איור: עמוס בידרמן

פרשנותנתניהו משחרר יריית אזהרה למי שחושב על הקדמת הבחירות

ראש הממשלה מאותת לשותפיו — אם נלך לבחירות, אני אשתה לכם את המנדטים ■ כחלון כבר בונה לעצמו גשר לממשלה הבאה: דירות אאוט, כבישים אִין ■ ומה עומד מאחורי הזמנת יולי אדלשטיין לנאום בעצרת לזכר רבין

היעד השאפתני שסימן השבוע בנימין נתניהו לליכוד בבחירות הבאות, 40 מנדטים, זכה ללא מעט פרשנויות. כשהעצבים מרוטים והחושים מחודדים לקראת התפרקות אפשרית של הקואליציה אחרי החגים, כל אמירה בניחוח בחירות של ראש הפירמידה עושה גלים בביצה.

נתניהו בחר לומר את הדברים בכנס עם מועמדים של הליכוד בבחירות המוניציפליות. הדבר האחרון שעניין את מאזיניו, זו ההבטחה שסיעת הליכוד בכנסת תגדל "עד לשמים", כמלותיו. זה היה אפילו אכזרי מעט לנופף בזירה הפרלמנטרית למול הפרצופים הטרודים.

ההערכה הרווחת היא שנתניהו ביקש דווקא לשגר מסר מרתיע לשותפיו בקואליציה מפני הליכה לבחירות ברבעון הראשון של 2019. הרי עשרת המנדטים הנוספים שהוא מסמן יכולים להישדד רק מקופתן של מפלגות הימין: הבית היהודי היא העיקרית בבנק המטרות. גם ישראל ביתנו, ש"ס וכולנו לא יימלטו מאימת הקניבליזציה.

שבוע לפני שישראל נכנסת לחודש של חגים ומועדים, גשרים, חופשות ועילפון כללי, ראש הממשלה נתן לפרטנרים חומר למחשבה. לגורמים פוליטיים שמשוחחים עמו הוא אומר שאין לו שום כוונה להיגרר עם סאגת חוק הגיוס מעבר לשבוע פתיחת מושב החורף, ב–14 באוקטובר. מה שלא ייסגר עד אז, כבר יידחה לאחרי הבחירות.

למספר העגול והיפה יש משמעות נוספת. סמלית. כאן נכנסת פסיכולוגיה בגרוש. יו"ר הליכוד האחרון ומנהיג המפלגה האחרון שהכניס לכנסת סיעה בת 40 מנדטים היה אריאל שרון בבחירות 2003. רשימת הליכוד זכתה ב–38 מושבים, התמזגה עם ישראל בעלייה בת שני המנדטים ושרון הפך לראש הסיעה הגדולה ביותר מאז יצחק רבין ב–1992.

נתניהו, שהיה בתפקיד לפניו ואחריו, מעולם לא התקרב למספרים הללו. 30 המושבים שקיבל הליכוד בבחירות 2015, עשו לו תיאבון לשחזר את ההישג של שרון. ארבע הקדנציות והפז"מ הארוך — בעוד שנה מהיום הוא עוקף בסיבוב את דוד בן־גוריון — לא מרצים אותו. לא עד הסוף.

הוא תמיד קינא ועדיין מתקנא באיש ובמיתוס. הוא יודע שלעולם לא יזכה באהבת הציבור חוצת המחנות שלה זכה קודמו בראשות המפלגה. הוא בוודאי לא ייהנה מהקונסנזוס הנדיר שעטף את "אריק". 40 מנדטים יאפשרו לו לומר: גם אני עשיתי זאת. זו הפסגה שהוא עדיין לא כבש ואליה הוא מתאווה בכל לבו.

צווארונים חונקים

יושב נתניהו בביתו עם עורכי דינו, המכונים "סוללה". הם דנים ודשים בערימת החשדות נגדו בשלושה תיקים. העבירות כבדות: שוחד, מרמה, הפרת אמונים. חבריו, עמיתיו, קודמו בראשות הממשלה, שרים שלצדם עבד, טייקונים, שועים, אנשי הון וראשי משק נכנסים ויוצאים בבתי הכלא על עבירות צווארון לבן. נוחי דנקנר הוא האחרון שבהם.

