הפגנה בבזאר הגדול בטהראן, בחודש שעבר. המחאות הנוכחיות לא מדאיגות את המשטר/אי־פי

המהפכה באיראן מחפשת אופוזיציה

הקושי להתארגן והיעדר תנועת מחאה כלל ארצית וחוצת מגזרים מונעים מההפגנות באיראן לאיים על קיום המשטר. אלה שכבר יוצאים לרחובות מוחים על נושאים נקודתיים בלבד

נדה אגא סולטאן בת ה–16 הלכה להפגנה בטהראן ביחד עם המוני אנשים כדי למחות נגד המשטר. שם היא נורתה בחזה על ידי צלף בבגדים אזרחיים, נפלה על הקרקע והתבוססה בדמה. "נדה! נדה!", צעקו אנשים שהתאספו סביב הצעירה האיראנית עם הרעלה השחורה שעיניה עדיין היו פקוחות, שעה שחבריה ניסו לבצע בה פעולות החייאה. רגעיה האחרונים של סולטאן תועדו במצלמת טלפון נייד, פורסמו ברשתות החברתיות וזעזעו את העולם. במותה הפכה נדה סמל להתנגדות למשטר האייתוללות.

היה זה ב–20 ביוני 2009. שבוע קודם לכן נבחר מחמוד אחמדינג'אד מחדש לנשיא איראן, אחרי שקיבל 62% מקולות הבוחרים. מנהיג המחנה הרפורמיסטי, ראש הממשלה לשעבר מיר חוסיין מוסאווי, קיבל 33% בלבד, אבל במחנהו טענו שתוצאות הבחירות לנשיאות זויפו. מאותו רגע פרצה מחאת ענק ברחבי המדינה עם מיליוני אזרחים שהפגינו ברחובות הערים הגדולות נגד אי סדרים בקלפיות ונגד ההודעה המהירה של הרשויות על ניצחונו של הנשיא האולטרה־שמרן. גם במערב הטילו ספק בטוהר הבחירות ברפובליקה האיסלאמית וקראו לספור מחדש את הקולות.

"המהפכה הירוקה" — כינוי המחאה באיראן, בגלל הצבע שהיה מזוהה עם מחנה מוסאווי — החלה בווליום נמוך יחסית בהובלת סטודנטים מטהראן ומערים גדולות אחרות, ומהר מאוד הידרדרה לפסים אלימים. מפגינים גרמו נזק למכוניות, חנויות, בתי עסק, תחנות דלק ומבני ציבור, הציתו צמיגים והשליכו בקבוקי תבערה וקראו קריאות נגד השלטונות ובראשם אחמדינג'אד. תגובת הרשויות האיראניות היתה רגועה יחסית בתחילת המחאה העממית, אך נעשתה תקיפה וברוטלית עם התגברות ההפגנות.

תחילה היו אלה השוטרים שניסו לפזר את הפגנות הענק. אליהם הצטרפה מיליציית הבסיג', בריונים שנתמכים על ידי הממשלה. אנשי הבסיג' פשטו על שכונות מגורים ועל קמפוסים, הכו מפגינים והוציאו חלק מהם להורג. הם לא לבשו מדים רשמיים ולא נשאו תעודות מזהות, אבל היו חמושים באלות, במוטות ברזל ובנשק חם. המשטר בטהראן התנער מהם כשהתבקש להגיב לאירועי דמים שקרו באחריותם. אחר כך נכנסו לתמונה אנשי משמרות המהפכה – יחידה צבאית שהוקמה ב–1979 כקונטרה לצבא על ידי המנהיג הרוחני העליון דאז, האייתוללה רוחאללה חומייני, כדי לשמור על משטרו.

אנשי משמרות המהפכה עצרו ב–2009 מפגינים, עינו חלק מהם וירו באש חיה כחלק מהמאמץ של השלטונות להעלים מהשטח את המחאה העממית. בסופו של דבר, מחאת הענק הסתיימה עם עשרות הרוגים (36 לטענת המשטר, 70 לטענת האופוזיציה, ויש שטוענים שהיו כמה מאות). המשטר האיסלאמי הודה שעצר 4,000 בני אדם במהלך ההפגנות. בעצורים היו בכירי אופוזיציה ורבים ממחנהו של מוסאווי ומחנה מהדי כרובי, מועמד רפורמיסטי אחר לנשיאות ששימש בעבר יועץ לחומייני. חלקם נמצאים עד היום בכלא או במעצר בית, או ששוחררו וגלו מאיראן.

