טראמפ בטקס חתימה על חוק ג'ון מקיין, החודשCarolyn Kaster/אי־פי

פרשנותהאנטי־טראמפ: גם במותו, מקיין מטיח את המלה האחרונה בפני הנשיא

אף שלא היה כליל השלמות, ג'ון מקיין ייצג את הפוליטיקה שרוב האזרחים שואפים לראות והעניק תקווה שארה"ב תשוב לגדולתה. לא בכדי ביקש שטראמפ ייעדר מהלוויתו

אם כבר נגזר על ג'ון מקיין למות, טוב שמת בשעה שדונלד טראמפ הוא נשיא ארצות הברית. ההספדים הכנים על הגינותו, על גבורתו, על שירותו לאומה, על עצמאותו הפוליטית ועל שאר סגולותיו הייחודיות של מקיין מהדהדים שבעתיים על רקע תכונותיו ההפוכות בתכלית של הדייר הנוכחי בבית הלבן. הדברים לשבחו של מקיין הם גם התרסה נגד הנשיא שכה הרבה להשמיצו. לאבל האמיתי על לכתו של זן נדיר בפוליטיקה האמריקאית מתווספת ערגה לערכים שייצג, שהולכים ונעלמים מנוף חיינו.  

אין ראוי ממקיין למלא את תפקיד האנטי־טראמפ. הוא נצר למשפחת אדמירלים, לא ספסרי נדל"ן. הוא התנדב לשרת כטייס קרבי בצי האמריקאי, ולא התחמק מגיוס פעם אחר פעם בטענה לדורבן ברגלו. הוא סבל ייסורי תופת בשבי הצפון וייטנאמי ולא חי חיי הוללות וזימה בניו יורק. הוא הקדיש את חייו לשירות הציבור ולא לפרסום, להאדרה עצמית ולעושר. הוא היה נאמן לערכים, שאין לטראמפ, וסגד למולדתו יותר מאשר לעצמו.

מקיין לאחר שחרורו מהשבי ב-1973 Horst Faas/אי־פי

מתקפותיו של טראמפ על מקיין, במערכת הבחירות ולאחריה, סימנו וסימלו את אובדן הדרך. כשטראמפ ערער על גבורתו של מקיין ביולי 2015, כחודש לאחר שהכריז על התמודדותו, ואמר שהוא "מעדיף גיבורים שלא נלקחו בשבי" השמיים רעדו לכאורה, והאדמה היתה אמורה להישמט מתחת לרגליו של המועמד הטרי. הציבור האמריקאי לא יסבול זלזול כה בוטה של משתמט סדרתי בגיבור האומה, סברו הפרשנים, וכל השאר הוא היסטוריה הפוכה. ארה"ב של מקיין הוכרעה: היא נפלה שדודה לרגלי העלבונות, השחצנות והרהב של טראמפ, שרק את עצמו לכבד ידע.

מקיין, כמובן, לא היה כליל השלמות. הוא הסתבך בפרשיית שחיתות בתחילת שירותו בסנאט, ונחלץ ממנה בעור שיניו. הוא לא פגש הפצצה שלא אהד או מערכה צבאית שבה לא תמך, כולל האיוולת בעיראק. הוא יישא לדיראון עולם את כניעתו ליועצי התדמית, שלחצו עליו לבחור בשרה פיילין כסגניתו במירוץ לנשיאות ב-2008, מהלך מיותר ומזיק בפני עצמו, שגם פתח את הדלת הקדמית ללאומנות, לגזענות ולטיפשות שהשתלטו מאז על המפלגה הרפובליקאית וסללו את דרכו של טראמפ לשלטון. גם מקיין נכנע לרוח ההמון והתחנף לו, אך רק בצר לו, בשעות חירום אלקטורליות. 

מקיין מגיע לוושינגטון לאחר שחלה, בשנה שעברה בלומברג

מקיין אהד את ישראל מעומק לבו, אך הערכת עמדותיו, שזכו היום לשבחים מפליגים מימין ומשמאל, תלויה בעיני המתבונן. הוא פעל ללא לאות לביצור ביטחונה של ישראל ותמך בה בכל מערכותיה, אבל אימץ בתוך כך את רוב עמדותיו הסרבניות של הימין הישראלי. הוא תקף את הפלסטינים על כל צעד ושעל, סירב להתחייב לפתרון של שתי מדינות והכריז לא פעם על חוסר תוחלתו של תהליך שלום באשר הוא. גם אם היה מכובד, הוא היה יריב קטלני לעמדותיו של השמאל הישראלי.