העונשים המוטלים עליהם כבדים, חמורים. אין הנחות סלב. מה הוא חושב לעצמו? האם הוא מתחרט שלא חתר לעסקת טיעון מבעוד מועד כשתיק 1000, תיק המתנות וטובות ההנאה ממילצ'ן ושות', היה היחיד על השולחן, בטרם הגיעו תיקי 2000 ו–4000 ובטרם נוספו לארי הרו עדי המדינה שלמה פילבר וניר חפץ? אתמול דווח כי המשטרה מייחסת גם לשרה ויאיר נתניהו עבירה של קבלת שוחד, בתיק 4000. זה בוודאי הופך את חיי היום יום במעון הרשמי בבלפור למעניינים ביותר.

שני הזוגות, הדנקנרים והנתניהוהים, היו פעם חברים. ביבי ושרה היו מגיעים מעת לעת לווילה המפוארת של נוחי ואורלי בהרצליה פיתוח לארוחות, למסיבות. זה היה בעיקר בשנות האופוזיציה השוממות ונטולות המעש, בין 2006 ל–2009.

דנקנר בבית המשפט, ב-2016. מספרים שנתניהו ורעייתו לא ראו בעין יפה את נסיקתו של נוחי בציבוריות הישראלית ניר קידר

לימים דווח שחלה התרחקות. אנשים שמכירים את שני הזוגות סיפרו שנתניהו ורעייתו לא ראו בעין יפה את נסיקתו של נוחי בציבוריות הישראלית. הפופולריות, העוצמה הבלתי נתפסת, נראו להם בשלב מסוים כאיום פוטנציאלי, במיוחד אחרי שנתניהו נבחר בשנית לראש ממשלה.

לא כולם זוכרים, אבל היו דיבורים על "ראש הממשלה דנקנר". בתקשורת בדקו לא פעם את הפוטנציאל שלו בסקרי דעת הקהל. כשדנקנר רכש את "מעריב" הכושל ב–2011, בבלפור דווקא פרגנו ושמחו. העורך מטעמו ניר חפץ ידע לשרת את שני האדונים. שבע שנים ושתי קדנציות אחרי, והעולם התהפך: דנקנר בדרך לכלא, חפץ עד מדינה והצלע השלישית, נתניהו, נחקר לפני שבועיים בפעם ה–11. ארוכה היא דרכנו, ארוכה מאוד ולא קלה. הפרקליטה בתיק בזק־וואלה הצהירה בבית המשפט כי החקירה תימשך עד חצי שנה. כלומר שהחלטה ראשונית של היועמ"ש האם להעמיד לדין בכפוף לשימוע, בשלושת התיקים, צפויה במחצית השנייה של 2019. אלא אם תיחתם עסקה לפני כן. ואז אולי נוכל לכנות זאת אפקט דנקנר.

נטו תשתיות, ברוטו דיור

ההנחה הרווחת במערכת הפוליטית ובמידה רבה גם בתקשורת היא, שנתניהו ירכיב גם את הממשלה הבאה. עם "35 עד 40" מנדטים או פחות, סיכוייו טובים בהרבה משל יריביו.

ראשי המפלגות הרלוונטיים כבר צופים פני עתיד. בנט מורט את נוצותיו של ליברמן כקדימון לקרב על תיק הביטחון. משה כחלון הודיע באחרונה כי כולנו תדרוש לעצמה את תיק החקלאות. הוא מייעד אותו למזכ"ל תנועת המושבים מאיר צור, חבר מפלגת העבודה שהצטרף למפלגתו של שר האוצר.

צור מייצג עשרות אלפי חקלאים ב–254 מושבים. זהו מאגר מצביעים פוטנציאליים שיו"ר כולנו לוטש אליו עין. הפיתיון בדמות תיק החקלאות לנציגם הוא נתח עסיסי. האדם שהביא לו את מספר הבוחרים הגדול ביותר בבחירות האחרונות, הוא חבר סיעתו אכרם חסון מהעדה הדרוזית. יותר דרוזים הצביעו לכולנו מלכל מפלגה אחרת.