תשע שנים עברו מאז הפגנות המחאה האלה נגד תוצאות הבחירות השנויות במחלוקת. מחאות ציבוריות נחשבות דבר נדיר ברפובליקה האיסלאמית, ובחצי השנה האחרונה נערכו כמה הפגנות נגד הממשלה בטהראן. הגדולה והאלימה ביותר היתה בדצמבר־ינואר, כשנשים איראניות דרשו להתיר להן להסתובב בציבור בלי כיסוי ראש. "מחאת החיג'אב" התפשטה ב–80 ערים בהשראת וידה מובאהד, "הנערה מרחוב אנקלאב", שנעמדה על עמוד בטון בטהראן, הסירה את כיסוי ראשה הלבן ונופפה בו בהתרסה כאילו היה דגל. מחאת הנשים דוכאה בסופו של דבר, עם 25 בני אדם הרוגים וכמה עשרות נשים עצורות.

הפגנות אחרות שהתקיימו באיראן בתקופה האחרונה נגעו לתסכול הציבורי מהמצב הכלכלי. "ארבעה בני אדם נהרגו מאש כוחות הביטחון בדרום איראן", דיווחה השבוע רשת החדשות הסעודית אל־ערבייה שסיקרה מחאה בעיר חורמשאר בגין מחסור במים. מפגינים בעיר טענו כי אדם אחד נהרג בעימותים בין מפגינים לבין כוחות הביטחון. כעבור זמן קצר פרסמה סוכנות הידיעות הרשמית של איראן סרטון שמתעד את האזרח ש"נהרג" מצהיר מול המצלמה: "אני בחיים". במקביל, ברשתות החברתיות פורסמו סרטונים רבים לא מאומתים שבהם נשמעו קולות ירי, ומפגינים נראו רצים ברחובות וברקע אש בוערת.

עתיד המהפכה

מי שצופה במידע הרב שמציף את הרשתות החברתיות יכול לחשוב שהנה, המהפכה הבאה בדרך, שקרב קצו של משטר האייתוללות וששמש הדמוקרטיה תזרח על הרפובליקה השיעית. או במלים אחרות: האופוזיציה האיראנית מרימה את ראשה והפעם היא תצליח ללכת עד הסוף. האמנם?

ד"ר רז צימט, מומחה לאיראן וחוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב, אמר ל"הארץ" שהתנועה הרפורמיסטית, "במובן הארגוני שלה", איננה קיימת בעקבות הדיכוי האלים של המחאה לפני תשע שנים. "חלק גדול מהפעילים של הרפורמיסטים נשלחו לכלא, שוחררו או גלו ומוסאווי וכרובי עצמם נמצאים במעצר בית. האג'נדה של התנועה עדיין קיימת, יש לה תמיכה ציבורית ובחמש השנים האחרונות ממשלתו של הנשיא חסן רוחאני אף אימצה במידה מסוימת חלק מהאג'נדה והטרמינולוגיה הרפורמיסטית בנושאים של זכויות אדם, זכויות מיעוטים ונשים".

במחנה השמרני באיראן, הסביר המומחה הישראלי, הבינו שכדי לתת מענה ארוך טווח למצוקות של אזרחי הרפובליקה ולפער ההולך וגובר בין הציבור לבין המשטר, חייבים לבצע רפורמות מסוימות. לא רפורמות מרחיקות לכת, אבל כאלה שייטיבו עם העם האיראני, שבשנים האחרונות קרס תחת הסנקציות הבינלאומיות. מנגד, הרפורמיסטים עושים לדבריו באחרונה חשבון נפש ותוהים אם נכון להמשיך בשיתוף הפעולה עם מחנה רוחאני. "יש יותר ויותר קריאות בתוך המחנה הרפורמיסטי שאומרות 'טעינו כשתמכנו ברוחאני והסכמנו לקבל את הרע במיעוטו. אנחנו צריכים לחזור לרעיונות היסוד שלנו'. מבחינת הרפורמיסטים, זה לא אומר בהכרח הפלת המשטר, אבל עדיין מדובר בגישה יותר אקטיביסטית ודגש על קריאה לרפורמות פוליטיות לקראת הבחירות לפרלמנט בעוד שנתיים".

