דיוקנה של יפת־נפש

מבחר מתוך מאות הרשימות והמאמרים שפירסמה המשוררת דליה רביקוביץ החל בשנות השישים המוקדמות של המאה שעברה ועד לתחילת שנות האלפיים בעיתונים ובכתבי עת מגלה את קולה האירוני והסרקסטי לצד אמפתיה לסבל הזולת

הזהב ותפוח האדמה, רשימות ומאמרים, מאת דליה רביקוביץ, עורך גדעון טיקוצקי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018, 432 עמודים

"מה כבר עשיתי?
אני שנים לא עשיתי כלום.
אני רק הסתכלתי בחלון."

כך נפתח השיר "החלון", שהמשכו ובעיקר סופו מהפך במידה רבה את ציפיית הקורא מראשיתו המצטנעת: "היה זה חלון גדול די הצורך. / כל מה שיש בו צורך / ראיתי בחלון". בקובץ הרשימות והמאמרים שפירסמה דליה רביקוביץ בעיתונות היוצא לאור עתה נגלה במפתיע, גם למי ששיריה של רביקוביץ נהפכו כמעט לחלק בלתי נפרד מפס הקול הפנימי־הפרטי שלו, כי הצוהר שהיא פתחה ל"עולם" הוא רחב ומגוון לאין שיעור. לצד ההפלגות אל מחוזות הדמיון, אל ארץ מבוא השמש, נהרות אמנה ופרפר, זנזיבר והונג קונג ואפילו אל עיר בירתם של הלווייתנים, מתברר כי החל בשנות השישים המוקדמות של המאה שעברה ועד לתחילת שנות האלפיים פירסמה רביקוביץ מאות רבות של רשימות בעיתונים ובכתבי עת, החל מביקורות שוטפות של רדיו וטלוויזיה ועד פובלציסטיקה המגיבה ומנתחת באיזמל חד ומרחיק ראות (לפרקים) אירועים מרכזיים ותופעות חברתיות ותרבותיות.

מבחר גדוש מכל אלה מוגש עתה בעריכתו המופתית והשקדנית של גדעון טיקוצקי, שמשלים בכך מעין טריפטיך, שבמרכזו המחקר "דליה רביקוביץ בחיים ובספרות" ולימינו ולשמאלו מייצגי "הספרות" וה"חיים": ספר "השירים הגנוזים" (2016) ובאחרונה "הזהב ותפוחי האדמה, רשימות ומאמרים". כל אחד מהספרים מאיר ומשלים את הסמוך לו, וטיקוצקי, כחוקר ועורך, מוסיף נדבך מקיף ומרחיב דעת הרואה את ריבוי הפנים במכלול יצירתה.

הקובץ פותח, בפרק "קו ההתחלה" וברשימת היזכרות מכמירת לב שהופיעה במדור זה ב-1967: 25 שנה לאחור, האירוע המכונן של מות האב בשלהי שנת 1942 ובהמשכה — הראשון בסדרת הדיוקנים המופיעים בקובץ, דיוקן האב שנוכחות ההעדר שלו תלווה בגלוי ובסמוי את יצירתה של רביקוביץ. באותו פרק מופיע ממואר מריר אך כתוב בעט קלה מימי קיבוץ גבע בעמק יזרעאל, במרכזו אנקדוטת גניבת מחברות השירים והחוויה כפולת הפנים: עוינות והתבדלות מול סימני התקבלות מעודדים מצד ה"קהל" הראשוני המדיר ומקרב כאחד.

דליה רביקוביץ. "הזר, המוכה, הנרדף, הרי זה הוא עצמו" יצחק לבני

בשני הפרקים הבאים מקובצות רשימות על השירה בת הזמן החושפות פה ושם את "מחשבת השירה" של רביקוביץ, ובעיקר עיסוק בתהליכי ההתקבלות של מה שכונה אז (שנות השישים) "השירה הצעירה" או "החדשה", וגם רצנזיות של קריאה קרובה וקשובה ביצירות ספרות מביאליק ועד נתן זך, וגם פורצי הדרך בסיפורת בני הזמן יהושע וכהנא־כרמון.

