רק שתמשיכו ליהנות
כבר מנויים? התחברו

מירי רגב איננה מזרחית

המזרחים הראשונים בתולדות הציונות היו יהודי מזרח אירופה. אחיהם במערב היבשת ובמרכזה הדביקו להם את אותם דימויים אוריינטליסטיים מזלזלים שהוצמדו מאוחר יותר ליהודי ארצות האיסלאם בשיח הישראלי האשכנזי. מקצת הציונים המזרח־אירופים בראשית דרכם היו ערים לתיוגם המשפיל בשיח המערבי, ואף החלו רואים, לרגע קט, במושג "המזרח" ("האוריינט") סיסמת קרב רלוונטית ללאומיות היהודית, ובעמי אותו "מזרח", הנאבקים על חירותם נגד הקולוניאליזם המערבי, שותפי גורל עם היהודים.

קשה אולי להאמין בכך כיום, אך אלה היו, למשל, השקפותיו של דוד בן גוריון הצעיר ערב כניסתה של טורקיה העותמאנית למלחמת העולם הראשונה. באחד ממאמריו הנשכחים, "לשאלת המזרח" (1914), הוא הביע חששות עמוקים לנוכח הצפוי לעמי המזרח — כולל יהודי היישוב הציוני הארצישראלי — כתוצאה מניצחון אפשרי של מעצמות ההסכמה. אולם משנתבדו חששותיו והתנועה הציונית קצרה את פירות הניצחון המערבי במלחמה בדמות הצהרת בלפור ואישור המנדט הבריטי, עבר להשמיע זמירות אוריינטליסטיות מובהקות, שברבות הימים — לאחר הקמת המדינה — השתלבו בתזמורת ההגמוניה האירופית הלבנה בישראל.

מותר להניח, שכמו בן גוריון הצעיר והביקורתי כלפי ההתנשאות המערבית על המזרח, כך גם מירי רגב בטרם כניסתה לפוליטיקה — כפי שהעיד לא כבר דניאל בן סימון ("טרגדיה מרוקאית", "הארץ" 19.2) — היתה רחוקה למדי מן התפישות הגזעניות כלפי ה"אחר", ודבקה עדיין בשרידים של אותה מתינות שאיפיינה את יהודי המזרח בטרם עלו לישראל. ואולם, משהיתה רגב לאחד הדוברים הבולטים של הממסד ההגמוני הלאומני של המדינה הקולוניאליסטית, ששולטת זה כיובל שנים באוכלוסיית הילידים המזרחים־הפלסטינים, לא תעלה יותר על הדעת כל זיקה בינה לבין המזרחיות, בדיוק כשם שאין שום מכנה משותף תפישתי בין ראש הממשלה הראשון של "מדינת אשכנז" לאותו "פועל־ציון" צעיר מפלונסק, שראה בזמנו בציונות חלק מ"היקיצה וההשתחררות של עמי המזרח".

כפי ששמאל איננו זהות אלא רעיון, כן גם "מזרחיות" איננה (רק) מוצא, אלא בראש ובראשונה השקפת עולם. זוהי השקפת עולם אנטי־קולוניאליסטית ביסודה ובמהותה, המערערת ללא הרף על הדיכוטומיה האוריינטליסטית הכוזבת — מערב "נאור" ו"רציונלי" שנועד לשלוט, מול מזרח "חשוך" ו"ברברי" הזקוק להנחיה ולהדרכה. לפיכך, השותפים המרכזיים לדיכוי העם הערבי — והמזרחי — הפלסטיני, אינם יכולים ואינם רשאים להימנות עם המזרחיות כקטגוריה פוליטית, גם אם שמותיהם הם מירי סיבוני, אריה מכלוף דרעי, או משה כחלון.

מצער ומעציב לכן לקרוא את מירב אלוש־לברון ("הארץ", 10.3), המבקשת (שוב) להכתיר את רגב כלוחמת המזרחיות השוויונית נגד ההגמוניה האירופוצנטרית ולמען המדוכאים והמודרים בפריפריה, שסובלת מאפליה אוריינטליסטית. האם אלוש־לברון איננה מבינה שכתומכת נלהבת במדיניות שלילת זכויות האזרח והלאום של המזרחים הפלסטינים תורמת רגב תרומה נכבדה, אם גם עקיפה, לחיזוק המנגנונים התודעתיים הפנים־ישראליים של שלילת ה"אחרות" המזרחית היהודית? כיצד לדעתה ייתכן במדינת רגב, המשתיקה את קולות המואזינים, שגשוגה של התרבות היהודית־ערבית? האם אינה רואה שהרטוריקה הגזענית של רגב — עוד מימי ה"סרטן בגוף שלנו" בנאום ההשתלחות נגד הפליטים הסודאנים לפני כארבע שנים — היא העתק מדויק של הגזענות האירופית בגלגולה הישראלי, שאין לו דבר וחצי דבר עם עולם המושגים היהודי־ערבי?

