דוד אלעזר (דדו), הרמטכ"ל בזמן מלחמת יום הכיפורים איתן הריס / לע"מ

חידת "האמצעים המיוחדים"

ביום הכיפורים הקרוב תציין מדינת ישראל 45 שנה לאירוע הטראומטי ביותר בתולדותיה — מתקפת הפתע המצרית־סורית ב–1973. 45 שנים מאפשרות על פי רוב פרספקטיבה היסטורית מאוזנת על אירועים כאלה. לא כך במקרה הזה.

במרכז הדיון על המלחמה עומד המחדל המיוחס לראשת הממשלה אז, גולדה מאיר, לשר הביטחון משה דיין, ולרמטכ"ל דוד אלעזר. אף על פי שהיה בידיהם מידע מודיעיני מצוין על הפריסה המאיימת של צבאות מצרים וסוריה בחזית התעלה וברמת גולן, והיו התרעות על כוונתם לתקוף, הם נמנעו מגיוס נרחב של כוחות המילואים עד בוקר יום המלחמה.

ועדת אגרנט, שהיתה הגוף המוסמך היחיד שחקר את שיקוליהם בעניין זה, פסקה בדו"ח החלקי שהוציאה ב–1975, כי הם פעלו בהתאם להערכת אמ"ן, לפיה ההסתברות למלחמה נמוכה. הוועדה קבעה, כי בבסיס הערכת המודיעין השגויה עמדה "דבקותם העקשנית" של ראש אמ"ן וראש מחלקת המחקר שלו ב"קונספציה", לפיה מצרים לא תצא למלחמה בטרם תקבל מערכות לחימה מסוימות, וסוריה לא תצא למלחמה בלי מצרים.

ב–1993 הוציא מי שהיה ראש אמ"ן במלחמה ההיא, אלי זעירא, את גרסתו לפיה בשורש מחדל ההתרעה לא עמדה דבקותו בקונספציה שאבד עליה כלח, אלא מהלך מתוחכם של הונאה מצרית, שבוצע באמצעות מי שהיה המקור הטוב ביותר של המוסד — אשרף מרואן, חתנו של גמאל עבד אל־נאצר ומקורבו של אנואר סאדאת. ואולם, מחלק ממסמכי ועדת אגרנט ששוחררו לפרסום עלה, כי לא זו בלבד שזעירא דבק בקונספציה, אלא שבשל כך הוא גם לא העביר מידע קריטי ערב המלחמה לרמטכ"ל, לשר הביטחון, ולראשת הממשלה. מאותה סיבה הוא גם נתן להם להבין, שאמצעי האיסוף שהיו אמורים לתת התרעה על סכנת מלחמה פועלים ואינם מעלים דבר, בעוד שבפועל הוא נמנע מהפעלתם.

המידע הזה לא שכנע חוקרים אחרים. שני בכירי המוסד כתבו ספר שבו טענו כי לישראל היה עניין במלחמה שתאפשר לה להכות את צבאות מצרים וסוריה מכה ניצחת, ותרתיע אותן מליזום מלחמות נוספות. חוקר שלישי גרס, כי בשורש המחדל עמדה אמונתם של מאיר ודיין כי ארצות הברית עומדת להשיק תוכנית מדינית גדולה שבמרכזה החזרת סיני למצרים, ולכן סאדאת לא ייצא למלחמה שבה הוא עתיד לנחול תבוסה.

חוקר רביעי חיבר ספר שלם על ההונאה כביכול שרקמו סאדאת ומרואן, שנועדה להרדים את ישראל. בשנה האחרונה התפרסמו שני ספרים: ספר אחד גרס כי שר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג'ר, סאדאת ודיין, הסכימו ביניהם על מלחמה קטנה שבה יהיו למצרים הישגים צבאיים מוגבלים, אשר יאפשרו להם לחזור מאוששים לשולחן הדיונים. הספר השני התמודד עם טענת הקונספירציה הזאת, והראה את השגיאות שבה.

התוצאה של שלל ההסברים האלה היא, שהציבור הישראלי, שבחלקו נפגע באותה מלחמה, הולך לאיבוד בתוך שפע הגרסאות הסותרות, ולא מסוגל להבין מדוע באמת נמנעו מאיר, דיין ואלעזר מגיוס מילואים נרחב מבעוד מועד.

השלושה הלכו לעולמם בעשור שלאחר המלחמה, אבל דבר אחד הם הותירו מאחוריהם בכל זאת: הסברים מפורטים לשיקוליהם ערב המלחמה, שניתנו תחת שבועה במסגרת עדויותיהם בפני ועדת אגרנט. מאלה, כמו גם מעדויותיהם של סגן ראש הממשלה יגאל אלון, ושל יועצה הקרוב של גולדה מאיר, השר ללא תיק ישראל גלילי, עולה כי הם נסמכו על הבטחה מפורשת של ראש אמ"ן כי הוא ייתן התרעת מלחמה במועד שיאפשר גיוס מילואים מסודר.

ראש אמ"ן הבהיר בעדותו בפני ועדת אגרנט, כי נתן את הבטחתו על סמך האמונה כי "אמצעי האיסוף המיוחדים", שנכנסו לפעולה בשנה שלפני המלחמה, ייתנו התרעה ברורה בעת הצורך על כוונה מצרים לצאת למלחמה. מקבלי ההחלטות הכירו את האמצעים הללו מקרוב, וסמכו עליהם.

כל העדויות בפני ועדת אגרנט שוחררו כבר לפרסום, אבל מידע רב הנוגע לאותם "אמצעי האיסוף המיוחדים" נותר מושחר. התוצאה היא, שקשה להבין את שיקוליהם של מקבלי ההחלטות אז. אין זה מפליא כי חלק ניכר מההסברים למחדל של גיוס המילואים כלל לא מתייחסים לסוגיה זו, שהיא החשובה ביותר להבנת מקור ההפתעה.

בימים אלה, שבהם פרטי מבצעים אקזוטיים של המוסד מתפרסמים בעיתונות זרה זמן קצר לאחר שאירעו, וכאשר אמצעי איסוף טכנולוגיים מתוחכמים וחדשניים נמכרים למדינות זרות, נראה כי המאמץ להסתיר בצבע שחור את חלקם ביצירת המחדל של אמצעי איסוף בני למעלה מ–45 שנה, הוא מיותר.

דווקא בעידן תקשורתי שבו יש גם "פייק ניוז", כאשר תיאוריות קונספירציה חסרות שחר נהפכות לבסיס לדיון רציני, ראוי כי מערכת הביטחון תשחרר במלואן את העדויות הרלוונטיות מארכיון הוועדה, כולל את עדויותיהם של אנשי אמ"ן, כדי שנדע, אחת ולתמיד, מדוע פעלו קברניטי הביטחון ערב מלחמת יום הכיפורים כפי שפעלו.

יתכבדו נא חברי ועדת אנגלרד, האמונים על הנושא, ובמקום להשחיר, ישחררו את מה שראוי שנדע כולנו.

הכותב הוא פרופ' (אמריטוס) בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה