סקר "הארץ": 50% מהצעירים היהודים בישראל לא מאמינים שמוצא האדם מן הקוף

מצד אחד רובם מאמינים באלוהים. מצד שני מרביתם בעד פתיחת מרכולים בשבת. ערב ראש השנה מתחקה סקר "הארץ" אחר הרגלי הדת של היהודים בישראל ומגלה שאחד מכל שלושה לא מאמין שמוצא האדם מן הקוף וככל שהיהודי צעיר יותר, כך הוא דתי ונכון יותר לכפות את דתו

ערב ראש השנה, ביקשנו להציץ בנבכי הנֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה של האוכלוסייה היהודית הבוגרת בישראל. סקר "הארץ־דיאלוג" המוצג לפניכם ניסה לבחון את אמונותיהם של יהודי ישראל, את מנהגיהם הדתיים ואת דעתם על נושאים שונים העומדים על סדר היום, ששיקולי דת משמשים בהם תפקיד מרכזי. התמונה המתקבלת מרתקת אך גם מבלבלת. הפרשנות, כמובן, היא בעיני המתבונן.

רוב היהודים בישראל מאמינים שיש אלוהים. מבין מדינות המערב המבוססות, היהודים בישראל נמצאים במאבק צמוד עם ארצות הברית, האדוקה שבדמוקרטיות, על הבכורה. הנתונים בשתי המדינות זהים עד כדי מצמררים. הם מציבים את שתי בעלות הברית בצמרת, כשהרחק מאחוריהן מדינות אירופה המערביות. בימים אלה, כשמתנחלים ואוונגליסטים מנהלים יחדיו את וושינגטון וירושלים, קשה לחמוק מהמסקנה שהאמונה הדתית היתה לנדבך מרכזי מתמיד ביחסים המיוחדים בין שתי המדינות.

על פי הסקר, שנערך בימים האחרונים לקראת החג, 54% מיהודי ישראל מאמינים באלוהים ועוד 21% מאמינים ב"כוח עליון" מוגדר פחות. על פי סקר שפרסם באחרונה מכון פיו האמריקאי, 56% מהאמריקאים מאמינים באלוהים "כפי שהוא מתואר בתנ"ך" ועוד 23% בכוח העליון. במערב אירופה, הנתונים הקרובים ביותר לשיעורים שנמצאו בקרב היהודים בישראל ואזרחי ארצות הברית מבחינת שיעורי האמונה באלוהים הם באיטליה (46%), באירלנד (39%) ובפורטוגל (36%); הרחוקות והחילוניות ביותר הן שוודיה ובלגיה (14%) ודנמרק (17%). במזרח אירופה, לעומת זאת, יהודי ישראל והאמריקאים היו מתמקמים רק בתחתית הטבלה, אבל לא במקום האחרון, שם נמצאות צ'כיה ואסטוניה. שיעורי האמונה אצלנו דומים, הפלא ופלא, לאלה שבהונגריה, זו של ידידנו מנוער, ויקטור אורבן.

הנה רקע נוסף להתקרבות המהירה של ישראל למדינות מזרח אירופה, שבהן הדת ממלאת תפקיד מרכזי, בדרך כלל בשיתוף פעולה הדוק עם אתנוצנטריזם ולאומנות. לעומת זאת, את היחסים המדיניים המתוחים בין ישראל וארצות הברית לבין מערב אירופה אפשר להסביר גם באמצעות האמונה הדתית. הם מצטיירים בעינינו כמתפקרים ודקדנטיים, אך יתכן שעבורם, ישראל וארה"ב הפכו קצת יותר מדי אדוקות.

ההשקפה הדתית, או היעדרה, משרטטת בקווים חדים גם את השסעים הפנימיים בחברה הישראלית־יהודית עצמה. היא מבדילה, כמובן, בין חרדים לדתיים ובין דתיים למסורתיים אך היא מפרידה בעיקר בין שלושת אלה לבין הרוב החילוני, המהווה לפי הסקר 56% מהאוכלוסייה. פערים בהשקפה הדתית מגדירים ומגדרים גם את המחנות הפוליטיים; הימין, שעמו מזדהה רוב מוחלט של 51% ממשתתפי הסקר, יותר דתי באופן מובהק. השמאל, ששיעורו בסקר הוא 17% פתטיים למדי, הוא חילוני למהדרין. המרכז (33%) נמצא, על פי הגדרה, במקום טוב באמצע, אבל עם פזילה ברורה לכיוון החילוני.

