מקובלים מאוחרים יותר שביקשו להמשיך ברוחם את הרוח הזוהרית בחרו להמשיך ולכתוב דווקא בארמית זוהרית ולחקות את סגנון הזוהר, שכמסתבר אינו רק סגנו, על אף שלשפה זו לא היה כל תפקיד פסבדואפיגרפי. כך למשל בחר האר"י, המקובל הצפתי בן המאה ה-16, לחבר פיוטים בלשון הזוהר, וכך כתב ר' משה חיים לוצאטו (הרמח"ל), המקובל והיוצר האיטלקי במאה ה-18, מעין זוהר חדש שכולו בלשון ארמית זוהרית. ברור היה לו שכדי ליצור מעין זוהר חדש יש צורך לכתוב אותו בשפתו הייחודית.

במובן זה, לא רק שתרגום הזוהר לשפה אחרת, נגישה יותר, אינו חושף את היצירה ממלבושיה ומעניק לקורא מגע עם רבדיה הפנימיים, אלא שהוא מוסיף מסווה על מסווה ומטשטש את אחד מהאלמנטים החשובים שבה. קריאה של עלילות הזוהר הסיפוריות באנגלית חסרה את אותו עולם שמבקשת השפה הזוהרית לנסוך בלב קוראיה.

דוגמה קטנה אך מורגשת לכל אוהב זוהר היא הניאולוגיזם הזוהרי — מלים שהמציא הזוהר, שבמקרים רבים דומה שאין להן מובן מילולי מדויק אלא תפקיד סגנוני־ספרותי. כך למשל משפט כמו "סיפטא בטופסרא קפטלאי שכיח" (זוהר ח"א רמ"א ע"ב). יותר משיש לו מובן מילולי הניתן לתרגום יש לו תפקיד ספרותי, כנראה של יצירת תחושה של חגיגיות ומסתורין. והנה, בתרגום האנגלי הולך לאיבוד אפקט זה כשהמהדורה מציעה את התרגום, האפשרי כשלעצמו, "A Treasure-Chest can be found among preeminent dignitaries!" (אמנם אופיה העשיר של המהדורה מאפשר להעיר על כך בהערת שוליים וכך לאותת לקורא כי החמיץ כאן משהו מן השפה המקורית).

באופן ההולם את הלך מחשבתו של הזוהר ניתן להגיד שהתחפושת הזוהרית הפסבדואפיגרפית אכן מכסה משהו אך בו בזמן מגלה דבר מה אחר. זוהי תחפושת המודעת לעצמה ותפקידה הוא לשמור על מעין מתח בין גילוי לכיסוי. כדי להבין את הדיאלקטיקה הזו כדאי אולי להחליף את ה"תחפושת" במלה "לבוש". הזוהר, חובב לבושים מושבע ועוסק לא פעם במתח שבין הלבשה להפשטה. במשל מפורסם, שעניינו האופן בו יש לעיין בתורה ולפרשה, מדמה הזוהר את התורה לאהובה הסגורה בהיכל, נסתרת מפני אהובה לומד התורה אך מציצה מדי פעם, רומזת לו ומיד שבה להתכסות (זוהר ח"ב צ"ט ע"א-ע"ב). בהמשך המשל מתאר הזוהר כיצד במפגש בין האוהב לעלמה, בין הפרשן לתורה, תחילה משוחחים השניים באמצעות רמזים, אחר כך מבעד למסך ובהמשך מבעד לצעיף דקיק, ולבסוף פושטת העלמה את מלבושיה ונפגשת עמו פנים אל פנים, ללא מסכות. שלבים אלו מקבילים לדרגות שונות של הבנת הטקסט: רבדי הפשט, הרמז, הדרשה, האגדה והסוד. אבל לאחר המפגש מלא הארוס בין התורה לבין הלומד מוסיף הזוהר פרט רב משמעות: רק לאחר הגילוי המלא מבין הלומד כי "פשט הפסוק כמו שהוא... אין להוסיף ולא לגרוע ממנו אפילו אות אחת". כלומר, קילוף כל הלבושים והגעה אל הפנים, אל הסוד, אינם גורמים לאדם לדחות את הרובד הראשוני, הפשוט והמולבש של הטקסט. הוא חוזר אליו וממשיך לפגוש את העלמה גם דרך לבושיה, אלא שעתה הוא גם יודע על הרבדים הנוספים המתחבאים תחתם. הדיאלקטיקה הפרשנית, כמו החיזור הרומנטי, מתאפשרת בזכות הלבוש, המגלה והמכסה.

אכן, גם לבושו של הזוהר עצמו הוא כזה. התפאורה הפסבדואפיגרפית כאילו מטשטשת את המקום והזמן בו נולד החיבור, אבל באופן אחר — מגלה משהו עמוק על כמיהותיו ועל מגמתו. כך גם השפה הארמית הזוהרית המכסה ומגלה טפחיים (ומרנינים במיוחד הרגעים המבלבלים בהם הארמית הזוהרית חושפת כאילו בלי משים משהו מן הסוד שתחתיה, ואל הטקסט כמו נפלטות בטעות מלים ימי־ביניימיות מובהקות או דמויות מאוחרות לתקופתו של רשב"י וחבריו).

אם כן, משמח ומעשיר לפגוש את הזוהר בלבושו החדש המגלה רבות מצפונות הזוהר. אך חוויית העיון והלימוד בזוהר המתורגם לאנגלית שוטפת מחמיצה משהו משפתו הכובשת של הזוהר, על הסרבול שבה ועל קסמה הייחודי. על הקורא במהדורה לזכור אפוא כי כדי להלביש את הזוהר במחלצות המרהיבות הללו צריך היה להפשיטו ממחלצות הארמית, פעולה שאיפשרה לו להתגלות ביתר שאת אך בו בזמן גם כיסתה על חלק מניצוצי הזוהר שלו.

הרהורים אלו מובילים למחשבה כי דרוש מפעל עברי מקביל שיגיש לקורא הישראלי את הזוהר בתרגום לעברית, ולצדו את הערות השוליים של מהדורת פריצקר בתרגום לעברית. מפעל כזה, שיהווה מעין מקבילה לפרויקט של תרגום ופירוש התלמוד על ידי הרב עדין שטיינזלץ, יזכה גם את הקורא העברי, ולא רק את דוברי האנגלית, בתרומה חשובה זו למדף הספרים הקלאסי. מהדורה כזו אף יכולה להציג את הארמית הזוהרית לצד תרגומה העברי באופן דו לשוני, וכך להמשיך ולהחזיק באיזון העדין של שפת הזוהר ולאפשר ללומד התורה לפגוש את האהובה בלבושיה השונים, על הגילוי והכיסוי שבהם.