קרוואנים שהוקמו באבו דיס למען תושבי חאן אל-אחמר, ביוליאמיל סלמן

פרשנותהחלטת בג"ץ בעניין חאן אל־אחמר: גיבוי משפטי לעושק בחסות המדינה

דחיית העתירה של תושבי הכפר לא אמורה להפתיע לנוכח ההחלטה הקודמת של ביהמ"ש, אולם המרחק בין מערכת משפטית כזאת לבין צדק הוא כמרחק מזרח ממערב

ההחלטה של בג"ץ מהיום (רביעי) בעניין הכפר חאן אל־אחמר אינה צריכה להפתיע. לאחר שניתנה ההחלטה הקודמת, שבה נדחו העתירות נגד הריסת המבנים, נפל הפור מן הבחינה הזו. העתירות החדשות שהוגשו היו למעשה מאמצי עיכוב, שכוונו, אולי בעיקר, לעבר עתידו של היישוב, במקום אחר, כזה שיתאים לאורח החיים של התושבים.

לכן נשען בית המשפט על קרקע מוצקה מבחינה משפטית בדחותו את העתירות. אם יש משהו מפתיע בפסק הדין הוא דווקא היחס הזהיר, אולי אף החשדני, שגילו רוב השופטים (המשנה לנשיאה חנן מלצר והשופטת ענת ברון) לטענות המדינה לגבי העילה לפינוי התושבים: סלילת כביש, ואף הדאגה לשלום ילדי בית הספר בכפר.

מי שמכיר את המציאות בשטח, ובשטחים בכלל, יודע שלא אחת הסיבה לסילוק התושבים הפלסטינים היא הרצון להחליפם במתיישבים יהודיים, על ידי הרחבת יישוב יהודי קיים או הקמת יישוב חדש.

השמועה הזו הגיעה אפילו לאוזניהם של השופטים, שכתבו כי אם יסתבר כי מייעדים את השטח לתכלית שונה מזו שהוצהרה, יוכלו העותרים לחזור ולפנות אל בית המשפט. מבחינת מפעל ההתנחלות, אין לכן סיבה למסיבה גדולה, ושמחתו של שר הביטחון מוקדמת. אין להתעלם גם מן ההערה הביקורתית של המשנה לנשיאה ביחס לדחיית התוכנית החלופית שהוגשה על ידי העותרים על ידי המדינה: "התוכנית האמורה נשללה כעבור שעות אחדות מעת הגשתה — בידי מנהלת לשכת התכנון, ולכאורה הדבר נעשה שלא על ידי הרשות המוסמכת לכך".

משום שהמערכה כבר הוכרעה בהחלטה הקודמת, ראוי לחזור ולהידרש לבעייתיות שבה. התזה המשפטית היא לכאורה פשוטה ומשכנעת בפשטותה: חייבים לכבד את דיני התכנון והבנייה, ומי שמפר אותם ובונה ללא היתר, ראוי שביתו ייהרס. אחרת, לא יהיה ערך ותוקף לדיני התכנון והבנייה. אלא מאי, הדברים אמורים במערכת תכנון ובנייה שמשרתת את טובת האוכלוסייה כולה באופן שוויוני וללא אפליה. הדברים שונים לגמרי אם מדובר במערכת מפלה, שתכליתה לשרת את ההתיישבות היהודית, המונעת פוליטית על ידי הכוונה להשתלט על שטחי C באמצעות הרחבת ההתנחלויות, כדי להקל את סיפוח השטח לישראל.

