הוועדה למינוי שופטים, שלשוםאמיל סלמן

האקטיביזם של שקד מבסס את השמרנות בעליון

אלרון מסתייג מאקטיביזם, וילנר מזהירה מפני "חקיקה שיפוטית" ומינץ עתר בעבר נגד החלטת משרד החינוך להתמקד בתהליך השלום. סבב המינויים לעליון מבשר עידן שמרני בבית המשפט

בלשכתה של איילת שקד לא הסתירו אתמול (חמישי) את השמחה מבחירתם של שלושה מתוך ארבעת המועמדים השמרנים בוועדה למינוי שופטים: נשיא בית המשפט המחוזי יוסף אלרון, ששופטי העליון התנגדו למינויו; שופטת בית המשפט המחוזי בחיפה יעל וילנר, דתיה לאומית ושמרנית מתונה; ושופט בית המשפט המחוזי בירושלים דוד מינץ, המתגורר בהתנחלות דולב וידוע בשמרנותו. השופטים הסתפקו במינויו של מועמד אחד בלבד שהיה מובהק מטעמם – ג'ורג' קרא מבית המשפט המחוזי בתל אביב, שגבר על מועמד לשכת עורכי הדין, שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב חאלד כבוב. כניסתו של קרא לבית המשפט העליון לא תשפיע יותר מדי על המאזן הכולל בו, ודאי כשלוקחים בחשבון את הפרישות הקרבות. אולם השלושה האחרים משנים את התמונה: עד סוף השנה יישבו בערכאה העליונה של מערכת המשפט הישראלית שישה שופטים הנוטים לשמרנות, יותר ממספרם של הליברלים המובהקים.

מדובר בשינוי של ממש ביחס לעשור האחרון, בו מבין 11 שופטים שמונו לבית המשפט העליון, חמישה זוהו כליברלים מובהקים — דפנה ברק־ארז, עוזי פוגלמן, ענת ברון, מני מזוז ויורם דנציגר — ורק שלושה, חנן מלצר, נעם סולברג ויצחק עמית, מזוהים דווקא עם המחנה השמרני, כאשר האחרון מביניהם נחשב מתון. שלושת המינויים הנוספים בתקופה זו לא מזוהים באופן מובהק עם צד זה או אחר.

שר המשפטים לשעבר, פרופ' דניאל פרידמן, רואה בשינוי במצבת השופטים בשורה של ממש ומברך על כך שכוחם של הפוליטיקאים בוועדה התחזק, כפי שהוא רואה זאת. "זו בהחלט הצלחה להראות שהשליטה על מינוי שופטים במידה רבה יצאה מידי בית המשפט העליון ועברה לגופים אחרים", אמר השר לשעבר הידוע בהתנגדותו לאקטיביזם השיפוטי. "זה דבר משמעותי וזה המשך של תהליך שהתחיל קרוב לעשר שנים קודם".

ואולם, שופט עליון לשעבר ששוחח עם "הארץ" סבור כי השינוי בתהליכי הבחירה לא בהכרח הועיל. "אלה לא השמות הכי טובים שאפשר היה לבחור מתוך הרשימה". הוא אומר. "מצער שהבחירה של השופטים נעשתה לא רק משיקולים עניינים של הרמה הטובה ביותר, אלא בגלל כל מיני אינטרסים אחרים וכיפופי ידיים".

השופט לשעבר מתח בדבריו ביקורת על השרה שקד, שאיימה לשנות את החוק שקבע כי נדרש רוב מיוחס של שבעה מתוך תשעה חברי הוועדה למינוי שופטים אם לא יגיעו להסכמות: "הפעם זה היה קיצוני יותר מפעמים קודמות. אני לא זוכר שבעבר תהליך הבחירה לווה באיומים, והפעם היו איומים גלויים. אני חושש שהאיום הזה השפיע והביא לבחירה לא של השמות הטובים ביותר ולפלישה של הפוליטיקה ואינטרסים זרים".