מקיין היה מלך אריזונה. הוא נבחר שלוש פעמים ברציפות כחבר בית נבחרים מטעם מחוז הבחירה הראשון של אריזונה, ועוד שש פעמים ברציפות כסנאטור מטעם המדינה כולה. במישור הלאומי, לעומת זאת, הוא התגלה כלוזר. הוא היה מועמד כמעט נצחי לתפקיד סגן נשיא, אך המועמדים הרפובליקאים העדיפו פוליטיקאים רגועים וממושמעים יותר על פניו. הוא הובס על ידי ג׳ורג׳ בוש בפריימריז הרפובליקאיים בשנת 2000, שבהם הותקף בארסיות ובנבזות, שהעידו על העתיד לבוא. ב-2008 הוא הפסיד, בסיועה של פיילין, למועמד החצי־שחור ברק אובמה, שבחירתו נחשבה לכאורה לבלתי־אפשרית.

ובכל זאת, במאזן הכולל, מקיין ייצג את הפוליטיקה כפי שרוב האזרחים שואפים לראותה. גם אם לא היה כליל השלמות, הוא היה שלם עם עצמו ועם תרומתו. הוא בז לדין התנועה והתנער מקיטוב, שאף להגינות וסלד ממתקפות אישיות. מקיין הושיט ידיו למחוקקים דמוקרטים "מהצד השני של המעבר" בקונגרס, וקידם עימם נושאים שהיו יקרים ללבו, כולל הגירה, פיקוח על הנשק, רפורמות בפוליטיקה, זכויות אדם, התנגדות לעינויים וקידום עניינם של התושבים הילידים, להם דאג כל חייו. הוא הצביע בעד שופטים עליונים שהציע ביל קלינטון והציל במו ידיו את רפורמת הבריאות של אובמה. הוא זכה לכינוי הקבע החביב "מאווריק", שמקורו בעגלים שהבעלות עליהם לא נצרבה בעורם, כמי שמסרב ללכת בתלם אלא צועד בעקבות צו מצפונו.

דגלים בוושינגטון בחצי התורן לכבוד מקיין, היום J. David Ake/אי־פי

מקיין לא נרתע ממתקפות ארסיות על יריביו, אך הוא שבה את לבם של מתנגדיו הפוליטיים ב-2008, כשסירב להיגרר למסע הארס נגד אובמה והתעקש לכנותו אדם ישר והגון, למרות המחלוקות הפוליטיות העמוקות ביניהם. אולי הסימפטיה שלו לאובמה, בתוספת הסירוב שלו להיכנע לרוח העוועים שאחזה במפלגתו לאחר בחירתו, הם שהשניאו את מקיין על טראמפ והפכו אותו למושא השמצותיו והשפלותיו, שלא פסקו גם אחרי שנודעו פרטי מחלתו הממאירה. מקיין כאב את העלבון, אך ממנו צמחה לו עדנה: בעיני מתנגדיו של הנשיא, מקיין הפך לאנטיתזה של טראמפ, לסמל העמידה על עקרונות גם בעידן של שחיתות ושל הסתה, למקור של תקווה שאמריקה עוד תשוב לאיתנה.

לא בכדי הודיעה משפחתו שמקיין ביקש להיספד על ידי היריבים שהביסו אותו, בוש ואובמה, שאותם המשיך לכבד למרות הכל, ושטראמפ ייעדר מההלוויה. גם במותו, מקיין ביקש לסמן את קו הגבול בין פוליטיקה מרה, עיקשת ובכל זאת הגונה, שבוש ואובמה ייצגו בעיניו, לבין מאפליית הזימה, הנוכלות והאכזריות שהביא עימו טראמפ. גירושו של טראמפ מאירוע שיאחד את כל האמריקאים מלבד מעריציו השרופים והנבערים ביותר, ועוד בשעה שטראמפ נקלע למצוקה פוליטית ומשפטית חריפה, היא מכה מורלית קשה לנשיא. זאת נקמתו המתוקה של מקיין בנשיא ששנא: גם מהקבר, הוא יזכה להטיח בפניו של טראמפ את מלתו האחרונה.