קורבין בלונדון, אתמול SIMON DAWSON/רויטרס

ג'רמי קורבין הוא קורבן

ג'רמי קורבין הוא דמות מופת של איש שמאל, שלחם כל חייו למען הערכים שבהם הוא מאמין. בעבור הישראלים דמותו היא כחייזר: מעולם לא עמד בראש השמאל קורבין ישראלי, או מישהו שמגיע לקרסוליו.

קורבין הוא איש אמיץ, 553 פעמים הצביע בפרלמנט נגד עמדת מפלגתו, ובכל זאת כבש אותה בסערה. הוא הצביע נגד המלחמה בעיראק, נגד הנשק הגרעיני ונגד השליטה הבריטית בצפון אירלנד. הוא היה פעיל ב"אמנסטי" נגד אוגוסטו פינושה, ונעצר בהפגנות נגד האפרטהייד בדרום אפריקה. עם מצפון ואומץ לב כשלו הוא לא היה יכול להגיע אצלנו לשום מקום, זולת ל"שוברים שתיקה". בבריטניה גדולים סיכוייו להיבחר לראש הממשלה הבא. אין דבר מצית את הדמיון ומפיח תקווה מכך. מי שרוצה לראות את העולם פועל כנגד הכיבוש הישראלי, צריך לחלום על קורבין.

קורבין הוכרז כצורר היהודים הבא. ויקטור אורבן הוא חסיד אומות העולם; האלט־רייט האמריקאי הוא צור ישראל וגואלו; רודריגו דוטרטה, נשיא הפיליפינים שקרא להרוג מיליונים "כמו היטלר", הוא אורח קרוא בישראל — וקורבין אויב העם. הממסד היהודי בבריטניה ומערכות התעמולה הישראליות הוציאו יחדיו חוזה על קורבין כדי לסכל את בחירתו: הוא אנטישמי, הלייבור אנטישמי, החיים היהודיים בבריטניה ב"סכנה קיומית", לא פחות, כפי שזעקו שלושת מאמרי המערכת של העיתונות היהודית שם.

בזמן שמצבו של כל יהודי בבריטניה טוב ובטוח ושוויוני וחופשי יותר ממצבו של כל אזרח ערבי בישראל, שלא לדבר על הפלסטינים בשטחים, עוררה זעקת השבר של הממסד היהודי רעש ומהומה נגד קורבין. גם העיתונות הישראלית מיהרה להשתתף במסע ההסתה: כל התבטאות בלייבור תויגה כאנטישמיות. חבר המפלגה פיטר וילסמן הגדיר את הרבנים שהאשימו את מפלגתו באנטישמיות כ"פנאטים של טראמפ"? געוואלד, אנטישמיות. פרשן אחד האשים את קורבין על שהרבה להתנצל, אחר האשימו שלא התנצל. אפילו עיתונאית צעירה ומרשימה כאנטוניה ימין מ"כאן", מיהרה להשתתף במסע השיסוי.

ייאמר מיד: קורבין הוא מתנגד נחוש ועקבי של מדיניות הכיבוש של ישראל. זו זכותו, כאיש שמאל אמיתי זו חובתו. בשולי הלייבור יש ודאי חוגים אנטישמיים, קורבין קבע לפני כמה ימים במאמר ב"גרדיאן" שאין להם מקום במפלגתו. גם הניסיון לצמצם את מה שמוגדר כאנטישמיות על ידי הלייבור, בניגוד להגדרה הרווחת של ה"ברית הבינלאומית נגד השואה", לא הופך אותה בהכרח לאנטישמית. אבל התעמולה היהודית־ישראלית כדרכה: כשישראל מחוקקת את חוק האפרטהייד ובגבול עזה הורגים 160 מפגינים לא חמושים, המענה היחיד הוא האשמת כל מי מבקר זאת באנטישמיות. זה עובד, זה שם את הנאשם בתפקיד התובע.

ישראל קבעה בחוק שהיא־היא מדינת הלאום של העם היהודי. במלים אחרות, כל מה שישראל עושה מייצג את העם היהודי כולו. לכך יש מחיר. כשצלף ישראלי יורה למוות בקטוע רגליים בכיסא גלגלים ובאחות רחמנייה — העם היהודי שותף. כך מלבה מדיניות ישראל את האנטישמיות בעולם. מותר וצריך לבקרה, כפי שעושה הלייבור וכפי שעושה קורבין, וסתימת הפיות, בדמות תיוג כל ביקורת כאנטישמיות היא שערורייה. היא גם מגבירה את האנטישמיות ואת התחושה שהיהודים נוהגים בדורסנות ומנצלים את כוח הסחטנות הרגשית שלהם למטרותיהם.

היו מאייר, ניצול שואה הולנדי ופעיל זכויות האדם, טבע פעם את המשפט: "פעם אנטישמי היה אדם ששונא יהודים. כיום אנטישמי הוא מי שהיהודים שונאים אותו". הניחו למסע ההסתה נגד קורבין ואחלו לו הצלחה: הוא איש מצפון, והלוואי שיהיה ראש ממשלת בריטניה. זה עשוי להיות טוב גם לישראל.