אולם פרידמן רואה את הדברים אחרת, ואת האשמה ב"פוליטיזציה" של תהליך מינוי השופטים הוא מטיל על בית המשפט, שלקח לעצמו סמכויות לא לו. "כדי להבין מה התרחש לאורך השנים צריך לקחת כדוגמה את פסק הדין שעסק בכל הנושא של פינוי רצועת עזה, נושא שבעיני אינו שפיט לחלוטין", אמר פרידמן, "בית המשפט העליון בהרכב של 11 שופטים החליט לעסוק בכך ולכתוב 300 עמודים. היתה דעת מיעוט של אדמונד לוי שאומר שההתנתקות פסולה ואסור לפנות, אז באופן טבעי הימין מסתכל על זה ואומר שאם שופט כמו אדמונד לוי אומר שאי אפשר לפנות אז למה שלא יהיו לנו עשרה שופטים כמוהו? זו המחשבה הכי מובנת מאליה בנסיבות כאלה".

פרופ' יובל שני, מומחה למשפט בינלאומי פומבי, זכויות אדם והמשפט ההומניטרי מהאוניברסיטה העברית בירושלים, אומר כי השמרנות אינה חדשה מרעישה. "נקודת הפתיחה היא שבית המשפט בשנים האחרונות נוטה להיות שמרן יותר מבעבר, וגם חלק מהשופטים שפורשים נטו לפסוק פסיקות שמרניות", הוא מסביר. "נראה שיש פה המשך מגמה שכבר קיימת, לכן לא בטוח שמדובר במהפכה".

ואכן, נשיאת העליון הפורשת מרים נאור נחשבת לשמרנית מתונה והשופט הפורש אליקים רובינשטיין מזוהה גם הוא כשמרן. לצדם פורשים סלים ג'ובראן וצבי זילברטל – הראשון מזוהה כמשתייך למחנה הליברלי וכמי שלא חושש לנפק עמדות מיעוט והשני אינו מזוהה באופן מובהק.

אחד השמות שזכו לפחות כותרות טרם המינוי הוא זה של דוד מינץ, שופט בית המשפט המחוזי בירושלים. עיון בפסקי דין ששמו רשום עליהם יכול להוביל דווקא לעתירה שהוא עצמו הגיש, כאזרח פרטי, לפני שמונה לשופט. ב–1994 עתר יחד עם רעייתו ורדה לבג"ץ בבקשה "להלין על החלטת משרד החינוך לפיה הנושא המרכזי לשנת הלימודים יהיה 'תהליך השלום – ישראל במזרח התיכון'". בפסק הדין בו נדחתה העתירה נכתב כי השניים טענו כי "בהעלאת הנושא יש משום קביעה פוליטית החורגת מתחום הסבירות". דימויו כשמרן התחזק עוד יותר מאז הפך לשופט. מבקריו טוענים שהוא דחה שורה של עתירות שעניינן חופש מידע, והן כי הוא נחשב לשופט מחמיר בעתירות שבמרכזן זרים המבקשים לקבל מעמד בישראל. החלטה כזו של מינץ התהפכה באוגוסט 2014 בעליון, במסגרת ערעור של קטינה שנולדה ברוסיה ושאמה נישאה לאזרח ישראלי, שביקשה לפתוח בהליך התאזרחות נלווה לזה של אמה. מינץ דחה את העתירה וקבע כי אין לצרף את הקטינה להליך לאחר שמשרד הפנים דחה את בקשתה. העליון, בהרכב של שלושה שופטים, קיבל פה אחד את הערעור.

