איור: עמוס בידרמן

פרשנותבין חקירות ובחירות, המערכת הפוליטית מתכוננת לשנת תככים חדשה

תשע"ט הולכת להיות דרמטית ■ נתניהו מול מנדלבליט וחבורתו, בנט ושקד מול בית המשפט העליון, כחלון וליברמן מול זליגת המנדטים ודרעי מול עברו ■ בצד השני, יאיר לפיד עדיין מתקשה לנפץ את תקרת הזכוכית ועל גבאי עלול לאיים מפץ פוליטי במפלגתו

תשע"ח מסתיימת בלי שישראל תהיה בעיצומה של מערכת בחירות. זאת, בניגוד למרבית התחזיות שייחסו לבנימין נתניהו אינטרס מובהק להקדים את החלטות היועץ המשפטי לממשלה בעניינו. העשן הלבן במשרד המשפטים מתעכב ונמרח ומועד הבחירות מתנהג בהתאם.

תשע"ט כבר לא תימלט מן הקלפיות. המועד המוקדם ביותר לבחירות הוא סוף ינואר 2019. המאוחר ביותר הנקוב בחוק, הוא תחילת נובמבר, חצי רגל כבר בתוך תש"פ. המצב יתבהר בפתיחת מושב החורף האחרון של הכנסת ב–15 אוקטובר.

כל השחקנים הפוליטיים עלו לעמדות קרב. הם מרגישים כמו לפני בחינת בגרות במתמטיקה: מצד אחד מבוהלים עד מוות, מצד שני משתוקקים להיות כבר אחרי. הקואליציה נקלעה למצב מעניין: חוץ מהליכוד, כל המפלגות השותפות לממשלת ארבע השנים (מינימום) נתונות במצוקה פוליטית. לכמה מהן הסקרים מנבאים התחככות מסוכנת באחוז החסימה בן ארבעת המנדטים. אחרות צפויות — שוב, על פי מצבן בדעת הקהל היום — לאבד מנדטים או להיוותר בגודלן, פלוס מינוס טעות סטטיסטית.

אין ספק שתשע"ט תהיה שנה דרמטית. חקירות ראש הממשלה יסתיימו ושלושת התיקים יבשילו לכדי שורה תחתונה. ייתכן שישראל תיקלע למשבר חוקתי־פוליטי חסר תקדים. גלי ההדף יורגשו בכל המערכת הפוליטית, מחוף אל חוף. איש לא יינקה, כמאמר האמרה, איש לא יימלט.

נתניהו בטקס ראש השנה של השב"כ, השבוע קובי גדעון / לע"מ

רה"מ, השרה והצרה

עין אחת של נתניהו צופה אלי לשכת היועמ"ש ברחוב צלאח א־דין, עין שנייה שומרת על קשר עם הבוחרים. הלוליין מבלפור מהלך על חבל דק. בנקודת זמן זו, פסק דינו של הבוחר מצטייר כאופטימי בהרבה מההכרעה המסתמנת, על פי ההדלפות, של ד"ר אביחי מנדלבליט.

מצוקתו של נתניהו אינה אלקטורלית. היא קיומית. אם יוגש נגדו כתב אישום הוא עלול למצוא עצמו בכלא בסופה של דרך ייסורים. הוא הגיע לשיא פוליטי, מנהיגותי, עולמי דווקא כשהוא ניצב על פי תהום אישית. עוד צריך לראות כיצד הפופולריות הזו תשפיע, אם בכלל, על מצבו המשפטי.

יש אנשים שמוכנים להישבע שעורכי דינו מנהלים מגעים עם מנדלבליט על עסקת טיעון שתחלץ אותו ממאסר אפשרי. זאת, בתמורה לקבלת אחריות ופרישה מהחיים הפוליטיים. במציאות אין סימנים לכך. ההפך מסתמן כנכון: יועציו המשפטיים סבורים כי מוטב לו לדון בסוגיה הזו כשהוא ראש ממשלה מכהן שנבחר מחדש. מכאן יעד המנדטים השאפתני שנתניהו סימן: עד 40 מנדטים. ככל שתרבה ותפרוץ התמיכה העממית, כך הוא סבור, יקשה על האליטות בבית המשפט ובמשרד המשפטים להדיחו.