לשם כך פועלת המערכת כדי לדחוק את רגלי הפלסטינים ככל האפשר. במקום לאפשר להם תכנון ובנייה, היא מטילה עליהם חנק בתכנון שאינו עונה על צורכיהם הבסיסיים ובאי אישור בנייה. פועלה המרכזי הוא הריסת הבתים שתושבים בונים בלית ברירה ללא היתר, כדי לנשלם מן הקרקע. אם זה אכן המצב, יש לבטל את מערכת התכנון והבנייה כולה ולחליפה במערכת שונה, הפועלת לפי מושגים מקובלים של משפט שהשוויון וטובת הכלל הם נשמת אפו. ולא אמרתי דבר על המשפט הבינלאומי בכל הנוגע להתיישבות יהודית, מחמת קוצר היריעה. מתן גיבוי משפטי לצווים של מערכת עושק כפי שתוארה לעיל, איננו משפט אלא מספח. מערכת משפטית כזו אינה ראויה להיקרא כך, והמרחק בינה לבין צדק הוא כמרחק מזרח ממערב.

בית הספר שהוקם לילדי חאן אל-אחמר, ביולי אמיל סלמן

יש סימנים מדאיגים שמאששים את התיאור לעיל: ברור שקיים מאבק בין שני העמים, היהודי והפלסטיני, על שליטה בקרקע, בייחוד בשטח C. ההבדל ביניהם הוא שהכוח כולו מצוי בידינו. התוכנית הפוליטית המתוארת לעיל היא תוכניתה המוצהרת של הבית היהודי, שכידוע מפלגות הקואליציה האחרות שמחות לתפקד כזנבה. אין שום דמיון בין ההיקף והאינטנסיביות של התכנון והבנייה הנעשים על ידי המדינה בתחום ההתיישבות היהודית לבין מה שנעשה בתחום ההתיישבות הפלסטינית (ההשוואה עצמה מגוחכת). בניגוד לחוק הירדני, ששרר בשטחים לפני שנכבשו, סולקו הפלסטינים ממילוי כל תפקיד בהחלטות על תכנון ובנייה — מהלך שיש לפקפק בחוקיותו.

הוא נגוע על פניו באפליה, בחוסר תום לב ובחוסר סבירות קיצוני. יש פער ניכר במדיניות התכנון והבנייה בשנות ה–70 — אז פעלה המערכת באמת לרווחת הפלסטינים — לבין המדיניות משנות ה–80 ואילך, אז התהפכה גישתה, בהתאם לשינוי במדיניות כלפי השטחים; מספר המקרים שבהם מאושרים היתרי בנייה לפי בקשות של פלסטינים הוא זעום, מה שמביא אותם להימנע מלבקש בשל חוסר הטעם שבכך. מביני דבר מציינים שהתוכניות המאושרות לבנייה פלסטינית רחוקות מלספק את הצרכים ומיועדות לצמצם למינימום את השטח המועמד לרשות התושבים. על "טוהר" כוונותיו של המינהל ביחס לפלסטינים, יכול היה בית המשפט ללמוד מן הכוונה, שהיה תחילה ניסיון להצניעה, להעתיק אותם לקרבתו של מתקן שפכים אזורי גדול, מה שהיה כנראה פוסל אותו כמקום למגורי אדם יהודי. אלא שבית המשפט סירב להתרשם מן הריח.

אי אפשר לעשות משפט צדק אם משקיפים על המציאות מן הגג, ואין בוחנים את המבנה שעליו נמצא הגג. מדובר אמנם במהלך לא שגרתי, אבל בית המשפט היה עושה שירות גדול לערכיה של ישראל אם היה בוחן מה טיבה של אותה מערכת תכנון ובנייה שהוא מעמיד את עצמו לשירותה, ומעניק לה את הכוח להרוס ביתו של אדם. בית המשפט היה נמנע אז אולי מלקבוע כי דין אחד חל על יהודים ועל ערבים בתחום התכנון והבנייה בשטחים.

אין להתבלבל. בית המשפט, כפי שהוא גם הבהיר היטב, לא ציווה על ההריסה אלא רק התיר אותה. האחריות להמשך ההתנהלות, מבחינת התבונה, הרגישות האנושית, המוסר הציבורי, דמותה של ישראל ומעמדה ויחסיה עם העולם החופשי — היא כולה של השלטון.