מתוך הסרט "אייס ונטורה". לפי בית המשפט, לפחות, חנטריש אינה מילת גנאיWarner Bros.

המילה המוזרה שהגיעה עד לבית המשפט

יוונית, טורקית, פרסית או ערבית: מה מקורה של המילה חַנְטָרִישׁ?

אף שברור שחַנְטָרִישׁ היתה בשימוש עוד לפני כן, עדות כתובה ראשונה לקיומה של המילה אפשר למצוא רק ב–1966. בטורו ב"מעריב" מנחם תלמי הציג לקוראיו את הלשון הייחודית של "העולם התחתון" ו"השכונות": "איזה חנטריש שמו לך על העיניים לעשות אותך עיוורת ולא לראות לאן הרגליים שלך הולכות".

המילה חנטריש זכתה לפופולריות גדולה בסוף שנות ה–60, בעיקר אחרי שכיכבה במערכון "השד" של הגשש החיוור ב–1967: "חושך, אור, מציאות, זה חנטריש הכל". צעירי ישראל השתמשו במילה כדי להביע בוז לערכים ולמוסדות שהוריהם רחשו להם כבוד. ב–1969 אמר נאשם בבית המשפט לכתב "ידיעות אחרונות", שמערכת המשפט היא "חנטריש אחד גדול". כמה חודשים אחר כך התראיינו לעיתון בוגרי תיכון, ואחד מהם הביע את דעתו על מבחני הבגרות: "תאמין לי, הכל חנטריש אחד גדול". כתב "מעריב", שנשלח לדווח על גרפיטי שצויר באוניברסיטה העברית ב–1971, איתר על שולחן באחת הכיתות את הכתובת "פסיכולוגיה=חנטריש".

ברוח זו הגדירו דן בן־אמוץ ונתיבה בן־יהודה את משמעות המילה במבוא למילון הסלנג שפירסמו ב–1972, מילון עולמי לעברית מדוברת: "חנטריש למשל, לגבי אחדים, הוא כל דבר גרוע ואילו אחרים יתעקשו שפירושו משהו מזויף, בלתי יסודי, משהו אשר למראית עין נראה כטוב אך מתגלה בבדיקה יסודית יותר — כגרוע". ואכן, אפשר למצוא את המילה בשימוש בשני מובניה אלה לאורך שנות ה–70. המילה הגיעה למערכת המשפט ב–1976, כאשר מאיר לויא, צעיר מיפו, קרא לעבר שוטרים שנתנו לחברו דוח "חנטרישים" והועמד לדין באשמת העלבת שוטרים. שופט בית המשפט השלום, חיים אילת, זיכה את הנאשם וקבע ש"חנטריש" אינה מילת גנאי. "משמעותה משתנה מפעם לפעם ותלויה בהקשר הדברים", קבע השופט. "יש לה משמעויות כגון: 'שטויות, לא נכון, לא בסדר'".

אבל מאיפה הגיעה חַנְטָרִישׁ? בן־אמוץ ובן־יהודה היו הראשונים להשיב על כך במילונם וכתבו: "ערבית", אך לא הרחיבו. ב–1977 כתב השופט והמתרגם אלעזר זליקסון ל"מעריב" ושאל לפשר הפועל "לחנטרש" שהופיע במאמר של תמר אבידר. בתשובתה, היא לא רק נימקה את פירוש הפועל ("לומר דבר דמיוני, נטול בסיס במציאות; לומר שטויות") אלא גם סיפקה לו אטימולוגיה: "לפני שנים רבות, כאשר קראו במדינות ערב למונית־שירות ישנה בשם חַנְטוּר, מישהו התבטא ואמר כי המונית הבלויה הזאת לא רק נוסעת אלא גם עפה עם 'ריש' (נוצות). וכך נוצרה המלה חנטריש, והיא שימשה בכל מצב דמיוני המתואר כמציאות".

שנתיים אחר כך עסק בסוגיה זו משה פיאמנטה, בלשן שהתמחה בשפה הערבית ולימים חתן פרס ישראל. במכתב למערכת שפורסם ב"ידיעות אחרונות" כתב פיאמנטה: "נדרשתי למקורה של המילה 'חנטריש', הנפוצה בדיבור העברי בימינו — האם היא מן הערבית המדוברת? תשובתי: לא ולא! אין הערבים, בכל ארץ שהיא, משתמשים בה בדיבורם בשפת אמם. משקלה של המילה מעיד שאינה ערבית במקורה וכי יש לחפשה במקום אחר. ובכן, המילה שכיחה בשפת הדיבור היוונית, הדימותיקי, ואינה משמשת ביוונית העתיקה. ביוונית היא נהגית ח'ונטרושׂ (Khontros) בהטעמה מלרע, והוראתה 'מוגזם' (בזלזול). לראשונה שמעתיה בתל אביב ב–1949, כשהיתה עדיין בתפוצה מצומצמת בסלנג העברי. קרוב לוודאי שמפיציה הם סוורי נמל תל אביב הסלוניקאים".

