זוג אמריקאי התפטר ויצא למסע מסביב לעולם. הלוואי שלסיפור הזה היה סוף טוב

"יש משהו קסום בעולם הזה", אמרו ג'יי אוסטין ולורן גוגהגן - ויצאו לטיול אופנים מאפריקה ועד טג'יקיסטן

ג'יי אוסטין ולורן גוגהגן בעת עצירה בצרפת, במהלך המסע. חצו מדבריות באפריקה, צלחו רכסי הרים באסיה SIMPLYCYCLING.ORG / NYT

נשבר לנו מהישיבות, הסבירו ג'יי אוסטין ולורן גוגהגן כשנשאלו מה פשר ההחלטה לעזוב את משרותיהם ולצאת למסע אופניים ברחבי העולם. נשבר לנו משיחות הוועידה, מניירות העמדה, ונשבר גם מהחלפת הסיסמאות. "יש משהו קסום בעולם הגדול והיפהפה הזה", כתב אוסטין, ושלח את זוג האופניים שלו לאפריקה.

לרוב, מתברר, הם צדקו.

ביום ה–319 למסעם עצר לידם נהג משאית קזחי, בירך אותם לשלום והציע להם ארטיקים. ביום ה–342 למסע הופיעה משפחה שלמה מצוידת בכלי מיתר בשדה שבו הקימו בני הזוג אוהל, והחלה לנגן לכבודם קונצרט תחת כיפת השמים. ביום ה–359 למסע, במעבר הררי בקירגיזסטן, התייצבו לפניהם שתי ילדות והגישו להם זר פרחים.

היו גם רגעים קשים, שבהם נאלצו להתמודד עם פנצ'רים, כלבים מאיימים, מטחי ברד עזים או מחלות. אבל בעיניהם של אוסטין וגוגהגן, שניהם בני 29, הקשיים החווירו אל מול רגעי החמימות האנושית.

ואז, ב–29 ביולי, ביום ה–369 למסעם, החליטו בני הזוג להצטרף לקבוצת תיירים שיצאה לרכוב בדרום מערב טג'יקיסטן. שם נתקלה הקבוצה במכונית ועליה חבורת גברים, שככל הנראה נשבעו אמונים לדאעש.

קליפ באיכות ירודה שצילם הנהג בטלפון סלולרי מלמד מה קרה בהמשך: המכונית שבה נסעו הגברים עקפה את רוכבי האופניים, עשתה פניית פרסה חדה, חזרה על עקבותיה ונכנסה ישירות בשורת הרוכבים. ארבעה מהם נהרגו: אוסטין, גוגהגן ושני רוכבים משווייץ והולנד. כעבור יומיים פירסם דאעש סרטון שבו נראים חמישה גברים שמזוהים בתור הדורסים, כשדגל הארגון מאחוריהם.

המראות מבטאים תפיסת עולם הרחוקה כרחוק מזרח ממערב מזו של אוסטין וגוגהגן. במסע שלהם השניים כתבו בלוג והעלו לאינסטגרם פוסטים על הפתיחות שבה נתקלו והמחוות האדיבות שהרעיפו עליהם. "אתה מרגיש שאתה רוצה לתת חזרה", כתב אוסטין, "לא רק לאותו אדם שפותח את ביתו לזרים, אלא בכלל. אתה הופך להיות אדם שבעצמו רוצה לקבל אחרים בביתו. אתה נהיה סוחר בכלכלת הנתינה".

לגור בקופסת גפרורים

בוושינגטון, שבה נפגשו בני הזוג, התגורר אוסטין בבית זעיר, במסגרת הניסוי שדחף אותו לצאת למסע הרכיבה. אחרי שקיבל את התואר השני מאוניברסיטת ג'ורג'טאון, החל אוסטין לעבוד במשרד השיכון והפיתוח של ארצות הברית. אט־אט הגיע למסקנה שמרבית חפציו מיותרים, מספר חבר ילדותו אשלי אוזרי, והחל לאמץ סגנון חיים מינימליסטי. אוסטין בנה במו ידיו את ביתו, שאותו כינה "קופסת גפרורים". היה זה בית קטנטן, רק 13 מטרים רבועים, שכיכב בכמה תוכניות טלוויזיה. כדי לנצל עד תום את המרחב הוא בנה את הקירות עם מגנטים שעליהם יוכל לאפסן חפצים ממתכת.

מצד אחד שאף אוסטין להגביל את חייו לצרכים הבסיסיים. מצד שני הוא שאף להרחיב את עולמו. היות שלא היתה לו משכנתה על הבית המיניאטורי, הוא יכול היה להרשות לעצמו לצאת לחופשות ללא תשלום ממשרתו הממשלתית, ולטייל בעולם. אוזרי מספר כי "בסיומה של כל שנה יכלו העובדים לבקש להעלות את שכרם או לקבל יותר ימי חופשה. ג'יי בחר תמיד בימי החופשה".