כחלון בבורסה לניירות ערך, החודש. בהנחה שהוא ישחזר את הישגו מהבחירות האחרונות, הוא יחזור למשרד האוצר ניר קידר

בהנחה שהוא ישחזר את הישגו מהבחירות האחרונות, יגרוף 10 מנדטים (אפילו קצת פחות, בכפוף לנסיבות הקואליציונית) ויהווה לשון מאזניים, הוא יחזור למשרד האוצר. זה התיק הראשון. השלישי, אם יעמוד במלתו והנסיבות תאפשרנה, זה החקלאות. ומהו מיניסטריון הסנדוויץ'? לא, לא מה שחשבתם.

כיום, כולנו מחזיקה בשלושה משרדים: אוצר, כלכלה ותעשייה בראשות אלי כהן, ושיכון ובינוי בראשות יואב גלנט. ב–2015 דרש כחלון מנתניהו את התיק האחרון כחלק מארגז הכלים המפורסם שנועד לשמש אותו במאבקו להורדת מחירי הדיור. המאבק צלח במידה רבה: במשך 11 חודשים — עד האחרון — שיקף המדד בדרך כלל בלימה של ההתייקרות הכרונית או ירידה קלה.

מבחינת כחלון, הדרך נפרצה. הרפורמה הצליחה. מחיר למשתכן, מחיר מטרה, הסכמי הגג — כל אלה נושאים פירות. הם יימשכו גם אל תוך העשור הבא. סוסים מנצחים לא מחליפים וממילא אין עוד טריקים בשרוול. הוא יכריז "ניצחתי!" וימשיך הלאה.

בשיחות פרטיות ובאמירות פומביות הוא מאותת שבקדנציה הבאה, אם זו תסתייע, בכוונתו לשנות אזימוט. הוא ובינוי ושיכון כבר לא, הוא ודיור — קצת פחות. ספינת המלחמה של האוצר, בפיקודו, תפליג למחוזות אחרים: תשתיות, תשתיות ותשתיות, בתחום התחבורה בעיקר. מכאן יבוא התיק השני.

החזון כבר כאן: בתחום התחבורה פקידי משרדו הכינו תוכנית בעלות של מיליארדי שקלים לסלילת כבישים ומחלפים, מנהרות וגשרים. תשתיות 2030 שמה. היא תהיה חלק מרכזי בהצעת התקציב לשנת 2020. פרויקט בעלות דומה מיועד לשפר, לשכלל ולהגדיל את בתי החולים בארץ באמצעות מכירת קרקע פנויה בסביבתם והפניית הכסף שייכנס לבינוי מחלקות נוספות ורכישת ציוד רפואי.

אם בממשלה זו הוא היה "צאר הדיור" (כביטוי המקובל בארה"ב לגורמים שמרכזים בידם את מרב הסמכויות בתחום מסוים), הרי שבזו הבאה הוא מבקש להפוך לקיסר התשתיות. נותר רק העניין הפורמלי שכרוך בפסק דין הבוחר, ובקונסטלציה שאחרי.

בשדות זרים

שתי תמונות הופצו השבוע בקבוצות הווטסאפ של הליכוד: באחת, השר יואב גלנט (כולנו), מדגמן סמי־השתטחות על מה שלפי המסורת הוא קבר יוסף הצדיק בפאתי שכם.

כפות ידיו של גלנט חובקות את האבן הקרה, גוו שחוח, ארשת פניו היא של יגון אין קץ. אבל כבד עוטף אותו, משל היה המנוח חברו לשייטת. משא ההיסטוריה של העם היהודי כולו נדמה כמונח על כתפיו החסונות.

בשנייה, שצולמה במסעדה תל אביבית, הוא עם פעילי ליכוד מרכזיים בתל אביב, מחייך אל הצלם, כנראה המלצר. עוד לפני שהמנות הוגשו, הוא נראה שבע למדי.

גלנט מחוץ לישיבת הממשלה, החודש. הוא עובד כמו חייל: שיטתי, מאורגן, מסודר אמיל סלמן

חמישה חודשים לפני המועד האפשרי המוקדם ביותר לבחירות לכנסת, ו–14 חודשים לפני המועד האחרון, אין טעם להסתתר מאחורי תירוצים בנוסח של "מפגשים חבריים" או "פגישות בענייני משרדי". בקבר יוסף לא מתוכננת הגרלה של מחיר למשתכן. עם קצת מזל אולי יהיה אפשר להגריל בה כמה תומכים מהאגף החרד"לי במפלגת השלטון.