הפערים ברורים: האמונה באלוהים היא נחלתם של 78% מאנשי הימין, 34% במרכז ו–15% בלבד בשמאל. 45% מהציבור היהודי שומר על כשרות מלאה (ועוד 17% על כשרות "חלקית"), אבל המספר הזה כולל 69% מאנשי הימין, 27% מאנשי המרכז ורק 6% מאלה שהזדהו כשמאלנים. אם כבר קורה האירוע הנדיר שאיש שמאל מזמין איש ימין לסעוד בביתו, רוב הסיכויים שיאלץ לקנות צלחות מנייר, כוסות מפלסטיק ואוכל כשר למהדרין.

הסאבטקסט המאיים

מעט יותר ממחצית הציבור היהודי משוכנע שזכותנו על ארץ ישראל נובעת מהבטחה אלוהית ו–56% מאמינים שיהודים הם עם נבחר (לא שאלנו האם היהודים הם ה־עם ה־נבחר, בה"א הידיעה). 79% מאנשי הימין מאמינים שאלוהים אכן בחר בנו מכל העמים, לעומת 13% בלבד בשמאל. 74% מאנשי הימין מאמינים שזכותנו על ארץ ישראל נובעת מהבטחה אלוהית, לעומת 8% בלבד בשמאל. זהו הסאבטקסט המאיים של הוויכוחים הפוליטיים המרים, המכוסים בדרך כלל בנימוקים ביטחוניים ותועלתניים, על שטחים, ביטחון ופלסטינים. מתחת לפני השטח, כפי שהנתונים מראים, מתנהלת מלחמת דת; כשאמונה לוהטת נתקלת בספקנות נמרצת, התוצאה, לפחות כפי שהיא נראית בימים אלה, גם נפיצה וגם ידועה מראש.

הארץ עצמה מחולקת גיאוגרפית על פי נטייה דתית. ירושלים, הגדה המערבית ובמידה פחותה גם הדרום — דתיים אסלי. לעומת זאת, בתל אביב, חיפה, המרכז ובמידה פחותה אזור הצפון, החילוניות חוגגת. הפערים הידועים בין עיר העינוגים על חוף המזרח התיכון לעיר הקודש שבהרים באים לידי ביטוי מלא: 85% מתושבי ירושלים היהודים מאמינים באלוהים, לעומת 44% בלבד בתל אביב ובמרכז. 25% מכלל הציבור היהודי מצהירים כי הם שומרים שבת במלואה, אבל בירושלים מדובר על 66% ובחיפה ותל אביב על כ–15% בלבד. 37% מהציבור היהודי בישראל איננו מאמין שלאדם ולקוף אב קדמון משותף, נתון מבהיל בפני עצמו, אבל בירושלים, שיעורם של מתנגדי דרווין מגיע לכדי 81%, ובתל אביב ל–27% "בלבד".

אבל הפערים המפתיעים ביותר, ולעתים גם המובהקים ביותר, נובעים מהבדלים בין הדורות. בישראל 2018, ככל שהיהודי צעיר יותר, כך הוא דתי יותר, קפדן יותר, שמרן יותר וגם נכון יותר לכפות את דתו ודעתו על זולתו. 65% מהציבור (לידיעת השר אריה דרעי) תומכים בפתיחת מרכולים בשבת, אבל בקרב בני 18–24 השיעור הוא 51% בלבד, בעוד שבקרב בני ה–65 ומעלה הוא מגיע ל–84%. 21% מהציבור היהודי מאמינים שדברי רבנים יכולים לעצב את המציאות, ועוד 25% מאמינים בכך באופן חלקי (לעומת 50% שאינם מאמינים). האמונה בברכות הרבנים גבוהה במיוחד בקרב צעירים ונמוכה באופן בולט אצל מבוגרים יותר, שאולי הספיקו כבר לנסות ולהתאכזב.