רביקוביץ (כפי שעשה, להבדיל, ביאליק בשעתו במאמר "שירתנו הצעירה") מעדיפה להמעיט בנוכחותה שלה עצמה בחילופי המשמרות הללו בספרות העברית, אך מאמריה מפגינים, לצד הגנה על שירי עמיתיה, קול עצמאי ומתבדל המקביל גם לקול המתייחד בשיריה באותה עת (תחילת שנות השישים), למשל בהגנה על שירת אלתרמן מפני מתקפתו ה"אכזרית", בלשונה, של נתן זך, או מאמר שנון, כמעט פיליטוניסטי־לעגני, בשם "אלדד ומידד מתנבאים במחנה" היוצא נגד השימוש הנלוז וחסר האחריות בסיפורי המקרא וגיבוריו ("ישנם רבים ממשוררינו הצעירים הסוברים שאין לך דבר קל מאשר לעקוד, להיעקד או להתחפש לאיל").

אולם למען האמת, דווקא מחציתו השנייה של הקובץ מרתקת במיוחד: מחצית זו פורצת בתנופה מפתיעה אל "החיים", האישיים והלאומיים, אל הפוליטיקה הגדולה והקטנה, אל מלחמות האימה וההאשמה, אל שלוש היריות שקטלו את חייו של יצחק רבין, אל המכתבים הגלויים שהופנו לפוליטיקאים שועי הארץ, אל פולמוס תוסס ומתסיס על "תרבות חילונית בארץ הזאת" (רביקוביץ טענה שאין חיה כזאת), אל המעגל המצומצם הכי אינטימי (חוויית לידת הבן בבית היולדות בקריה בתל אביב, חוסר האונים והתעלות הנפש), ועד לסדרת הדיוקנים החותמת, מבנימין תמוז ועד מרילין מונרו, המרמזת אולי שרביקוביץ, המפליאה לשרטט פורטרטים שיש בהם גם חסכנות וגם עושר, לא מיצתה את מלוא יכולותיה בכתיבת הפרוזה הספרותית.

רבות מהרשימות, שחלקן באמת "רשימות לעת מצוא", עשויות לעורר קשב מכמה היבטים: ראשית, עצם העניין הכמעט מציצני להתוודע לעוד קול של המשוררת שאינו זהה לגמרי לקול המשוררת הממותג כ"דליה רביקוביץ". ומעבר לכך, הניסיון למצוא קשרים ויחסי גומלין עם השירים, אולי אפילו מפתחות סמויים למגרות הלב ולרמזי פואטיקה בתיאוריה ובפרקטיקה השירית.

יש גם עניין בקריאה הכפולה באותן רשימות מהעבר המגיבות על אירועי הזמן ההוא והמקום הזה: כיצד הן נקראות היום, ממרחק הזמן (כמה מהשגותיה המוקדמות על "מצבנו" נושאות אופי כמעט נבואי, למשל הצבעתה על ההשלכות הבעייתיות של מלחמת ששת הימים. כבר בספטמבר 1967 מזהירה רביקוביץ מפני הדבקות בתנועה הניאו־משיחית למען ארץ ישראל השלמה והשקיעה למיתוס "הארץ המובטחת"). רביקוביץ משמיעה קול בשדות שונים, הספרות והתרבות כמובן (היא מתיימרת להיות קובעת טעם), אך גם החברה, הפוליטיקה והתקשורת. זהו לעתים קול בוטח, מאתגר, ביקורתי עד סרקסטי אפילו. לעתים חצי הביקורת מופנים אף לחבריה הסופרים והמשוררים הניצבים באותו צד של המתרס. מי שדבק בדימוי של רביקוביץ כחסרת אונים, תלותיות ופסיבית יופתע אולי מהפגנת הנוכחות הוודאית הזאת ויגלה מה שמיטיבי קריאה כבר גילו גם בשירים, אף אלה שקדמו לשירה הפוליטית המאוחרת יותר, את הממד האירוני ואפילו המשחקי־מתעתע.