הפגנות התמיכה במוסאווי בטהראן, ב-2009. אלפים נעצרו AFP

ד"ר אורי גולדברג, מרצה בכיר בבית הספר לממשל במרכז הבינתחומי בהרצליה ועמית בפורום לחשיבה אזורית, הסביר כי מאז בחירתו של חסן רוחאני לנשיא איראן ב–2013, הוא יצר שלטון חדש שאיננו רפורמיסטי ואיננו שמרני וקרא לעצמו רפובליקאי — זה שמטפל ברפובליקה ולא מתעסק בענייני החוץ. "ברגע שיש מישהו שמציג מודל לכל המערכת, ברגע שיש מישהו שאינו שייך לצד אחד או לצד שני, קצת קשה לדבר על אופוזיציה לשלטון", הוא אמר. רוחאני, לדבריו, הוא מנהיג ש"הורג ברכות" את ההתנגדות למשטר. "רוחאני בונה קואליציות ומייצר הסכמות שכל המהות שלהן היא לנטרל את החלוקות הדיכוטומיות שהיו קיימות מימיה הראשונים של הרפובליקה האיסלאמית — שמרנים מול רפורמיסטים. אצל רוחאני אתה יכול להיות שמרן ולהרגיש רפורמיסט ולהפך, וכל זמן שהוא עצמו אומר שהוא בעד שינוי, התפקיד של האופוזיציה פחות דחוף. כרגע, אם יש אופוזיציה באיראן, לא ברור למה היא מתנגדת, ואם לא ברור למה היא מתנגדת אז זכות הקיום שלה בסימן שאלה".

בעקבות פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין עם איראן, עומד ממשלו של דונלד טראמפ להטיל סנקציות חדשות על הרפובליקה האיסלאמית באוגוסט ובנובמבר. וושינגטון קוראת למדינות בעולם להפסיק לייבא נפט גולמי מאיראן ומבקשת מארגון יצואניות הנפט (אופ"ק) להגדיל את תפוקת הנפט שלהן כדי לפגוע בכיס של האיראנים. עובדה זו גרמה לקריסת המטבע המקומי, הריאל, ולעליית מחירים באיראן.

מתנגדים ללא מנהיג

בציבור האיראני מאוכזבים מהמצב הכלכלי הקשה וממדיניות הממשלה בנושאים חברתיים שונים. האם למחאות האחרונות באיראן יש סיכוי להגיע לעוצמה שאליה הגיעו ההפגנות ב–2009? יוסי מנשרוף, חוקר איראן וקהילות שיעיות במרכז עזרי לחקר איראן והמפרץ הפרסי באוניברסיטת חיפה, אמר ל"הארץ" שהוא לא מאמין שנשקפת סכנה אמיתית למשטר בטהראן.

"לאופוזיציה באיראן אין מנהיג, לכוחות האופוזיציה השונים אין אפשרות לקיים שיח ביניהם בין הערים ובין המחוזות, וה־CIA נכשל בניסיונות לעזור להם בשנים האחרונות. מי שהרוויח מהמצב היה המשטר האיסלאמי", אמר מנשרוף. לדבריו, כדי לקיים מהפכה מוצלחת באיראן צריך קואליציה של סקטורים שונים ובראשם אנשי דת, סוחרים בבזאר, סטודנטים ואינטלקטואלים. לדבריו, קואליציה מסוג זה איננה קיימת כרגע והמחאה הנוכחית על המצב הכלכלי עשויה להימשך, אבל לא תגיע לרמה של מחאת 2009. "היעדר השיח בין הסקטורים לא מאפשר הקמה של תנועת מחאה שתסחוף מיליונים אחריה", אמר מנשרוף. לכך יש להוסיף לדבריו את העובדה שלארגונים פוליטיים באיראן, שאינם חלק מהמשטר, קשה מאוד להתארגן.

שני התנאים הבסיסיים להצלחה של תנועת מחאה באיראן, אמר ד"ר צימט, הם יכולת לגבש תנועת מחאה שהיא כלל ארצית וכלל סקטוריאלית והשתתפות של מעמד הביניים העירוני המשכיל החדש בהפגנות — כלומר אותם צעירים שהשתתפו למשל בהפגנות 2009. תנאים אלה, לדבריו, לא מתקיימים במחאות שפרצו באיראן בחצי שנה האחרונה — ממחאת הרעלה בדצמבר־ינואר ועד להפגנה האחרונה בחורמשאר. "כל המחאות הנוכחיות מאוד נקודתיות מבחינה גיאוגרפית — מחאה בבזאר בטהראן ומחאה על מחסור במים בחרומשאר. רואים שאלה מחאות סקטוריאליות ולא כלל־ארציות", אמר ד"ר צימט. "פה מפגינים סוחרים, שם מפגינים חקלאים וכאן מפגינים תושבי עיר על מים. הצעירים העירוניים המשכילים נפקדים מההפגנות האחרונות והם אלה שנחשבים באופן מסורתי לעמוד התווך בתנועות למען שינוי במדינה. אין כאן הקואליציה שהתגבשה ב–1979 — קואליציה חוצת מגזרים וכלל־ארצית באזורים נרחבים באיראן. כולם מפגינים היום בשל מצוקות כלכליות וחברתיות שהולכות ומחריפות ומחדלים ממשלתיים ושחיתויות וזה החוט המקשר היחיד ביניהן ואין מלבדו. אין קשר ישיר בין הסוחר לבין החקלאי לבין העירוני ולכן היכולת לאתגר את המשטר קלושה".