התופעה של דור צעיר שדתי יותר מהוריו מעניינת במיוחד, בין היתר, משום שהיא עומדת בניגוד מוחלט למה שקורה בארצות הברית (למרות הנתונים הדומים בין שתי המדינות), שלא לדבר על מערב אירופה, בה הצעירים נוטשים את הדת בהמוניהם. ניקח לדוגמה את עניין ההליכה לבית כנסת: רק 17% מהציבור היהודי בישראל מבקרים בבית כנסת לפחות פעם שבוע, לעומת 36% מהאמריקאים שמבקרים בבית תפילה בקצב דומה. אלא שבישראל שיעור הצעירים המתפללים כפול מזה של הוריהם וסביהם. בארה"ב ובמערב אירופה, זה בדיוק להיפך. במלים אחרות, ישראל מתייהדת, לפחות לכאורה.

ההדתה של הצעירים היהודים בישראל קשורה קשר ישיר, כמובן, לעובדה שהם גם ימניים יותר, בניגוד למצב בארצות הברית. ההסבר הפשוט הוא שלחרדים ודתיים יש הרבה יותר ילדים, כך שחלקם היחסי של המאמינים באוכלוסייה הולך וגדל בהדרגה, מהצעיר אל הזקן. ראייה אחרת, לא בהכרח סותרת, היא שלהט האמונה של הדור הצעיר נשחק במשך השנים ומוחלף בספקנות, כך שחלק ניכר ממאמיני היום יהפכו בהכרח לכופרי מחר, והחלוקה הכללית בין דתיים לחילונים תישאר ללא שינוי. יותר סביר, עם זאת, לזהות בסקר אזהרה שאם חשבתם שישראל מספיק דתית ושמרנית כבר היום, חכו לתיאוקרטיה הפונדמנטליסטית שבדרך.

הצעירים הרי גם מובילים, למרבה הצער, באימוץ אמונות שנחשבות על ידי המיינסטרים החילוני לטפלות, ובמלים אחרות, להבלים. 44% מכלל האוכלוסייה היהודית מאמינים בחיים שלאחר המוות, נתון מבהיל בפני עצמו, לעומת 35% בלבד שמבינים שלא יהיה להם המשך. האמונה בחיים שלאחר המוות גבוהה במיוחד אצל חרדים (100%) דתיים (83%) תושבי ירושלים והשטחים (71%) וצעירים בני 18–24 (58%). זה מסתדר יפה עם העובדה שרק 44% מהציבור מאמינים בתורת האבולוציה, ובקרוב, ככל שבתי הספר יירתעו ללמדה, הם כלל לא ידעו שהיא קיימת.

רוב חילוני בתיאוריה

אבל יש גם צד שני למטבע. היהודים, גם אלה המצהירים על אמונתם בקדוש ברוך הוא, אינם ממהרים למלא את מצוותיו. דיבורים זה קל, אבל קיום תרי"ג מצוות, כולן או מקצתן, זה עניין אחר לגמרי. 60% מהיהודים בישראל אינם שומרים שבת בשום צורה. 55% אינם שומרים כשרות מלאה. 45% אינם צמים ביום כיפור. רק 39% מדליקים נרות ועושים קידוש בשבת. 23% בלבד קראו בתנ"ך בשבוע האחרון, ורק 17% ביקרו במהלכו בבית כנסת. ויש עוד נתון, מפתיע במיוחד, לפיו רק 48% מעדיפים להיקבר בטקס דתי, ובהם 23% בלבד מהאוכלוסייה החילונית. 20% מהציבור היהודי מעדיפים קבורה אזרחית, 10% היו רוצים לתרום את גופם למדע ו–8% בכלל רוצים שגופתם תישרף. כן, גם כאן זה עניין של ימין ושמאל: 73% מאלה המגדירים עצמם ימניים יתעקשו על קבורה יהודית, לעומת 8% בלבד בשמאל.