גלנט יתמודד בליכוד. למעשה הוא כבר מתמודד בליכוד. סדר יומו, סדר לילו, הוא כשל אחרון הפריימריסטים במפלגת השלטון. הוא עובד כמו חייל: שיטתי, מאורגן, מסודר. אז מה אם הוא חבר כולנו ושר מטעמה, שמונה לקבינט המדיני־ביטחוני בלחצו של כחלון?

התקשרתי לאחד המצולמים במסעדה, עו"ד סיני קהת, ליכודניק ותיק שמתמודד על מקום ברשימת הליכוד לכנסת ה–21 במחוז תל אביב. "גלנט מקיים פגישות רבות עם פעילים מרכזיים אצלנו", הוא אמר, "יצא לי כמה פעמים לראותו. לפני חודשיים נפגשנו בפתח תקוה, עם הקבוצה של מיכי רצון (סגן שר לשעבר, י"ו). הוא מאוד מעורה, מגיע לאירועים, לבר מצוות, לחתונות. הוא מבקש שנעזור לו".

מה מצבו? שאלתי בדאגה. "יש לו תמיכה", הרגיע קהת, "הוא נהנה מפופולריות אצלנו. הוא רוצה להתעסק בביטחון, להיות שר הביטחון. גם שר הכלכלה אלי כהן ממשיך לעבוד חזק אצלנו".

כהן? תמהתי, אלי כהן של כחלון? "כן, כן", השיב קהת, "הוא מופיע בכל האירועים. שניהם פופולריים אצלנו".

הנוכחות שכהן מפגין בשמחות חברי הליכוד שאין להן סוף וששלוחותיהן מתפרסות עד לבני משפחה מדרגה חמישית, היא מן המפורסמות. אין לחשוד בכהן שהוא פועל מאחורי גבו של יו"ר מפלגתו. הוא לא. הם קרובים ומתואמים. מקומו כמספר 2 בכולנו מובטח. ייתכן שהוא באמת נהנה לבלות את זמנו הפנוי בחברת ליכודניקים חוגגים. הם חברים שלו. הוא היה בליכוד ושם הוא התוודע לכחלון לפני שהוקמה כולנו.

אדלשטיין בכנסת, באפריל. נוכחותו על הבמה בכיכר לא צפויה להחליק בקלות בגרונם של המתכנסים שם יצחק הררי / דוברות

מי שבונה על מיזוג בין הרשימות ערב הבחירות, צפוי להתבדות. אין היגיון, פוליטי או אלקטורלי, בחבירת כולנו לליכוד, כמעשה אביגדור ליברמן וישראל ביתנו ערב בחירות 2013. הסינרגיה תהיה שלילית. היא תהפוך לאנטגוניזם. כחלון צפוי לאבד כמחצית מצביעיו.

השבוע נערך עבור מפלגת העבודה סקר שגרתי. הופיעה שם השאלה: האם את/אתה רוצים שנתניהו ימשיך לכהן כראש הממשלה?

בליכוד ובבית היהודי השיבו יותר מ–90% בחיוב. ביש עתיד, המחנה הציוני ומרצ התמונה הפוכה באותם מספרים. בוחריה של ישראל ביתנו חלוקים שווה בשווה בין תומכים בקדנציה נוספת לנתניהו למתנגדים לה.

בקרב בוחרי כולנו החלוקה היא שני שלישים־שליש לטובת אלה שאינם מעוניינים לתת לנתניהו עוד ארבע שנים. המסקנה ברורה: לכחלון ובעיקר לנתניהו עדיפה הליכה נפרדת וחבירה קואליציונית על מיזוג טרום־בחירות.

לראש הממשלה יש אינטרס ברור בקיום נפרד של כולנו. לשר האוצר גם. שישה עד שמונת המנדטים שנשארו לצדו, על פי הסקרים, אינם מתלהבים מנתניהו, אבל יכולים לחיות עם מצב שבו מנהיג מפלגתם ימשיך לכהן כשר בכיר בממשלתו.

