מתוך "הסוחר מוונציה" בבימויו של אברהם עוז. בוונציה לא היה "חומר ראיות חסוי"טל יצחקי

ואם במקום ונציה תכתבו תל אביב

גרסתו של אברהם עוז למחזה "הסוחר מוונציה" מזכירה ששנאת הזרים לא נולדה בישראל, אך ששנאת התרבות חזקה בה מאי פעם

המחזה הזה, עבורי, הוא בגדר חידה. כל הזמן חשבתי שיש כאן משהו חשוד! לא ייתכן ששייקספיר, הגדול מכולם, ייפול במלכודת הגזענות החשוכה כפי שמתגלה ב"הסוחר מוונציה", המחזה הנורא, שבגרסה מחודשת שלו צפיתי לאחרונה בתל אביב. אז קראתי את הטקסט, והתחלחלתי. אם היה כאן צל של הגינות, חשבתי, היה צריך לזרוק את המחזה הזה לסל האשפה של ההיסטוריה ולתת לו להירקב בתהום הנשייה. אך מה לעשות, צרכני התרבות הם בסך הכל מאמינים אדוקים, לא פחות ממאמיני שאר הדתות, וכאשר מופיע בפניהם טקסט דוחה שכזה, הם מנסים בכל מאודם להסביר בדרכים מפותלות שהדברים הם לא בדיוק כפי שהם נראים; ושאם ייבחן הטקסט בשנית, הדברים ייראו ממש אחרת. שאם מסתכלים מתחת לאותיות, אמת שונה תצוף מלמעלה.

אוהדיו של שייקספיר מנסים להסביר שהוא רק ביקר את החברה הוונציאנית על תחלואיה ושחיתותה. ומעל לכל הם נאחזים בפסקה אחת, שהיא אכן אלומה של אור: "ואין ליהודי עיניים? אין ליהודי ידיים, איברים, צורה, חושים, מאוויים, רגשות? ולא כמו הנוצרי מאותו הלחם הוא אוכל, מאותם כלי נשק הוא נפצע, באותן מחלות הוא מתייסר, באותן רפואות הוא מתרפא, באותו קיץ חם לו ובאותו חורף קר לו? אם תדקרו אותנו — לא נזוב דם? אם תדגדגו אותנו — לא נצחק? אם תרעילו אותנו — לא נמות?" (כל הציטוטים והתוספות למקור: אברהם עוז).

אכן, זה משפט מטלטל, אך הוא נמוג במהירות בין גלי הדה־הומניזציה של האחר, שבהם טובע המחזה להנאתו. חיפשתי מישהו שיאמר בפשטות: חבר'ה, נכון שהאדון שייקספיר הוא אגדה שחוצה יבשות וזמנים, אך ב"הסוחר מוונציה" הוא נפל ובגדול. זהו. אפשר גם לתרץ את נפילתו! אולי קפץ לו איזה גן גזעני. עם כל הגאונות הפיוטית והספרותית שביצירה, זה שרץ שאי אפשר להכשיר.

אך הנה, בא המחזאי היהודי אברהם עוז, מחופש לשייקספיר האנגלי, ובאמצעות השחקן הפלסטיני סוהיל חדאד, מציג לנו גרסה אחרת, משכנעת יותר למחזה, שבה מתגלים עוד ועוד צדדים בדמותו של שיילוק, המלווה בריבית הרצחנית. כתגובת נגד לגזענות של שייקספיר, עוז לא חס על שיילוק היהודי; הוא מציג אותו, עם כל הבעייתיות שבו, כקורבן וכחמדן אכזר. בעיקר, הוא מציג את היהודי הזה כמי שנלחם במנגנון העיוות הנורא ששרר באירופה מאות שנים, ועל כן, מציג את היהודי החבוט מכל הצדדים, כמי שבא לו לפוצץ את החברה המזויפת שאליה גורל הנאחס הוביל אותו.

והנה תובל, היהודי הנודד ובן לווייתו של שיילוק, אומר: "איך עוד אנחנו אמורים להתפרנס? למה אנחנו מפוזרים בכל אירופה, מרצוננו? את סבא שלי גירשו מספרד, כי סירב להמיר את דתו. את אבא של שיילוק טבחו בליסבון. אוסרים עלינו לרכוש אדמות. עוד רגע תגמרו לבנות לנו את המכלאה ליד בית היציקה החדש, גטו אתם קוראים לה. מה נותר לנו אם לא ליזום קשרים ולהשלים עסקות פיננסיות?"

בעיני רוחי תיארתי משפט אפשרי דומה, של ילד פלסטיני בעזה, שגם הוא נחנק ב"טוב" הישראלי/ונציאני, ואומר: מה נותר לי חוץ מלשלוח עפיפון דולק כדי לצעוק S.O.S, הצילו! נמאס לי מכם ומהגיהנום של עזה המכותרת מהים, היבשה והאוויר. לשיילוק, לפחות, נתנו להשלים עסקאות פיננסיות; לפלסטיני של היום אפילו לדוג בשביל פת הלחם אסור.