מהו המכנה המשותף לכשבעים הרשימות המקובצות בספר? זוהי קודם כל האמפתיה לסבל הזולת, אותה רגישות ל"דמעות העשוקים" באשר הם. באחת הרשימות המרשימות ("יפי הנפש ואנשי החיל", 1980) עוסקת רביקוביץ בגלות החברתית שבה שוהים "יפי הנפש" והבוז שרוחשים להם "אנשי החיל" (ברמיזה מהדהדת ל"שיר התותחים", מתוך "אופרה בגרוש" של ברכט), המאמינים ששנאה עצמית (שבה הם מאשימים את "יפי הנפש" הנלחמים גם מלחמות שאינן קשורות לקיומם המיידי) נחותה משנאת הזולת, ו"לכן הם שונאים רק את הזולת". ועוד בסוף הרשימה: "ליפה הנפש קל להזדהות עם זרים ועם מקופחים, משום שאין הוא מתקשה לגלות את עצמו בתוכם... הזר, המוכה, הנרדף, הרי זה הוא עצמו. או לפחות יכול היה להיות". אין זה בדיוק "צער העולם" הרומנטי שמבצבץ בחלק מהשירים כמו גם השילוב בין "היפה" והנוראי" (למשל בשירה "התרוששות"). כאן מקור הצער מזוהה, הוא תגובה לעולם לא מתוקן שבני אדם, בעיקר בעלי השררה, כיערו אותו.

בולט אצלה השימוש התכוף והמגוון באירוניה כבסיס הרטוריקה הביקורתית שלה. כך, ברשימה הנדונה, מצד אחד האירוניה וחצי הביקורת מופנים כמובן לעבר "אנשי החיל", ומצד אחר היא אינה חושכת את שבט לשונה מהצלפה צדדית גם ב"אנשי שלומנו" שאליהם היא עצמה משתייכת, חושפת שמץ מגיחוכם הפתטי, למשל באותן עצומות "החתומות לרוב על ידי אותם אנשים עצמם מנוסחות בסגנון ציווי מאיים, שלא נראה כי יש לו תכלית אופרטיבית".

ואי אפשר שלא להתעכב על הפרק "במחי שלוש יריות" המכיל את הרשימות המרתקות העוסקות ביצחק רבין, וממנו ניתן אף לצאת להרחבה מעניינת לגבי דיוקן גיבוריה של רביקוביץ, חייהם ומותם הן בשירים והן מחוץ להם, ושאלת עומק המלווה את העיסוק בהם: מהו הסוד שהופך חלש לגיבור? רבין שלפני הרצח, הביישן, "המשתלח ביריביו בחספוס חסר חן והומור", שבמאבקו העיקש למען השלום "אין כוחו בפיו לשכנע את הזולת שיש אור דולק בקצה המחילה". הכותבת אינה מתפתה לאידיאליזציה הקלישאית, אינה שוכחת את הצעתו להרעיב ולהצמיא את נצורי ביירות, או את "מרירותם של העשוקים והסובלים, דיירי תחתית קו העוני" הגואה כנגדו. וברשימה הסמוכה לרצח: "הוא מת אדם מאושר. זה מוות ששמור לצדיקים, בשיא הצלחתו... אני לא חושבת שהוא הספיק לדעת שהוא הולך למות".

ובאותו פרק עוד שתי רשימות ראויות לציון. בראשונה מנסה הכותבת לומר כמה מלים במאמץ להבין את הרוצח (רביקוביץ מזהה את מה שמכונה "השוליים המטורפים של הימין" עם אנשים שלאמוציות העזות שלהם מצטרף הנידוי החברתי, ולמחנה השמאל לא יזיקו קצת פחות גאווה ודעה קדומה). וברשימה החותמת פרק זה בספר חוזרת הכותבת לדיוקנו המורכב של רבין, הפעם מקץ שנה להירצחו, ומבחינה בחולשתו של "הגיבור" שלא תפס את מורכבות המצב הישראלי. והסיום הרך והחד כאחד החותם את הרשימה הוא: "האיש היה גיבור חיל קצר־רואי. ימתקו לו רגבי עפרו".

והרשימות הללו מאירות ומוארות מול השיר "תשובה לא מספקת לשאלה" (השאלה "מה את חושבת על רצח ראש הממשלה?"), שבו נפרמת עוד יותר האפשרות לחרוץ דעה המתוארת כתביעה חסרת הסבלנות "תעני כבר", ואם נרצה כמעין דרישה "גברית" תקיפה בשם הלוגוס והסדר הטוב מהנמענת האשה. והתשובה כמוה כמעברים אופייניים לרשימות השונות מהדעה המלומדת, האובייקטיבית כביכול, לנגיעה האישית־הסובייקטיבית במפגיע, החומלת או הרועמת, הרואה את הפרט, את מצוקת היחיד, זאת שכל דבר אנושי איננו זר לה: "שלום לעפר ראש ממשלתי / בעל ואב ועוד דבר־מה / הבן של רוזה האדומה".