יתרה מכך, ולמרות כל האמור לעיל, כשזה מגיע לעניינים העומדים בתקופה האחרונה בראש סדר היום הפוליטי והתקשורתי, הציבור היהודי מתייצב באופן חד משמעי בעד החופש ונגד הכפייה הדתית. 65% תומכים בפתיחת מרכולים בשבת; 67% בעד שבירת המונופול של האורתודוקסים על הנישואים; 61% בעד הכרה בנישואים גאים; 73% בעד גיוס נשים לצה"ל לתפקידי לחימה; ו–58% סבורים שהדת ממלאת תפקיד גדול מדי בחיי המדינה. איש באמונתו יחיה, כך הרוב סבור, לפחות על הנייר.

החילונים מתייצבים כמובן באופן כמעט אוטומטי נגד השליטה הדתית, בעוד החרדים והדתיים עומדים איתן כתמיד מאחוריה. קבוצת המפתח, הקול הצף לצורך העניין, הם המסורתיים, שקרובים יותר לדתיים בענייני אמונה אבל פוזלים לכיוון החילוני בכל הקשור לנוכחותה במרחב הציבורי. הצבעתם בסקר היא שמעניקה לעמדות החילוניות את ניצחונותיהם: 46% מהמסורתיים בעד פתיחת מרכולים בשבת, 58% בעד נישואים שלא דרך הרבנות ו–53% בעד הכרה בנישואים חד מיניים. הקרבה בין המסורתיים והחילונים הכי מובהקת בכל הקשור לגיוס בנות לוחמות לצה״ל: 89% מהחילונים ו–83% מהמסורתיים תומכים בכך, לעומת 37% מהדתיים ו–8% מהחרדים. המספרים מיתרגמים גם לעמדות פוליטיות, אבל בהפוך על הפוך: רק 59% מאנשי הימין הפטריוטי תומכים בגיוס נשים לתפקידי לחימה, לעומת 88% מאנשי המרכז ו–91% מהשמאלנים הדפטיסטים.

זהו העניין היחיד שבו הממשלה משקפת את רצון הציבור. בכל שאר התחומים שבדקנו, היא נכנעת למיעוט הדתי ופועלת בניגוד לדעתו של הרוב המוצק והברור: סוגרת מרכולים, מונעת נישואים חופשיים ומסרבת להכיר בנישואים חד־מיניים. המצב בארצות הברית דומה: בשורה ארוכה של נושאים, כולל מהגרים, הפלות והפרדת הדת מהמדינה, ממשל הנשיא דונלד טראמפ פועל בניגוד לדעתו של הרוב הליברלי. ההבדל הוא שממשל טראמפ עלול לשלם על כך — ועל שורה ארוכה של עניינים אחרים, כמובן — מחיר כבד בקלפי, כבר בנובמבר הקרוב.

בישראל, לעומת זאת, בנימין נתניהו והימין יכולים להרשות לעצמם להתעמת עם הרוב הנאור ולהתעלל בו כאוות נפשם, בידיעה ברורה שזה לא ישנה דבר. עבור חלק ניכר מהמסורתיים וחלק יותר קטן מהחילונים, ענייני דת ומדינה תופסים מקום משני לעומת שאלות קיומיות יותר של שלום וביטחון, איראן ופלסטינים, פטריוטים ותוקעי סכין בגב האומה. "מלחמת תרבות" מתנהלת גם אצלנו, אבל הרוב המובהק של הצד הליברלי לא בא לידי ביטוי בקלפי. אולי עוד יבוא יום וסדרי העדיפויות ישתנו, אבל בשביל זה צריך להביא שלום ולהשיג ביטחון ולהנמיך את הטון ולהפסיק את ההסתה. הבעיה היא שאת זה מבינים גם נתניהו וחבריו החרדים, הדתיים, המתנחלים והירושלמים בקואליציה, שאין להם שום עניין לשנות את המצב — כי הנוכחי, מבחינתם, הוא אופטימלי.