אגב, יותר מ–80% ממצביעיה העתידיים של אורלי לוי־אבקסיס באותו סקר הביעו אף הם התנגדות לכהונה נוספת של רה"מ. זה לא מפתיע. מעיין מצביעיה נובע ממקורות גוש המרכז־שמאל בעיקרו. בעבודה שאבו עידוד מתוצאות הסקר. במערכת הבחירות הם יגידו לבוחרים: הצבעתם אורלי, קיבלתם ביבי. הצבעתם כחלון, קיבלתם נתניהו.

הזמנה מתקתקת

בלשכתו של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין מונחת פצצה מתקתקת, בדמות הזמנה חגיגית. היו"ר, בכיר הליכוד, מוזמן בזאת לנאום בעצרת השנתית לזכר יצחק רבין בכיכר הנושאת את שמו של ראש הממשלה שנרצח. התאריך הפעם: 3 בנובמבר. לא מעט גבות בוודאי מתרוממות כעת בתמיהה. יש להניח שגם גבותיו של המוזמן עשו את זה.

אדלשטיין נושא כבר כשש שנים בתפקיד סמי־ממלכתי. הוא אדם הגון, רך דיבור ונעים סבר. נפלה בחלקו הזכות לכהן כיו"ר הכנסת שהתקבצה בה, באדיבות הדמוקרטיה, חבורת פרחחים, בורים, פופוליסטים, גסי רוח וקיצוניים בכמויות מסחריות. הוא עושה ככל יכולתו כדי לשמור על כבוד הפרלמנט.

אבל הוא גם איש ימין, מובהק שבמובהקים, מתנחל עד לא מכבר, תומך בסיפוח השטחים ומתנגד חריף להקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. הוא שייך לאגף הניצי במפלגתו. נוכחותו על הבמה בכיכר לא צפויה להחליק בקלות בגרונם של המתכנסים שם. זו אולי הסיבה שמלשכתו נמסר, ביובשנות צוננת, כי "הנושא ייבחן".

את העצרת מארגנות הפעם התנועות "דרכנו" ו"פנימה". הראשונה היא תנועה חוץ־פרלמנטרית שמגדירה עצמה "תנועת הרוב המתון". היא מחפשת "אחדות בעם" — שאינה בנמצא — ותומכת בפתרון שתי המדינות. היו"ר שלה הוא היזם האמיד קובי ריכטר. "פנימה" מוגדרת כ"ארגון קהילתי" שנוסד על ידי הרב שי פירון, לשעבר שר החינוך מטעם יש עתיד. גם היא מנפקת סיסמאות חלולות כמו "תקווה ולא פחד", "לא לשנאה, לא לפילוג" ו"זהות ישראלית משותפת".

עם שני ספונסרים שכאלה ההחלטה שהתקבלה היא לקיים אירוע "ממלכתי" — עם פוליטיקאים בכירים, אבל בלי פוליטיקה. מין שעטנז שכזה. כמו ללכת עם ולהרגיש בלי. כאילו חסרים לנו אירועי זיכרון ממלכתיים: בהר הרצל, בכנסת, בבית הנשיא.

הרעיון המקורי היה להזמין את ראשי המפלגות הגדולות המייצגים קואליציה ואופוזיציה: ליכוד, העבודה/המחנה הציוני, ו — הפתעה, הפתעה — יש עתיד.

איך יש עתיד, מפלגה של 11 מנדטים שמייצגת כלום ושום דבר מלבד פולחן אישיות מנהיגותי, קשורה? התשובה טמונה מן הסתם במארגן השותף, פירון. הוא לא שוכח חברים.

אז יאיר לפיד הוזמן, אבי גבאי גם (חבל שמפלגת העבודה לא עשתה מאמץ לנכס את העצרת לעצמה. מותר לה. רבין עמד בראשה). מאחר שנתניהו לא בא בחשבון, הוחלט לגייס את אדלשטיין. המארגנים מתעתדים להזמין גם את נשיא המדינה רובי ריבלין. לא בטוח שיבוא.

השורה התחתונה: בשם הממלכתיות המעושה, המזויפת, העצרת תחמיץ (לא בפעם הראשונה) את יעודה המקורי: להזכיר מה קרה שם בכיכר בנובמבר 95', מי ירה, מי הסית בנימוקים דתיים את היורה, מי שילהבו את הרוחות בציבור בחודשים שלפני הרצח, בכיכרות ובמרפסות.