הסבר אחר סיפקו עורכי מילון רב־מילים ב–1997. לדעתם, מקור המילה בטורקית. המילון לא מפרט, אבל ככל הנראה הכוונה היא למילה הטורקית קַנְדוּרוּשׁ (Kandrş), שמשמעותה רמאות או הונאה. מילון אבן־שושן המחודש והמעודכן מ–2003 סיפק אטימולוגיה ערבית שונה מעט מזו של תמר אבידר, ועל פיה המילה היא הלחם של קוֹנְטָר (מידת משקל ערבית) והמילה הערבית לנוצות, רִישׁ. על הסבר זה חזר רוביק רוזנטל במילון הסלנג המקיף שפירסם ב–2005, אבל עשר שנים אחר כך הוא התנער מהסבר זה בבלוג באתר רב־מילים, וכתב: "חוקרת הפרסית תמר גינדין מצאה הסבר סביר יותר, מן הפרסית, שאולי התגלגל דרך הערבית: ח'נדֶה־ריש, צחוּק זקן, אדם שמלגלגים על זקנו".

אם המקור למילה חנטריש הוא חוֹנְטרוֹס היוונית, מדוע בעברית התנועות שונות לגמרי? אם המקור הוא קַנְדוּרוּשׁ הטורקית כהצעת רב־מילים, מדוע בעברית מבטאים את המילה בח' ולא בק'? אם המקור הוא חַ'נְדַה־רִישׁ הפרסית, מדוע מבטאים בעברית את המילה בט' ולא בד'? יותר סביר שמקור המילה הוא בערבית, שבה — בניגוד לדבריו של פיאמנטה — דווקא קיימת המילה חַ'נְתַרִישׁ. אמנם לא בערבית פלסטינית, אבל כן בעברית המצרית, שבה משמשת המילה במשמעות הדומה למילה העברית "פראייר", וכן בערבית לבנונית, שבה הכוונה היא לדבר־מה גרוע. אם כן, האפשרות הסבירה ביותר היא שהמילה הערבית הגיעה מלבנון, ככל הנראה עם העולים שבאו לארץ עם קום המדינה.

ומנין הגיעה המילה הערבית חַ'נְתַרִישׁ? האטימולוגיות שצוינו לעיל, הקושרות את המילה לנוצות או למונית, אינן נכונות, בין היתר כי לא ניתן להסביר את החלפת הט' בת' או את הק' והח' בח'. ברור גם שחַ'נְתַרִישׁ אינה מילה ערבית. אפשרות אחת היא שהמקור הוא פרסי. מילים פרסיות רבות מצאו את דרכן לערבית בימי הביניים, והצירוף חַנְדַה־רִישׁ, שבפרסית מורה על מושא ללעג, עשוי היה להיות אחד מהם.

אבל יותר קל להסביר את השינוי בכיוון ההפוך — כלומר שֶחַ'נְתַרִישׁ הערבית הפכה בפרסית לְחַנְדַה־רִישׁ (כי דוברי פרסית דימיינו שהיא נגזרת מהמילים חַנְדַה, המילה הפרסית הרגילה לצחוק, ומרִישׁ, המילה הפרסית לזקן). שינוי הגייה של מילים שאולות בעקבות אטימולוגיה עממית הוא תופעה ידועה בבלשנות היסטורית. ראיה לכך שזה המקרה היא שבפרסית מתועדות כבר במאה ה–19 שלל צורות שונות של אותו צירוף: חַנְדִישׁ, חַנְד חַרִישׁ, חַרִשׁ וְרִישׁ חַנְדִי. נראה שהדבר מעיד על מילה זרה שהשתנתה עד שמצאה אטימולוגיה פרסית בדמות "צחוק זקן", והתאימה את עצמה לתחביר הפרסי.

אבל אם המילה לא הגיעה מפרסית ולא מערבית, מה מקורה? מכיוון שראינו שיש מילים דומות מבחינת הצליל והמשמעות בערבית (חַ'נְתַרִישׁ — "גרוע", "פרייאר"), בטורקית (קַנְדוּרוּשׁ — "הונאה") ובפרסית (חַנְדַה־רִישׁ — "מושא לצחוק"), נראה שלכולן מקור משותף. ככל הנראה מדובר במילה היוונית העתיקה חֹנדְרוֹס, שפירושה "גס" (ההפך מ"דק"). במשמעות מושאלת היא שימשה גם במשמעות של "בעל איכות ירודה". המילה שימשה בתקופה ההלניסטית ברחבי המזרח התיכון ומאז ועד ימינו השתנתה וקיבלה באזורים שונים משמעות וצליל שונים — אחת מהן היא חַנְטָרִישׁ העברית.