בחיים עצמם, ראשו כבר טמון בבוכהלטריה המפלגתית. הוא מבועת מן המחשבה שרשימת הליכוד לכנסת ה–21 תתכבד במועמדים מסוגם של אורן חזן, מיקי זוהר, ירון מזוז ודומיהם שייבחרו במחוזות השונים. שם יספיקו רק כמה אלפי קולות. זו עלולה להיות קללת ההצלחה. לכן הוא מנסה לסלול את דרכו לרשימה שפויה וייצוגית ככל האפשר.

הוא דורש מראשי המרכז ומזכירות המפלגה, השרים חיים כץ וישראל כץ, לאפשר לו לחדש את הוראת השעה מהבחירות הקודמות, שנתנה בידו את הזכות לשריין מועמד מטעמו בכל עשירייה. בינתיים, שני כהני הצדק מתנגדים. לא בטוח שיתמידו בסירובם. ללחוץ הוא יודע. להילחץ גם, כהוגן.

בינתיים מי שמגלים סימני לחץ הם ראשי מפלגת הלוויין, נפתלי בנט ואיילת שקד.

בנט ושקד בישיבת ממשלה, בינואר אלכס קולומויסקי

מלחמת הבחירות על קולות ה"בייס" הימני החלה באמירת נתניהו בכנס מועמדי הליכוד לבחירות המוניציפליות, לפני כשבועיים: "35 מנדטים זה אפשרי, 40 זה היעד".

השמים נפלו על הבית היהודי. השבוע הם פצחו בקמפיין הגעוואלד הצפוי ("נתניהו יקים ממשלת שמאל בלעדינו!") וירו בחזרה בכלי הנשק הכי יעיל שברשותם: החמרת ההתנכלות לבית המשפט העליון במטרה לגמדו, להשחיר את פניו ולהשניאו על הציבור. אם יביא מנדטים סבבה. אם לא, אז נהנינו.

האזהרה הברוטלית שהשמיעה שרת המשפטים לשופטי העליון לבל יעלו בדעתם לבטל או לתקן את חוק הלאום, מתכתבת ישירות עם הקו בחול שצייר נתניהו למפלגתו. בעבר היא קבעה שהשופטים שכחו מה זו ציונות, כעת שקד טוענת שהם מתנקשים בדמוקרטיה. שום דבר שיריב לוין לא אמר קודם, אבל ממנה מצופה להגן, גם אם בשפה רפה, על המוסד שבאחריותה המיניסטריאלית מפני הלוינים למיניהם.

מדבריה של שקד, שנאמרו בצחות לשון ומתק שפתיים, נשמע בבירור המסר המאיים: "העם מול השופטים". היא החליטה שלבית המשפט אסור לגעת בחוק יסוד. כאילו שיירת מלאכי שמים בפיקוחו של הקב"ה חוקקה אותו, ולא הפרלמנט הישראלי שכבר הקיא מתוכו שורה לא מפוארת של חוקים גזעניים, מפלים ומדירים. כך תיראה מערכת הבחירות בישראל: ראש הממשלה והליכוד ישסו את ההמון בתקשורת, במשטרה, אולי גם בפרקליטות. שרת המשפטים, בסיוע הסמוטריצ'ים והיוגבים שלה, תנאץ את בית המשפט העליון. יהיה כיף.

בעייתם של בנט ושקד היא שאינם מצליחים להצטייר ימניים יותר מנתניהו ושמפלגתם אינה נתפסת כימנית יותר מהליכוד. את ההבדלים ניתן לאתר בפינצטה. הם בעיקר סגנוניים. מנגד, הם נכשלים בניסיונם לפרוץ את גבולות האלקטורט הטבעי שלהם. הם כלואים בביתם. היהודי.

בנט אינו מצליח לחדור למעוזים החילוניים, ל"מיינסטרים" שהוא מייחל לו. מצד שני, הוא כבר אינו ממגנט את המתנחלים והציבור הדתי לאומי. בבחירות 2015 ראינו כיצד כמה סרטונים ונאום וחצי של נתניהו גרמו לרבבות מתנחלים להתהפך בדעתם ולנהור אל הקלפיות ולהצביע מחל ונתניהו, נתניהו ומחל, במקום טב ובנט.

בקדנציה האחרונה נוספת לו צרה חדשה: האחות, איילת שקד. שרת המשפטים עוקפת אותו במדדי הפופולריות הן בימין, הן בציבור הכללי. השיח עליה כראשת ממשלה עתידית בפוטנציה חוצה מחנות ומפלגות. יותר מדברים עליה בהקשר זה מאשר עליו. ואת המכה הזו הוא הביא על עצמו.