תיעוד ההפגנות האחרונות באיראן ברשת אל-ג'זירה

"ארבע המהפכות העממיות שהיו באיראן הצליחו כולן משום שהיו מהפכות של קואליציות, כשהן הגיעו לרמה של בשלות ובגרות שאפשרו לכל מיני קבוצות להתאחד תחת רעיון אחד. אחת הסיבות לכך שהאופוזיציה לא מצליחה כיום היא שהמשטר האיראני הוא יצור הרבה יותר מתוחכם משחושבים", אמר ד"ר אורי גולדברג. "המשטר מציע אפשרויות רבות, הוא מגוון והוא לא נתפס כחזית פוליטית ואידיאולוגית אחת. לא כולם בציבור מעריצים של רוחאני, אבל גם לא כולם מתלהבים מההרפתקאות של משמרות המהפכה מחוץ לאיראן. במצב כזה, רוחאני נתפס כמבוגר האחראי שאמנם מאמץ את רודנות המשטר, אך מגלה הרבה גמישות. בכלל, כמו אחמדינג'אד לפניו, גם רוחאני הוא פופוליסט בדרכו שלו. יש לממשלתו יכולת לדבר בכמה שפות, להגיד לציבור ש'כולנו איראנים'".

בשעה שמצבה של האופוזיציה המאורגנת באיראן נראה עגום, מתפרסמים באחרונה לא מעט דיווחים על שטח בוער שעומד בפני פיצוץ גדול. "הרשתות החברתיות, באופן מאוד בולט, משמשות לצורך העצמה ודרמטיזציה של אירועים באיראן", אמר ד"ר צימט. "קחו למשל את האירוע שהיה בחורמשאר בדרום איראן. ללא ספק היו שם עימותים, הפגנות אלימות ושימוש בגז מדמיע מצד כוחות הביטחון — אבל לא כפי שהציגו ברשתות החברתיות. הדיווח על ארבעה הרוגים כנראה לא היה נכון, ואפילו ההרוג היחיד שעליו דווח הופיע לאחר מכן בסרטון וידיאו כשהוא בחיים. יש כאן הפרזה של חלק מהדברים. רשת אל־ערבייה וצייצנים מקצועיים בתשלום, שממומנים על ידי ארגוני אופוזיציה כאלה ואחרים, מנסים להבליט כל אירוע כאילו סופו של המשטר הגיע".

אם ב–2009 ידעה איראן את המחאה הגדולה ביותר בשטחה מאז המהפכה האיסלאמית ב–1979, הרי שהמחאות הנוכחיות לא ממש מדאיגות את המשטר, לפי שעה. "צריך לזכור שנכון להיום, המשטר האיראני עשה שימוש רק ב–10% מיכולות הדיכוי שלו", הוסיף ד"ר צימט. "אפילו בגל המחאה הגדול של דצמבר־ינואר, משמרות המהפכה נשארו מחוץ לאירועים. המשמעות ברורה — המשטר לא מעריך שיש סיכון משמעותי לקיומו שמחייב את עבודת הכוחות שהכי נאמנים לו ואמונים על אבטחתו".

"למחאות הנוכחיות אין יותר מדי משמעות", הסכים ד"ר גולדברג עם עמיתיו. "בינואר, למשל, המחאות היו נקודתיות והוצתו על ידי שמרנים בשכר כדי להכפיש את רוחאני ותוך יום וחצי המפגינים שצעקו 'מוות לרוחאני' התחלפו במפגינים אמיתיים שצעקו 'מוות לחמינאי, מוות למשמרות המהפכה ומוות לפלסטין' ויצאו נגד בזבוז המשאבים האיראניים בלבנון, בעזה ובלבנון.

באשר לאופוזיציה האיראנית הגולה, שלושת המומחים גורסים שאין לה יותר מדי השפעה כי היא מרובת ארגונים ומפולגת ולא זוכה לתמיכת הציבור האיראני. ארגון מוג'אהידין ח'לק הוא אחד מהם. "מדובר בארגון עם משאבים רבים שיכול להשיג תמיכה כספית לא מבוטלת בארה"ב ובאירופה", אמר ד"ר צימט. "אבל הוא מעורר אנטגוניזם רב בתוך איראן ונתפס בוגדני בגלל התמיכה שלו בעיראק ובסדאם חוסיין". המקום שבו יש לאופוזיציה בחו"ל השפעה על מה שקורה באיראן היא שיח הרשתות החברתיות. "הכוח של האופוזיציה הגולה", אמר מנשרוף, "הוא באמצעות הוצאת הסרטונים מאיראן החוצה לרשתות החברתיות, הסרטונים של המחאות ודיכוי המשטר. יתר על כן, היא מסייעת בהחדרת רעיונות מבחוץ פנימה — דברים שלא נוח למשטר להראות לאזרחיו".