בגאוניותו עוז הופך דמות שנתפסה כקללת ההיסטוריה האירופית במשך מאות שנים — דמות מתועבת של מלווה בריבית, מוצצת דמם של הנוצרים, מרעילה את בארותיהם ומכשפת את זאטוטיהם התמים — לדמות של מהפכן שיורק אש וגופרית בפני החברה השבעה, ומפשיט אותה עירום ועריה מול ההיסטוריה, כלומר מולנו, הצופים.

המחזה קושר בין 500 השנים שחלפו מאז הוקם הגטו הראשון באירופה, גטו ונציה, ובין 400 שנים שחלפו מאז מותו של שייקספיר. הקשר ההדוק שבין ההוויה הוונציאנית לשנאת הזר, היהודי במקרה שלנו, הוא כל הסיפור כולו. ומה לא עושים כדי להכתים את הזר, להפוך אותו לקולר שתולים עליו את כל תחלואיה של החברה, מין שק חבטות של ההמונים הנוצרים שלא מוצאים את מקומם בתוך העושר האגדי שמסנוור את עיניהם.

שייקספיר החדש הופך את המחזה הקלאסי לתצוגה חיה, שמעבירה היטב את ההווה המטלטל שלנו. ושוב מתברר, כמו שאמר קהלת, שאין כל חדש תחת השמש; מה שהיה לפני 400 שנים הוא העתק אותנטי של מה שקורה היום; "כת הזהב" של אז מיוצגת היום בטייקונים, שרחוק מזרקורי התקשורת מנהלים את החברה, ומריצים פוליטיקאים מוכשרים כדי להריץ את האינטרסים שלהם.

היהודים שמגורשים מאירופה מחפשים מזור בוונציה, שגם היא סוגרת את שעריה בפניהם, ואף מייעדת להם גטו, שכונה סגורה ומסוגרת. ואם במקום ונציה תכתבו תל אביב, ובמקום גטו ליהודים תכתבו מכלאות לפליטים ולמחפשי עבודה, אפשר להעתיק את אותו הטקסט. אכן, "כמה דומה היום לאתמול", כפי שאומרים הערבים.

אך הראש הוונציאני, לרוע המזל, עוד לא המציא את נוסחת הפלא: "חומר הראיות החסוי", שמוגש לשופט ושבעקבותיו נשלח היהודי של היום, כלומר הפלסטיני, לתקופות מאסר ממושכות, בתהליך גאוני שנקרא "מעצר מינהלי".

הראש הוונציאני במערכת המשפט של אז היה חייב לעבוד שעות נוספות כדי להפוך את התובע לנתבע; הרי ליטרת הבשר שאמורה להיעקר מגופו של אנטוניו נקייה אפילו מטיפת דם אחת, והיום היא נראית כאין וכאפס לעומת מערכת המשפט הישראלית שהעניקה פיצויים של מיליוני שקלים לגזלנים יהודים שבנו על אדמותיהם של פלסטינים ב"נתיבי האבות". גם גוזלים וגם מקבלים פרסים.

זו יצירה מרשימה, עם מוזיקה קצבית, הומור אינטליגנטי־אסלי ותפאורה הולמת, מלווה במוזיקה שהשרתה אווירה מיוחדת של אז ושל עכשיו. והשחקנים נהדרים: הדר לוין שגילמה את דוכסית ונציה, מירב חזן שגילמה את השדרנית, דן תורג'מן שהצליח להשאיר רושם של אדם גאוותן ופגוע, אביאל שיליאן שגילם את בסניו וסוהיל חדאד שגילם את שיילוק, והצליח להציג דמות מורכבת בטבעיות מדהימה.

כמעט שעתיים בילינו בוונציה של אברהם עוז באקדמיה לאמנויות המופע, ורק מחשבה עיקשת תקפה אותי: למה לכל הרוחות שרת התרבות, מירי רגב, מבזבזת כל כך הרבה אנרגיות נגד התרבות המקסימה הזאת, שהרי אם היתה מבקרת באולם היתה נוכחת לדעת שלתרבות שהיא נלחמת נגדה אין כמעט צרכנים.

חבל על העצבים שלך, השרה רגב! אך, בעיקר, חבל יותר עלינו, אלה שמחפשים רוח באמצע היובש שבו אנו חיים. וחבל שיצירות מבריקות כאלה נשארות נחלת מעטים. אך אל דאגה, בעוד זמן מה מישהו עוד יחפש בין החפירות, ויספר בהתפעלות שפעם, במקום זה, היה עד ליצירה מקסימה. כולה 400 שנים, לכל היותר 500.