"החיים הנסתרים של העצים": העצים הם יצורים חברתיים

ספרו החדש של פטר וולבן הוא רב מכר גרמני המייחס לעצים תכונות אופי ורגשות של בני אדם

החיים הנסתרים של העצים, מאת פטר וולבן, תירגם מגרמנית ניב סבריאנו, הוצאת אסיה, 2018, 265 עמודים

ספרו המעניין של היערן הגרמני, יליד בון, פטר וולבן היה לרב־מכר בגרמניה. מבקרים תהו על כך וניסו לספק תשובות שונות. הם ניסו לקשור את הפופולריות של הספר, הדן בחייהם של עצים, או ליתר דיוק בחייו של יער, ובעיקר בעץ האשור (בוק) ובמחטניים, לאגדות העממיות כגון "הנזל וגרטל" או ליחסם המיוחד של הגרמנים ליערות. אבל שום הסבר אינו מספק תשובה ממש. הספר פשוט מעניין עד מאוד לקריאה ומלמד את ההדיוטות בוטניקה בדרך קריאה וללא מאמץ ניכר. יכול גם להיות שההתעניינות בעצים נובעת מעצם היותנו רחוקים מהטבע, גרים בערים ענקיות, ולא נהנים מירוק העצים החיוניים כל כך לחיינו על כדור הארץ.

אני מעריכה שהאקדמאים והמדענים אינם אוהבים את הספר הזה, שמַאֲנִיש את העצים ומדבר עליהם כאילו היו בני אדם. אבל העובדות שהוא מתאר בדרך זו, המקרבת את העצים אל בני אדם ומעצימה את האהבה אליהם, הן ככל הנראה מדעיות.

שאלתי את עצמי במהלך הקריאה אם גם כאן, בישראל, יצליח הספר למשוך קוראים רבים. איני יכולה לנחש. אני יכולה רק לספר לקוראַי שקראתי אותו מרותקת ולמדתי ממנו הרבה.

יער במזרח אוסטריה. "מי שנהנה משפע, מוסר חלק ממנו לאחרים, מי שאומלל וסובל מחסור, מקבל משלוח מסייע" בלומברג

הספר כולו בנוי מפרקים קצרים, שלושה עד ארבעה עמודים, שכל אחד מהם מתייחס לנושא המובא בכותרת הפרק.

הפרק הראשון נקרא "חברויות" ובו מספר המחבר איך גילה ביער שעליו הוא ממונה (באיזור האייפל) גזע עץ שנכרת לפני 400 או 500 שנים והוא עדיין חי. "אך כיצד הצליחו השרידים החיים לשרוד זמן כה רב?" (עמ' 12) וללא עלים, כלומר ללא פוטוסינתזה, שכן היו קבורים בחושך מתחת לעצים. איך יכול גדם עץ לשרוד בכוחות עצמו? תשובת המחבר: "הוא מקבל תמיכה מעצים שכנים, כלומר דרך השורשים".

וולבן מספר שלעתים השורשים מחוברים ולעתים מועבר מזון דרך קורי פטריות. את החברויות בין העצים מדגים מחקר מדעי שנעשה בהרי הַארְץ שבגרמניה, שם גילו מדענים רשת תת קרקעית שהיא מערכת מקושרת, ורוב העצים מאותו מין הגדלים באותו חורש מחוברים זה לזה. החברות נועדה להגיש עזרה לשכן בעתות מצוקה, כלומר להחליף חומרי תזונה. מכאן מסיק המחבר שהעצים הם יצורים חברתיים. פעולה משותפת מעניקה להם יתרונות הישרדותיים. בפרק שכותרתו "עזרה סוציאלית" מספר המחבר שכל בני אותו מין מנצלים את האור כדי לייצר אותה כמות סוכר בכל העלים. "האיזון הזה מתבצע מתחת לקרקע באמצעות השורשים, מי שנהנה משפע, מוסר חלק ממנו לאחרים, מי שאומלל וסובל מחסור, מקבל משלוח מסייע" (עמ 26).

קצת קשה להסכין עם סגנונו המאניש עצים של וולבן, אבל אולי זה דווקא סוד קסמו של הספר, שיש בו הרבה חזרות, ולעתים הן מייגעות את הקורא. הנה דוגמה להאנשה. בדברו על שיתוף הפעולה, לטוב ולרע, של העצים עם פטריות הוא כותב כך: "העץ מוכרח לגלות פתיחות גדולה, פשוטו כמשמעו, כי הסיבים הפטרייתיים צומחים בתוך שערות השורש הרכות. איש לא חקר אם זה מכאיב לו, אבל מאחר שהעץ מעוניין בפעילות הזאת, אני מניח שזה מעורר אצלו רגשות חיוביים" (עמ' 63).

יש פרקים על אהבה, על כללי התנהגות ביער, על תעלומת הובלת המים, על הזדקנות של עצים, על מיזוג אוויר עצי, על שנת החורף של העצים, על אופיים (כמו הפרק "האלון — מוג לב?"), על חוש הזמן שלהם, על הגירה של עצים, על כריתה וכיוצא באלה.

הספר עשיר מאוד, לטעמי מעניין מאוד, כמעט כספרו של החוקר דניאל חיימוביץ מאוניברסיטת תל אביב, "הצמח מה הוא יודע? עולם החושים המפתיע של הצמחים" (הוצאת "מטר", 2013).

בפרק על אופיו של האלון שואל המחבר: "כיצד הצליח עץ חלש כזה להיעשות סמל לעוז רוח ולאריכות ימים? למרות גורלו המר ברוב היערות ביחס לאשור, ביכולתו להיות חזק מאוד בהעדר תחרות. לדוגמה בשטחים פתוחים, כלומר בשדות החקלאיים שלנו, בשעה שהאשור לא היה שורד יותר ממאתיים שנה מחוץ לאווירת היער הביתית שלו, האלון יכול לחיות בקלות ליד חוות חקלאיות או שטחי מרעה ולהגיע לגיל של למעלה מחמש מאות שנה. פצע עמוק בגזע או סדק רחב בעקבות פגיעת ברק? האלון אינו מתרגש מכך, כי העצה שלו מלאה חומרים הדוחים פטריות ומעכבים בצורה ניכרת את תהליך הריקבון" (עמ' 83).

שאלתי את עצמי מה היתה מלמדת אותי, אותנו, הפיכת ספרים אלה לרבי־מכר בישראל?

למרבה הצער, ספרו של דניאל חיימוביץ, שהוא מעניין אף יותר לטעמי מספרו של פטר וולבן, לא היה לרב־מכר. אין לי ספק שאילו ספרים אלה ודומים להם היו נעשים אצלנו, כבארצות אחרות, לחביבים מאוד על הקוראים ונמכרים בהמוניהם זה היה סימן לכך שהחברה הישראלית בריאה וחזקה, סימן חיובי לקיימותה ודאגתה לשימור משאבי הטבע שלה. אבל חוששתני שלא כך יקרה לספרו של פטר וולבן, כשם שזה לא קרה לספרו של דניאל חיימוביץ.