הכפר חאן אל־אחמר, בדצמבראמיל סלמן

חאן אל-אחמר ועזה: פשעים ועבירות קלות להכשרה

ביום חמישי שעבר ניתנו בבג"ץ, פה אחד, פסקי דין בשני עניינים לכאורה בלתי קשורים: האחד על תכנון ובנייה ומימוש צווי הריסה בגדה, והשני על הוראות פתיחה באש בעזה. השופטים נעם סולברג, יעל וילנר וענת ברון אישרו לגרש את קהילת חאן אל־אחמר ולהרוס את בתיה; הנשיאה אסתר חיות, המשנה לנשיאה חנן מלצר והשופט ניל הנדל, החליטו לא להתערב בהרג של עשרות מפגינים פלסטינים ופציעתם של אלפים.

לכאורה, אין חידוש. כבר עשרות שנים שופטי בג"ץ מכשירים כמעט כל עוול שישראל מחליטה לגרום לפלסטינים: הריסת בתים, מעצרים מינהליים, חיסולים, שלילת תושבות, השתלטות על קרקעות והגבלות על התנועה. ובכל זאת, לא בכל יום חותמים שישה מ–15 שופטי בית המשפט העליון על הכרעות בנוגע לגורלם של נתינים פלסטינים שמשמעותן היא אישורם של פשעים.

שתי ההחלטות שניתנו היו צפויות. על בסיס אוקיינוס של פסיקות קודמות, המלים הרהוטות מתחברות זו לזו בקלות. בוחרות לכלול בתיאור "העובדות" רק את מה שמתאים, משאירות ב"צריך עיון" את מה שלא וחותרות למטרה כפי ש"ראוי למדינה יהודית ודמוקרטית".

בשלל הדיונים בשנים האחרונות בעניינן של קהילות פלסטיניות שהמדינה מבקשת להחריבן ולגרש את תושביהן — עניין המוגדר, למרבה חוסר הנוחות, כפשע מלחמה — גלגלו עד כה השופטים עיניים והפטירו משהו לפרוטוקול, על ההכרח למצוא לבני אדם חלופה לפני שמכשירים את הרס חייהם. כעת גם מס השפתיים הזה נעלם. בניסוח של סולברג: "השאלה העומדת לדיון אינה אם המתווה המתוכנן על־ידי המדינה עומד בדרישות הדין, אלא אם מימוש צווי ההריסה עומד בדרישות הדין".

נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות דודו בכר

כך ירד המסך על המחזה המשפטי, שכלל ארבע עתירות של מתנחלים בדרישה להרוס את בתיהם ובית ספרם של שכניהם הפלסטינים. הוא פתח בכך ש"נקודת המוצא" ש"עליה אין עוררין" היא, שמדובר בבנייה "בלתי חוקית", חלף דרך גילויי דאגה מכך ש"אין בבית הספר חצר תקנית" והוא אף אינו עומד, אלוהים אדירים, ב"תקנים אקוסטיים". והמסקנה החוקית מכל זה? להרוס ולגרש. הרי בסך הכל מדובר על שורת הדין ואכיפת הדין.

ובינתיים בעזה, "צא ולמד כי צבא ההגנה לישראל קיבל על עצמו, בנסיבות המקרה הנדון, פרשנות קפדנית של הדין הבינלאומי", קבע השופט הנדל. והנשיאה חיות מפרטת — בדיוק כפי שתיארה המדינה בתשובתה — כי מותר "ירי מדויק" (רק לעבר הרגליים) על "מפר סדר מרכזי או מסית מרכזי", ואפילו זה רק "כמוצא אחרון בלבד" והכל "בכפוף לדרישות מחמירות", ואין יורים "ירי חי לעבר אדם אך בשל השתתפותו בהפרת סדר אלימה או תמיכתו בארגון חמאס".

שופט בית המשפט העליון נעם סולברג דודו בכר

למרות כל הטוב הזה, איכשהו נהרגו יותר ממאה מפגינים ונפצעו מאש חיה יותר מ–3,600. הנשיאה לא תוהה, והיועמ"ש והפצ"ר, שאישרו את הוראות הפתיחה באש, אינם מבארים כיצד זה קרה ואיך ייתכן שבין ההרוגים והפצועים יש נערים, עיתונאים, צוות רפואי, אנשים שהיו במרחק מהגדר וכאלה שהיו עם הגב לגדר. אבל אולי בעצם רק נדמה לכם שראיתם את שהתרחש לאור יום ולעין מצלמות: "תמונות וסרטונים... מציירים תמונה חלקית ושגויה, שלא ניתן ללמוד ממנה על מה שהתרחש בפועל, או על הוראות הפתיחה באש עצמן".

עדיין נותרו ספקות? המשנה לנשיאה מלצר יפיס את מצפונכם בעזרת מנגנון הטיוח המטכ"לי: "הננו מניחים עם זאת, כי ריבוי ההרוגים והפצועים עד הנה, והעובדה שעל פי הנטען על ידי העותרים, רבים נפגעו בחלקי גוף עליונים, ואחדים גם בגב — יביא מחד גיסא להפקת לקחים לגבי האפשרויות לשימוש באמצעים חליפיים לא קטלניים ככל האפשר, ומאידך גיסא לבדיקה מעמיקה... לגבי מה שקרה בעבר".

כלומר, מחד גיסא לא בטוח שירינו בהם ירי קטלני, ומאידך גיסא, אם בכל זאת מישהו מת תנו לנו כמה שנים לטייח את זה, בנוהל הרגיל.

בקיץ 2018 ישראל בטוחה מתמיד כי היא יכולה לעשות כרצונה בנתינים הפלסטינים. לקצוב להם את חייהם ומותם, להכתיב היכן יגורו ומהיכן יגורשו, מי יזכה בחשמל, מים או קורת גג, מי יעבוד את אדמתו או יזכה בפרנסה. 50 שנות ניסיון לא הולכות ברגל, והמנגנונים למימוש כל זאת מיומנים ומתורגלים. בלי מערכת משפטית המוכנה לספק כסות של מהוגנות, ישראל לא היתה יכולה לעשות כל זאת. השופטים לא יזמו דבר והם לא יקבלו את פרס ישראל לכיבוש. אבל על התמסרותם ועל היותם המכשירים האולטימטיביים של העוול, ראוי ששמותיהם יירשמו בספר הזהב של מפעל הנישול, השליטה והדיכוי.

הכותב הוא מנכ"ל "בצלם"