תחילה הוא יצא לטיול בקטנוע ברחבי ארצות הברית. אחר כך המשיך למסע ברכבות ברחבי אירופה. בהמשך ביקר בנמיביה ובהודו.

אוסטין וגוגהגן במסעם. חברה מספרת: "זו לא היתה הלורן שהכרתי, הוא שינה את נתיב חייה"SIMPLYCYCLING.ORG / NYT
SIMPLYCYCLING.ORG / NYT

ב–2012 הוא פגש את אן גוגהגן, גם היא בוגרת אוניברסיטת ג'ורג'טאון. גוגהגן, ילידת דרום קליפורניה, עבדה באותה עת במשרד רישום הסטודנטים של האוניברסיטה. קריסטן באוץ רובינסון, שהכירה את גוגהגן בשנה הראשונה באוניברסיטת ג'ורג'טאון, מספרת שחברתה נהגה לתאר את בן זוגה אוסטין כהרפתקן שחושב מחוץ לקופסה.

גם גוגהגן היתה חובבת מסעות. פעם שהתה קיץ שלם בביירות כדי ללמוד ערבית. פעם אחרת למדה סמסטר במדריד כדי ללטש את הספרדית שלה. אבל גם היא לא הכירה את סגנון המסעות של אוסטין. חבריה מספרים שלאט־לאט אימצה את הערכים שלו. תחילה שכרה אופניים, ובהמשך קנתה לעצמה זוג. אמנדה קריגן, שהיתה חברה קרובה של בני הזוג, מספרת שאוסטין היה טבעוני ואילו גוגהגן נעשתה צמחונית.

ב–2016 סיפרה לה גוגהגן שהיא מתכוונת להתפטר מעבודתה ולצאת למסע אופניים מסביב לעולם. קריגן לא הצליחה להסתיר את דאגתה. "זו לא היתה לורן שהכרתי, ג'יי שינה את נתיב חייה". התוכנית אולי לא נראתה לכולם הגיונית, אך בני הזוג תיכננו אותה בשיטתיות. הם ערכו במשך חודש ניסוי שבו רכבו באופניהם בעמקים של איסלנד.

ומאחר שהיו צריכים לשאת את כל חפציהם בעצמם, הם חשבו היטב על כל פריט שתיכננו לקחת. עיתונאי שביקר אצלם לפני היציאה למסע מצא את אוסטין עומד לפני מאזניים, שעליהם שקל את החפצים שתיכנן לארוז: טאבלט — 312 גרם; כובע — 57 גרם. כחלק מההכנות הם מצאו באינטרנט חפיסת קלפים באורך 2.54 סנטימטרים. "גם חפיסת קלפים רגילה אינה גדולה במיוחד, וזה רק מוכיח את הקפדנות של התכנון", אומרת הולי גוגהגן, דודתה של הצעירה.

במשך חודשים הם שמו כסף בצד, אך לבסוף נדרשו להחלטות חותכות, כשהבינו שימי החופשה שלהם לא יספיקו למסע המתוכנן. "היום אני מתפטר מהעבודה", כתב אוסטין כחודש לפני צאתם לדרך, בקיץ שעבר. "נשבר לי לבזבז את שעותי היפות מול מלבן זוהר, לצבוע את שנותי היפות באפור ובבז'. החמצתי יותר מדי שקיעות כשגבי מופנה אל השמש; יותר מדי סופות רעמים נעלמו מעיני, כמו גם יותר מדי משבי בריזה ענוגים".

אוהל בתעלה ליד הכביש

ביום שבו שתי החברות נפרדו לשלום, השביעה אותה קריגן: "ברגע שהאינסטינקט שלך יגיד לך שמשהו לא בסדר, תעזבי". קריגן מספרת ש"לורן היתה לא רק אדם טוב. היה לה כישרון מיוחד לתקשר עם אנשים, לתת לאנשים, באופן שהיה מתיש אותי". זה בין השאר מה שהדאיג אותה, אולי מתוך חשש שכך תעמיד את עצמה בסכנה.

המסע של השניים החל בקצה הדרומי של אפריקה בטעות בחישוב, שהותירה אותם תקועים. זה היה ב–23 ביולי 2017, חודש שבו שורר חורף בדרום אפריקה והשמש שוקעת בחמש וחצי אחר הצהריים. הם לא חישבו כמו שצריך את המרחק שיצטרכו לנסוע בכבישים העמוסים לפני שיוכלו לצאת מקייפטאון. עם רדת החשיכה הם מצאו את עצמם עם צמיג מנוקב בכביש R27 הכאוטי. לא היה להם היכן לנטות את האוהל, והמקום היחיד האפשרי היה בתעלה ליד הכביש הסואן.

