אי־פי

מדוע ישראל בעצם אוהבת את BDS

למדינת ישראל יש מערכת יחסים סימביוטית עם תנועת החרם הבינלאומית הפועלת נגדה. מבין הסוגים המוכרים של סימביוזה — צוותאות בעברית — יחסיה של ישראל עם ה־BDS נופלים לקטגוריה של הדדיות, מיוטיואליזם בלעז. שני הצדדים תלויים זה בזה ומפיקים תועלת זה מזה: לישראל יש עניין לנפח את ממדי הסכנה הנשקפת מתנועת החרם, ותנועת החרם מתעצמת מההשפעה המוגזמת שישראל מייחסת לה.

המודל לחיקוי של ה־BDS הוא משטר הסנקציות שהוטל על דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, אף שעצם ההשוואה מעמיד את הגירסה האנטי־ישראלית במקומה. כשהגיע לשיאו, באמצע שנות ה–80, החרם נגד דרום אפריקה הקיף את רוב מדינות העולם וכלל סנקציות מסחריות, פיננסיות, אקדמיות, ספורטיביות ותרבותיות. החרם על ישראל, לעומת זאת, רשם לעצמו עד כה הישגים צנועים, המסתכמים במספר זניח של קרנות פנסיה, איגודים מקצועיים, כנסיות נוצריות וארגונים אקדמאיים שהחליטו להחרים את ישראל, ויכוחים לוהטים בקמפוסים אמריקאיים ועוד קבוצה של אמנים שמעדיפים לא לבוא לישראל, וזוכה בשל כך לכותרות ראשיות. רוב ממשלות העולם אינן מצדדות בחרם, ומקצתן אף מחוקקות נגדו. נזקו שולי, אם בכלל.

מקצת מהקרדיט בוודאי מגיע לגופים ישראליים ויהודיים, בעיקר אלה שמפעילים השפעתם מאחורי הקלעים. אין ספק שמשרד החוץ, אלמלא נכתש וסורס, היה יכול לטפל בסוגיה בלי כל צורך בהקמת משרד ממשלתי נפרד. אלא שהורדת פרופיל איננה משרתת את האינטרסים של הממשלה ושל הפוליטיקאים. ציורו של החרם כאיום קיומי כמעט שווה ערך לפצצה איראנית מגביר את תחושת הקורבניות, המצור והעולם כולו נגדנו, שבעיקר מסייעת לימין: הוא נותן הזדמנות לפוליטיקאים כמו יאיר לפיד להבליט את פטריוטיותם השופעת בזירה שיש לגביה כמעט קונסנזוס; הוא מעניק כלי לדיכוי ביקורת נגד מדיניות הממשלה בשטחים במסווה של הגנה על עצם קיום המדינה; הוא נותן לבנימין נתניהו דגל ללכד מאחוריו את יהדות אמריקה, גם בעידן של מחלוקת, ובאותה המידה מספק לממסד היהודי קריאת קרב כדי לאחד שורות ולהתרים תרומות.

אלא שבעידן שבו דונלד טראמפ משמש כנשיא, ורוב מדינות אירופה עסוקות בניסיון להדוף את המיעוטים המוסלמים ו/או את הימין הקיצוני שבקרבן, תנועת החרם שוב בסכנה. אל דאגה, לא אלמן ישראל. שורת צעדים כמו חוק המואזין או החוק שאוסר על כניסתם של תומכי חרם לישראל, יחד עם הצהרות של השר נפתלי בנט על הקמת בנטוסטנים בגדה או של ח"כ יואב קיש על שלילת זכות ההצבעה מהפלסטינים — כל אלה מציירים את ישראל כמדינה שיש לה מה להסתיר ומחזקים את ההשוואות בינה לבין דרום אפריקה.

זה מאפשר לממשלה להמשיך במשחקה הכפול: להציג את רכישת "מובילאיי" על ידי "אינטל", למשל, כהוכחה ניצחת להצלחת מאמציה להביס את תנועת החרם, ובמקביל לספק שורה של תמריצים וצידוקים חדשים שיוודאו את המשך שגשוגה. אל ייאוש, ישראל מאותתת לעוכריה. גם לחרם נגד האפרטהייד נדרשו עשרות שנים כדי להגיע למיצוי. אם מתחילים לזלזל בכם, אנחנו נדאג להבהיר לכולם עד כמה אתם מסוכנים, ואם אתם מתקשים לגייס תומכים, אנחנו כבר נספק נימוקים משכנעים.