בפני בית המשפט העליון נמצא כיום ערעור נוסף על פסיקה של מינץ – עתירה של רביב דרוקר וערוץ עשר שביקשה לחשוף את שיחותיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו עם מו"ל ישראל היום שלדון אדלסון והעורך הראשי של העיתון עמוס רגב. מינץ דחה את העתירה לאחר שקבע כי חשיפת השיחות תפגע בפרטיותם של רגב ואדלסון, וציין את ההבדל בין מעמדם הפרטי או הציבורי של המתנגדים לחשיפת המידע, לבין זה של ראש הממשלה שפרטיותו נבחנה בנפרד, ושבעניינה נקבע כי הפגיעה בפרטיות אינה מצדיקה את הסתרת תוכן השיחות.

שם שהתקבל כקונזצנזוס הן בקרב השופטים והן אצל השרה שקד הוא זה של שופטת המחוזי בחיפה, יעל וילנר — שיש שאף משווים אותה לנשיאה הנוכחית נאור. וילנר נחשבת לשופטת יעילה וחרוצה, שהתמקדה בעיקר במשפט אזרחי. בין פסקי הדין שניפקה ניתן לזהות כמה החלטות שמרניות, אך גם החלטות בעלות אופי חברתי, או כאלה שמעודדות חשיבה מחדש על סוגיות מורכבות. כך לדוגמה, בפסק דין שניפקה ב–2009 הציעה וילנר לשנות את המינוח "ידועים בציבור" בבעלי קשר של "שותפות זוגית". במקרה אחר וילנר יצאה נגד עמיתיה לשיפוט באשר למהלך אותו כינתה "חקיקה שיפוטית": היה זה בפסק דין בערעור של אב בעניין גובה תשלומי מזונות, בו נדחתה בקשתו לבטל את חיובו לאור משמורת משותפת שלו ושל האם על הילדים, בטענה שהכנסות האם גבוהות בהרבה משלו. וילנר כתבה כי הכרה במזונות שווייוניים על ידי בתי המשפט "אינה עולה בקנה אחד עם הלכות בית המשפט העליון ואף מהווה סטייה מהן".

לצד וילנר ומינץ ישנו השופט אלרון, שעל פי גורם בוועדה "האג'נדה שלו היא שמרנית מאוד, והוא לא דוגל באקטיביזם והתערבות". אלרון עסק בעיקר בתיקים פליליים, וישב בין היתר בהרכב ששלח את חאמד זינאתי למאסר עולם בגין רצח אדם שלאחר מכן זוכה בעליון. זינאתי, ישב בכלא מאוקטובר 2007 עד לזיכויו ב–2011 זיכה העליון את זינאתי. לפי גורם המעורה בנושא, זינאתי הגיש לוועדה למינוי שופטים התנגדות למינויו של אלרון.

פרופ' ברק מדינה, מומחה למשפט ציבורי, משפט חוקתי ומשפט מינהלי מהאוניברסיטה העברית בירושלים, אומר כי עדיין מוקדם לקבוע האם שקד תהיה מרוצה או שתתאכזב מהמינויים החדשים. "אני לא חושב שמישהו מהם הוא במובהק נגד זכויות אדם או נגד אקטיביזם שיפוטי", אמר מדינה ל"הארץ", "זה אנשים שהרקורד שלהם לא כלל עיסוק אינטנסיבי בהגנה על זכויות אדם ואי אפשר לדעת לכאן או לכאן בצורה נחרצת". לדברי מדינה, "הבעיה בהתנהלות של הוועדה היא לא מה המועמדים פסקו, אלא שלאף אחד לא אכפת מה הם פסקו. כל מה שהם יודעים זה אם אתה גר בהתנחלות או לא גר בהתנחלות ואם יש לך כיפה על הראש או אין לך כיפה על הראש".

שופט העליון לשעבר הוסיף כי "היו הרבה מקרים ששופטים שהתמנו כדי לתת ביטוי למדיניות לא מילאו את הציפיות שתלו בהם". לדבריו, "המקום, האחריות והמסורת בהחלט עשויים להשפיע על שופטים, ולאו דווקא הציפיות המגזריות שנתלו בהם".