בדקה ה–89 של המו"מ הקואליציוני בנט הציב אולטימטום על השולחן: תיק משפטים לשקד או שהבית היהודי בחוץ. נתניהו נבהל ממה שהיה איום סרק, התקפל ונתן. כך ברא לעצמו יו"ר המפלגה מפלצת. אין ראיון שלא מופנית אליו שאלה שמנהיגי מפלגות הכי־הכי שונאים: האם אינו חושש ששקד תירש אותו הרבה לפני שיאו.

יותר מכל צריכים להטריד אותו הסקרים. בשתי המערכות האחרונות, הבית היהודי התחילה בנקודה גבוהה, צמחה בקמפיין — והצטמקה בקלפיות. ב–2013, כשהתמודדו לראשונה, נפתלי ואיילת היו צעירים, חדשים, רעננים. שנתיים אחר כך פחות.

מערכת הבחירות הבאה תתנהל בתנאים הקשים ביותר עבורם. כשנתניהו יציג עצמו כנרדף, כדרייפוס מודרני שנלחם בעלילת דם שרקמו השמאל, התקשורת, המשטרה והאליטה המשפטית, רק אלוהים יוכל לעזור לבית היהודי. ואלוהים, כפי שנוכחנו לדעת, הולך עם המנצחים.

כחלון במסיבת עיתונאים, ביוני עופר וקנין

ימים טובים, ימים רעים

כאמור, כל שותפיו של נתניהו כבר ידעו ימים טובים יותר. משה כחלון ו"כולנו" אינם מצליחים בשום סקר לשחזר את עשרת המנדטים שגרפו בבחירות. שבעה־שמונה הם הממוצע ביום טוב.

זהו פרדוקס: כחלון בוודאי לא ייזכר כשר אוצר רע. הוא עשה דברים. הוא בלם את העלייה הכרונית במחירי הדיור, קידם רפורמות ומימש רבות מהבטחות הבחירות שלו. לשם כך עמדה לרשותו תקופת כהונה שלמה — פריבילגיה נדירה — וניתן לו ארגז כלים עמוס עד להתפקע.

המצביעים הם קהל הפכפך מטבעו. שליש ממצביעיו שנטשו אותו עשו זאת לא כי יש בלבם עליו. הם פשוט כאלה. חולות נודדים. בפעם האחרונה הוא היה הטרנד, ה"it boy". עכשיו קצת פחות. חלקם אומרים לסוקרים שיצביעו לאורלי לוי־אבקסיס. מקצתם, שברי מנדטים, התפזרו בין הליכוד ליש עתיד.

מצבם של אביגדור ליברמן וישראל ביתנו קשה אף יותר. הם חיים על הקצה. בסיס בוחריה של המפלגה, העולים הוותיקים מחבר המדינות, הולך ומצטמק בצוק העתים.

יו"ר המפלגה הגיע לפסגה האפשרית הגבוהה ביותר מבחינתו, לתפקיד שר הביטחון, כשמעמדו הפוליטי בשפל. עוד פרדוקס שהחיים הפוליטיים מזמנים לעתים. בבחירות 2009 גרפה ביתנו 15 מנדטים אחרי שהיתה באופוזיציה. היום, אחרי יותר משנתיים כשר ביטחון, שבעיני רבים נחשב שקול ואחראי לא פחות ממשה יעלון לפניו, הוא מגרד בקושי רב שישה מנדטים.

דרעי וליברמן, בשנה שעברה אוליבייה פיטוסי

מלבד העולים הנאמנים אין לו קהל שמזוהה עמו, בבחינת "בטון יצוק". הימין ברובו עם הליכוד. הימין האידיאולוגי מצביע לבנט. הימין הרך נוטה לכחלון. במשחק הכיסאות המוזיקליים, לליברמן, שמתגאה בהיותו ימין "אחראי ופרגמטי", אין כיסא פנוי. כרפול בשעתו הוא מחזר במרץ אחר הימין החילוני, בעמדות שהוא נקט במאבקי המסחר בשבת וכו', ללא הועיל.