בפוסט שהסביר מדוע הוא מעדיף לרכוב על אופניים, סיפר אוסטין על הפגיעות של הרוכב, והיתרון שלה. "בגלל הפגיעות הזאת אנחנו רואים נדיבות אדירה: אנשים טובים מזהים את חוסר הישע שלך ואת הצורך שלך בעזרה בצורה כזו או אחרת, והם מציעים אותה בלב שלם".

לילה אחד נתקלו במאבטח שערך פטרול בקרבת תחנת כוח גרעינית סמוכה. כשהמאבטח הבחין באוהל שלהם הוא הזעיק עזרה במכשיר הקשר, ואירגן להם משאית שהסיעה אותם לאתר מחנאות בחלק השני של העיר. כך נראה המסע שלהם, שילוב של אתגרים גופניים משעממים ולפעמים מתישים, ושל מחוות אנושיות חמות.

הם המשיכו צפונה וחצו מדבריות עם חול כל כך עמוק, שהם נאלצו לרדת מהאופניים ולדחוף אותם. בבוצוואנה, כשרכבו בחום של 35 מעלות, עצר גבר מודאג את מכוניתו והציע להם מי קרח לשתייה.

SIMPLYCYCLING.ORG / NYT
SIMPLYCYCLING.ORG / NYT

הם רכבו בשבילי עפר, בכבישי אספלט סדוקים ובתוך נהרות שיבשו. ימים שלמים לא התקלחו. במרוקו הציעה להם אחת המשפחות חדר, ולמחרת בבוקר שלחה אותם לדרכם כשבתיקם לחם תוצרת בית.

"הכל חסר תקווה, רטוב וקר"

הימים הפכו לשבועות. השבועות הפכו לחודשים. הגוף החל לבגוד בהם. גוגהגן הובהלה לחדר מיון בצרפת לאחר שלקתה בדלקת אוזניים חריפה. שניהם חטפו דלקת עיניים וסבלו מכאבי בטן וגרון.

בסוף דצמבר חדרו גשמים עזים דרך כפפותיהם, שהיו כביכול בלתי חדירות למים. "הכל חסר תקווה, רטוב וקר", הם כתבו מספרד. שעות אחדות לאחר מכן עצרה לידם מכונית ואן לבנה, שבה נסעו בני זוג. השניים נתנו להם מגבת וכפו עליהם לנסוע איתם לביתם, שם הם החליפו בגדים והכניסו את בגדיהם הספוגים למייבש כביסה.

בבלוג שבו סיפרו על המסע תיארו גם מקרים של התנכלות. ברכיבה אחת בהרים חסמה את דרכם קבוצה של גברים שניסו להפיל אותם מהאופניים. לא הרחק מגבול ספרד, בעומס תנועה כבד, אותת אוסטין לאחד הנהגים כדי שיאפשר לו להיכנס למסלול שלו. הנהג נתן לו להיכנס לנתיב, אבל אז, באטיות ובמתכוון, הוא לחץ את אופניו בין מכוניתו למכונית שלפניו.

למרות זאת, כשהגיעו לפני כחודש לשלב האחרון במסע, באותה דרך בטג'יקיסטן, הם האמינו שהעולם טוב במהותו, כפי שמלמדות עשרות התמונות ואלפי המילים שהותירו אחריהם.

חוליית דאעש שקיבלה אחריות על דריסת בני הזוג וחבריהם לקבוצת הרוכבים. נדרו לשחוט את הפולשים צילום/אי־פי

"כשקוראים עיתונים מתרשמים שהעולם הוא מקום גדול ומפחיד", כתב אוסטין. "הנראטיב המקובל אומר שאין לתת אמון בבני אדם, שהם רעים ומרושעים. אני לא קונה את זה. רשעות היא קונספט מדומה שהמצאנו בניסיון להתמודד עם המורכבות של בני אנוש בעלי אמונות, פרספקטיבות וערכים שונים משלנו. בעיקרון, בני האדם דומים. הם מרוכזים בעצמם לפעמים, קצרי רואי לפעמים, אבל טובים. נדיבים, נפלאים וטובים. זו התגלית הגדולה ביותר שנחשפה לעינינו במסענו".

בסרטון שהפיץ דאעש אחרי מות הזוג, יושבים הגברים על לוח אבן על רקע אגם תכול. זו אחת מתמונות הנוף שאוסטין וגוגהגן ללא ספק היו מנציחים ומעלים לבלוג שלהם. אלא שבסרטון, כשהגברים מצביעים לעבר התפאורה שסביבם, הם נודרים לשחוט את הכופרים שפלשו לאדמתם. 

__________________

תרגום: סביונה מאנה וגילה דקל