פוטין עם נשיא סוריה בשאר אל־אסד. התערבותה של רוסיה בקרבות שינתה את התמונה עבור אסדאי־אף־פי

דיפלומטיית הריקוד של פוטין

בתחילת שנות ה–70, ערב כינון היחסים הדיפלומטיים בין סין לארצות הברית, זכו מפגשי נבחרות הפינג־פונג של שתי המדינות לכינוי "דיפלומטיית הפינג־פונג". נדמה שלאחרונה אפשר לזהות דיפלומטיה ספורטיבית אחרת — "דיפלומטיית הריקוד".

הנשיא דונלד טראמפ השיק את מדיניותו במזרח התיכון במאי 2017, בריקוד סוער. היה זה במהלך ביקורו בסעודיה, נסיעתו הראשונה מחוץ לארצו במסגרת תפקידו החדש. הוא הכריז על דרכו באופן סמלי, כשהשתתף בנַגְ'דִיַיה, ריקוד החרבות המסורתי של אזור המפרץ. עד מהרה התברר שקטאר היתה הראשונה שלעברה הונפו חרבות הריקוד; כשבועיים לאחר הביקור פתחה סעודיה, בשיתוף האמירויות, בקמפיין של גינויים נגד קטאר. הקמפיין נמשך עד היום, אף על פי שלא השיג אף לא אחת ממטרותיו.

ריקוד אחר — הוואלס של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין עם שרת החוץ של אוסטריה, קארין קניסל, בחתונתה באוגוסט השנה — היה גם הוא בגדר איתות פוליטי. בעוד שבסעודיה כוונו חרבות הריקוד לעבר קטאר, צעדי הריקוד של פוטין הופנו אל מדינות האיחוד האירופי, בעיקר בהקשר של משבר הפליטים הסורים. בריקודו ביקש פוטין להתחיל לקטוף את פירות הניצחון שמוסקבה נוחלת בסוריה בתקופה האחרונה.

כדי להבין את משמעות הוואלס הווינאי של פוטין יש לחזור כמה שנים לאחור, ולבחון את הגורמים שדחפו את רוסיה להתערב בזירה הסורית. ראשית המעורבות הצבאית הישירה של רוסיה במלחמת האזרחים הסורית היתה בסתיו 2015. היה זה בזמן שמשטרו של בשאר אסד נתקל בקשיים רבים בעימות עם האופוזיציה בארצו, וכשנתיים לאחר שהחלה מעורבותן של איראן ובעלות בריתה שם. מדוע החליטה מוסקבה להתערב?

התשובה לשאלה זו טמונה בשינויים שהתרחשו בין 2013 ל–2015. השינוי הראשון היה ההסלמה שחלה ב–2014 ביחסים בין רוסיה לאיחוד האירופי (בתמיכת ארה"ב), על רקע סוגיית אוקראינה וחצי האי קרים. מדינות המערב חשבו כי הדרך להתמודד עם אסטרטגיית ההתפשטות של רוסיה היא הטלת סנקציות כלכליות עליה, מהלך שגרם למשבר כלכלי חריף במדינה, שהחל ב–2014 ונמשך אל תוך 2015. הסנקציות הללו מצד ארגון המדינות המתועשות (G7) נמשכו גם ביוני 2015. פוטין נדחק לפינה ונדחף לחפש קלף שיוכל לשלוף אל מול הלחץ האירופי והמערבי.

השינוי השני היה המשבר במדינות האיחוד האירופי בעקבות זרם הפליטים מסוריה, והתחזקות הימין האירופי הקיצוני והאיסלאמופובי. נשיא רוסיה הבין, שאם יצליח לשלוט במצב בסוריה, ובעקבות זאת בזרם הפליטים — אלה שבורחים מהמדינה ואלה ששבים אליה — יהיה בידיו קלף מנצח.

גורמים אלו שכנעו את פוטין לקחת סיכון. תחילה נקט משנה זהירות: הוא הכריז על מעורבות חלקית, לזמן קצוב, כדי "לסייע במלחמה בטרור", ועקב בקפידה אחר תגובות וושינגטון כדי לחשב את צעדיו. כשנוכח כי לא נשקפת סכנה לכוחות ולאינטרסים הרוסיים, העמיק את המעורבות עד להשגת המטרות האסטרטגיות והצבאיות הרצויות.

כעת, כשמשטר אסד בסוריה עומד להחזיר לידיו, בתמיכת רוסיה ואיראן, את רוב השטחים שנכבשו על ידי המורדים, פוטין נפנה לקטוף את הפירות של מעורבותו זו. בין השאר הוא מציע למדינות אירופה ששימשו מקלט לפליטים, להחזירם לסוריה בחסות מוסקבה. פוטין יודע שהצעתו תתקבל בהתלהבות בקרב ממשלות הימין באירופה — באוסטריה, באיטליה, בהונגריה ובפולין. לפיכך, השתתפותו בחתונתה של שרת החוץ של אוסטריה לא נבעה משמחתו הרבה לרגל האירוע — היא נועדה להפגין את התמיכה שהוא זוכה לה בקרב כמה ממדינות האיחוד האירופי. מהביקור הקצר באוסטריה המשיך פוטין לפגישה עם קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל. נשיא רוסיה יודע שהיא מותקפת על ידי הימין במדינתה עקב מדיניותה בסוגיית הפליטים.

אם כן, פוטין רוקד כדי לקדם את האינטרסים של רוסיה. הוא מעוניין להבליט קולות ידידותיים במדינות החברות באיחוד האירופי, להביא להפסקת הסנקציות המוטלות על רוסיה מאז המשבר עם אוקראינה, ולזכות בתמיכה במדיניותו בעניין סוריה. פוטין מציע לאירופים עסקת חליפין מפתה: לפטור את אירופה מנטל הפליטים הסורים בתמורה להפסקת הסנקציות על רוסיה. הוא מבקש מאירופה לסייע בשיקום האזורים ההרוסים בסוריה, מתוך כוונה שחברות רוסיות, ציבוריות ופרטיות, יפקחו על פרויקט השיקום ויצאו נשכרות ממנו. זו הסיבה לריקוד הוואלס הנלהב שלו באוסטריה.

פרופ' ז'ילבר אשקר הוא חוקר ממוצא לבנוני המלמד בבית הספר ללימודי אסיה, אפריקה והמזרח התיכון באוניברסיטת לונדון. המאמר תורגם במסגרת "אופק לתקשורת הערבית", המשותף למרכז אעלאם ולמכון ון ליר בירושלים. המאמר המלא התפרסם בעיתון "אלקודס אלערבּי". מערבית: ז'נאן בסול.