כל זה לא אומר שהוא לא יחזור אחרי הבחירות ללשכת שר הביטחון. בקונסטלציה שבה נתניהו נבחר שוב ומקים ממשלה בהרכב דומה, סביר להניח ששרי הביטחון והאוצר ישמרו על נחלתם.

מה שאי אפשר לומר על אריה דרעי וש"ס. צרותיו של שר הפנים הן אלקטורליות ואישיות־משפטיות גם יחד. ש"ס בהנהגתו הצטמקה בבחירות האחרונות לשבעה מנדטים. הסקרים חוזים לה בין ארבעה לחמישה מושבים בבחירות הבאות, כמעט כמספר מושביה ב–1984, כשהתמודדה בפעם הראשונה בבחירות לכנסת.

מעמדה בממשלה אינו כשהיה כל השנים; היא תמיד היתה השותפה החרדית הבכירה והמשפיעה. עכשיו היא חוסה בצל יהדות התורה שהפכה דומיננטית יותר, בעיקר בשל חסידות גור הפעלתנית והדומיננטית ועושה דברה, סגן שר הבריאות יעקב ליצמן, נציגה הבכיר של אגודת ישראל.

דרעי נאבק לא רק בשדים הפרסונליים שלו — שובן של החקירות — אלא גם בקודמו המיתולוגי. אלי ישי עדיין נוכח בזירה, עדיין זומם שיבה, עדיין מחפש נקמה. משל היה רוח רפאים, שסובבת חסרת מנוח במסדרונות ומטריפה את עצביהם של יושבי הבית שהיה ביתו.

גם עבור דרעי השנה הקרובה תהיה ככל הנראה שנת ההכרעה המשפטית בתיקו. הבחירות הבאות יעמידו את ש"ס במבחן קריטי. ואין בנמצא הרב עובדיה יוסף לשאוב ממנו נחמה וסטירת לחי אוהבת. מועצת חכמי התורה ללא עובדיה היא בדיחה. הכל מונח על כתפיו של הרב אריה.

לפיד בכינוס של יש עתיד, השבוע מוטי מילרוד

רשת סבוכה של קורים

אפקט החדשנות שדהתה והרעננות שהאפירה בין בחירות לבחירות נתן אותותיו גם ביאיר לפיד. מ–19 מנדטים ב–2013 הוא ירד ל–11. כעת, ממוצע הסקרים שלו הוא 18–19. לא רע, אבל רחוק משיאו, 25–27 מושבים שנתנו לו הסקרים לפני כתשעה חודשים. בוודאי שלא די בכך להרכיב ממשלה.

לפיד נכשל כישלון מוחלט בהשגת היעד האסטרטגי: לפרוץ את חומות הימין, לזנב במצביעים ה"רכים" ולהעביר למחנהו ארבעה־חמישה מנדטים יקרי ערך שבלעדיהם ראשות הממשלה היא חלום רטוב.

הוא אינו מקובל על הימין, שרואה בו שמאלן בתחפושת. הוא אינו מקובל על השמאלנים, שרואים בו ימני לטנטי. הוא ללא ספק הבחירה הטבעית עבור אלה המגדירים עצמם "מרכז", אבל אין מספיק מאלה.

בסקר עומק שהזמין גורם פוליטי (הפרטים שמורים במערכת) נבדקה מידת ההזדהות של המצביעים עם לפיד, על פי הגדרתם העצמית (מאוד ימין, ימין, מרכז, ימין מרכז, שמאל מרכז, שמאל, מאוד שמאל).

הנתונים מאלפים: בוחרי ה"מרכז־ימין" שלפיד זקוק להם כאוויר לנשימה רחוקים ממנו יותר משהם רחוקים מנתניהו. בוחרי המרכז־שמאל שלפיד חייב אותם בקופתו כתשתית לכל פריצת דרך, גם הם אינם רואים בו אחד משלהם. בעיניהם הוא "פייקי ניוז" כלשונו של השר איוב קרא.

אחרי הבחירות, נתניהו שמעוניין בהקמת ממשלה רחבה — מנימוקים מדיניים, פוליטיים וגם אישיים — עשוי לפנות אליו ולהציע לו את תיק החוץ. הפעם על אמת, לא כמשחק ילדים. הפיתוי יהיה גדול, אבל לפיד, לפי שעה, מבהיר לבני שיחו שאין לו כוונה להתפתות. הוא חותר לכהן כראש האופוזיציה על מנת להיות האלטרנטיבה השלטונית היחידה כשהחקירות יבשילו לכתב אישום וראש הממשלה ייאלץ אולי להתפטר.