המזרחיות הדמוקרטית האנטי־קולוניאליסטית היא תפישה פוליטית ותיקה בנוף המקומי הישראלי. שורשיה נטועים עמוק בהיסטוריה המודרנית של יהודי ארץ ישראל — החל בציונים הערביים שמעון מויאל (1866–1915) ונסים מלול (1892–1959), אשר דגלו בשוויון לאומי בין כל עמי האימפריה העותמאנית, עבור בפעיל הציבור והאינטלקטואל הספרדי הירושלמי אליהו אלישר (1899–1981), שהיה מחלוצי רעיון הפלורליזם התרבותי בישראל ומראשוני תומכי השוויון הלאומי בין היהודים לפלסטינים בין הירדן לים התיכון, וכלה בפנתרים השחורים, שהניפו את נס המרד נגד האפליה האתנית במדינה. רעיון המזרחיות הדמוקרטית איננו זקוק אפוא למזרחים מדומים תומכי הקולוניאליזם הישראלי, גם אם מדובר בפוליטיקאים ישראלים בכירים. אדרבה, המזרחים הדמוקרטים יכולים להתנער מהמזרחים המדומים בקלות ובתוקף, ולחשוב בכובד ראש על התארגנות פוליטית עצמאית.

לעומת זאת, רגב, מכלוף דרעי, ועוד שורה ארוכה של לאומנים יהודים קולוניאליסטים ממוצא מזרחי, שבינם לבין השיח המזרחי ההומניסטי אין דבר ולא חצי דבר, זקוקים מפעם בפעם להכשר מצד האליטה האינטלקטואלית של המזרחים הדמוקרטים. בדרך זו הם יכולים להצטייר שוב ושוב — למרות שהם מחזיקים זה שנים במוסרות השלטון — כלוחמים נגד "האליטות" ובעד השוויון, ולגייס כך עוד ועוד מצביעים מהפריפריה למפלגותיהם הלאומניות, שכל תכליתן היא להמשיך ולשמור על משטר הפריווילגיות הגזעני האתנוצנטרי בישראל/פלסטין. כמה חבל שמקצת האינטלקטואלים המזרחים הדמוקרטים מוכנים לספק לאותם מזרחים־מדומים את הסחורה המבוקשת.

 

 

המזרחים הראשונים בתולדות הציונות היו יהודי מזרח אירופה. אחיהם במערב היבשת ובמרכזה הדביקו להם את אותם דימויים אוריינטליסטיים מזלזלים שהוצמדו מאוחר יותר ליהודי ארצות האיסלאם בשיח הישראלי האשכנזי. מקצת הציונים המזרח־אירופים בראשית דרכם היו ערים לתיוגם המשפיל בשיח המערבי, ואף החלו רואים, לרגע קט, במושג "המזרח" ("האוריינט") סיסמת קרב רלוונטית ללאומיות היהודית, ובעמי אותו "מזרח", הנאבקים על חירותם נגד הקולוניאליזם המערבי, שותפי גורל עם היהודים.

קשה אולי להאמין בכך כיום, אך אלה היו, למשל, השקפותיו של דוד בן גוריון הצעיר ערב כניסתה של טורקיה העותמאנית למלחמת העולם הראשונה. באחד ממאמריו הנשכחים, "לשאלת המזרח" (1914), הוא הביע חששות עמוקים לנוכח הצפוי לעמי המזרח — כולל יהודי היישוב הציוני הארצישראלי — כתוצאה מניצחון אפשרי של מעצמות ההסכמה. אולם משנתבדו חששותיו והתנועה הציונית קצרה את פירות הניצחון המערבי במלחמה בדמות הצהרת בלפור ואישור המנדט הבריטי, עבר להשמיע זמירות אוריינטליסטיות מובהקות, שברבות הימים — לאחר הקמת המדינה — השתלבו בתזמורת ההגמוניה האירופית הלבנה בישראל.

מותר להניח, שכמו בן גוריון הצעיר והביקורתי כלפי ההתנשאות המערבית על המזרח, כך גם מירי רגב בטרם כניסתה לפוליטיקה — כפי שהעיד לא כבר דניאל בן סימון ("טרגדיה מרוקאית", "הארץ" 19.2) — היתה רחוקה למדי מן התפישות הגזעניות כלפי ה"אחר", ודבקה עדיין בשרידים של אותה מתינות שאיפיינה את יהודי המזרח בטרם עלו לישראל. ואולם, משהיתה רגב לאחד הדוברים הבולטים של הממסד ההגמוני הלאומני של המדינה הקולוניאליסטית, ששולטת זה כיובל שנים באוכלוסיית הילידים המזרחים־הפלסטינים, לא תעלה יותר על הדעת כל זיקה בינה לבין המזרחיות, בדיוק כשם שאין שום מכנה משותף תפישתי בין ראש הממשלה הראשון של "מדינת אשכנז" לאותו "פועל־ציון" צעיר מפלונסק, שראה בזמנו בציונות חלק מ"היקיצה וההשתחררות של עמי המזרח".

כפי ששמאל איננו זהות אלא רעיון, כן גם "מזרחיות" איננה (רק) מוצא, אלא בראש ובראשונה השקפת עולם. זוהי השקפת עולם אנטי־קולוניאליסטית ביסודה ובמהותה, המערערת ללא הרף על הדיכוטומיה האוריינטליסטית הכוזבת — מערב "נאור" ו"רציונלי" שנועד לשלוט, מול מזרח "חשוך" ו"ברברי" הזקוק להנחיה ולהדרכה. לפיכך, השותפים המרכזיים לדיכוי העם הערבי — והמזרחי — הפלסטיני, אינם יכולים ואינם רשאים להימנות עם המזרחיות כקטגוריה פוליטית, גם אם שמותיהם הם מירי סיבוני, אריה מכלוף דרעי, או משה כחלון.

מצער ומעציב לכן לקרוא את מירב אלוש־לברון ("הארץ", 10.3), המבקשת (שוב) להכתיר את רגב כלוחמת המזרחיות השוויונית נגד ההגמוניה האירופוצנטרית ולמען המדוכאים והמודרים בפריפריה, שסובלת מאפליה אוריינטליסטית. האם אלוש־לברון איננה מבינה שכתומכת נלהבת במדיניות שלילת זכויות האזרח והלאום של המזרחים הפלסטינים תורמת רגב תרומה נכבדה, אם גם עקיפה, לחיזוק המנגנונים התודעתיים הפנים־ישראליים של שלילת ה"אחרות" המזרחית היהודית? כיצד לדעתה ייתכן במדינת רגב, המשתיקה את קולות המואזינים, שגשוגה של התרבות היהודית־ערבית? האם אינה רואה שהרטוריקה הגזענית של רגב — עוד מימי ה"סרטן בגוף שלנו" בנאום ההשתלחות נגד הפליטים הסודאנים לפני כארבע שנים — היא העתק מדויק של הגזענות האירופית בגלגולה הישראלי, שאין לו דבר וחצי דבר עם עולם המושגים היהודי־ערבי?

המזרחיות הדמוקרטית האנטי־קולוניאליסטית היא תפישה פוליטית ותיקה בנוף המקומי הישראלי. שורשיה נטועים עמוק בהיסטוריה המודרנית של יהודי ארץ ישראל — החל בציונים הערביים שמעון מויאל (1866–1915) ונסים מלול (1892–1959), אשר דגלו בשוויון לאומי בין כל עמי האימפריה העותמאנית, עבור בפעיל הציבור והאינטלקטואל הספרדי הירושלמי אליהו אלישר (1899–1981), שהיה מחלוצי רעיון הפלורליזם התרבותי בישראל ומראשוני תומכי השוויון הלאומי בין היהודים לפלסטינים בין הירדן לים התיכון, וכלה בפנתרים השחורים, שהניפו את נס המרד נגד האפליה האתנית במדינה. רעיון המזרחיות הדמוקרטית איננו זקוק אפוא למזרחים מדומים תומכי הקולוניאליזם הישראלי, גם אם מדובר בפוליטיקאים ישראלים בכירים. אדרבה, המזרחים הדמוקרטים יכולים להתנער מהמזרחים המדומים בקלות ובתוקף, ולחשוב בכובד ראש על התארגנות פוליטית עצמאית.

לעומת זאת, רגב, מכלוף דרעי, ועוד שורה ארוכה של לאומנים יהודים קולוניאליסטים ממוצא מזרחי, שבינם לבין השיח המזרחי ההומניסטי אין דבר ולא חצי דבר, זקוקים מפעם בפעם להכשר מצד האליטה האינטלקטואלית של המזרחים הדמוקרטים. בדרך זו הם יכולים להצטייר שוב ושוב — למרות שהם מחזיקים זה שנים במוסרות השלטון — כלוחמים נגד "האליטות" ובעד השוויון, ולגייס כך עוד ועוד מצביעים מהפריפריה למפלגותיהם הלאומניות, שכל תכליתן היא להמשיך ולשמור על משטר הפריווילגיות הגזעני האתנוצנטרי בישראל/פלסטין. כמה חבל שמקצת האינטלקטואלים המזרחים הדמוקרטים מוכנים לספק לאותם מזרחים־מדומים את הסחורה המבוקשת.

 

 

לקריאת הכתבה המלאה

כבר מנויים? התחברו