צריך לשים לב: לפיד אינו מצהיר בפומבי שיסרב לשבת בממשלת נתניהו. הוא נזהר מלסנדל עצמו. בניגוד לו, אבי גבאי, יו"ר מפלגת העבודה וסיעת המחנה הציוני, מכריז על כך בפה מלא. מה אכפת לו לוותר על תסריט שאינו ריאלי ממילא.

גבאי, בחודש מאי מוטי מילרוד

גבאי היה שש להתחלף עם לפיד בכל רגע נתון. לא רק לנוכח תחזית המנדטים העגומה של המחנ"צ — בין 12 ל–14 — אלא גם בגלל הנפולת שהיא מייצרת במפלגה, ההתנגדות המתרחבת למנהיגותו, המריבות התכופות, הכעסים המוחצנים. אלה תופעות שלא קיימות במפלגה דיקטטורית, גם כשהיא יורדת מנכסיה.

הסכנה הגדולה, עוד לפני הבחירות, שמרחפת מעל ראשו של גבאי היא פילוג. חברי כנסת רבים במחנ"צ, למעשה כמעט כל מי שממוקמים בעשירייה השנייה והשלישית, מחשבים בימים אלה את קיצם. גם על פי התחזית האופטימית ביותר, מרביתם לא יחזרו למשכן.

לכן הם נפגשים בחשאי וטווים רשתות סבוכות של קורים. קודם חייבים להימצא שמונה — שליש מתוך הסיעה — כדי לבצע את מהלך הפרישה הראשוני. בהמשך הם יכולים להמשיך ולהתפצל כמו אמבה היפר־אקטיבית. כמה ילכו למרצ, אחרים ליש עתיד, אחד או שניים לאורלי לוי־אבקסיס, אחד אולי לכחלון.

כל ח"כ מכהן מביא עמו סכום כסף נכבד שכל מפלגה תשמח להכניס לקופתה בשנת בחירות. קבוצת ח"כים פורשי מחנ"צ שתציע עצמה ללפיד — בתמורה להצבת חבריה מהמקום ה–15 ואילך, לדוגמה — יכולה להתקבל בברכה. אולי זה העתיד שלהם.

גנץ ונתניהו, ב-2015 עמוס בן גרשום לע"מ

הביטחון שבחינוך

רק דבר אחד יכול לכבות את התבערה הפנימית במחנה הציוני: הצטרפותו של בני גנץ, הפרס הגדול, הזכייה האולטימטיבית, השי לחג שכ־ו־ל־ם חושקים בו.

גנץ הוא ה"game changer" היחיד, התיאורטי כמובן, בשטח. הוא עשוי להיות לאבי גבאי מה שציפי לבני היתה ליצחק הרצוג ב–2015, כשהקימה יחד עמו את רשימת המחנה הציוני.

הרמטכ"ל לשעבר כבר החליט, עקרונית, כי פניו לפוליטיקה. ייתכן שנשמע ממנו מיד לאחר החגים. אידיאולוגית, הוא באזור החיוג של המחנה הציוני ויש עתיד. כל בחירה אחרת — כלומר חבירה לליכוד בתמורה לתיק החוץ למשל — תתפרש כמהלך ציני ואופורטוניסטי, והוא לא כזה, לפחות עד שלא יוכח אחרת. התיק הזה אכן הוצע לו, חרף הכחשת הליכוד. המוטב העיקרי מאי בואו של גנץ הוא השר יואב גלנט (כולנו). סיכוייו להתברג במקום ריאלי, כגנרל במיל' היחיד, טובים בהרבה כשגנץ אינו בתמונה (או כל עונד פלאפלים כמו בוגי יעלון לצורך העניין).

אגב, בשיחות פרטיות גנץ בכלל גורס שפניו לתיק החינוך. הוא ירוץ כביטחוניסט, זה מיותר לציין ואינו טעון הוכחה, אבל הוא אינו מורעל דווקא על תיק הביטחון. אם בנסיבות הקואליציוניות שייווצרו אחרי הבחירות, גנץ באמת יעדיף את החינוך על הביטחון, מבחירה ולא מכורח, זה יהיה צעד קטן לגנץ אבל צעד גדול לפוליטיקה הישראלית.