עופר וקנין

זו לא הטכנולוגיה אשמה

זה קורה מדי ספטמבר: כתבים מודאגים נשלחים לראיין מחנכות, מורות ואמהות על האיום האיראני. כלומר, האיום האורייני. גם השנה יאפיר שיערם של בני־סמכא מול עדרים של תואמי־סטטיק עילגי לשון ומעונני־מחשבה; גם השנה יתייפחו אנשי חינוך מול נהר עצום ורב של שגיאות כתיב ודיבור, ומעברו השני של הנהר ישיבו להם הילדים לאמור: "חחח".

הצילו, הילד לא קורא! מי אשם? אייפון, פורטנייט, ווטסאפ — כולם היו בניה של הטכנולוגיה, הזאב הגדול והרע שטרף את תיאבון הקריאה של הילדים.

על מי אתם עובדים? כן, אני יודעת שברגעים אלה ממש ממתינים לכם "סוס אחד נכנס לבר" ו"אנה קרנינה" על השידה ליד המיטה (ממתינים שתסיימו את האחרון של הרלן קובן, בטיסה שהזמנתם לפסח תשפ"ז). מתי הילדים ראו אתכם קוראים משהו שאינו פיד הפייסבוק/טוויטר? את הקריאה ה"אמיתית" אתם שומרים, אם בכלל, לשניות האחרונות שלפני הקריסה לכרית. אבל ילדים לא רוצים לישון, הם רוצים להשתגע — ואם חמש דקות קריאה מעיפות אתכם לעולם של נחירות, הילדים מבינים: ספר הוא כדור שינה.

אז הילדים עילגים, אבל זה לא רק בגלל שהם "לא אוהבים לקרוא". כשזה נוגע לקריאה — יש להפריד בין אהבה למיומנות. ילדים חילונים הולכים לבתי ספר שבהם איש לא יעז לבקש מהם לקרוא בקול או לדקלם מהזיכרון. גם מאתנו לא ביקשו — כי כילידי שנות ה–80 המוקדמות נפלנו קורבן לשיטת "השפה כמכלול", שיובאה מארה"ב (אחרי שנכשלה שם). בשיטה ההיא, שכל מה שזוכרים ממנה זה את התוכנית "בלי סודות", לא נדרשנו לקרוא בקול, לנקד או לכתוב בלי שגיאות. לפי השיטה, רכישת הקריאה היא תהליך טבעי, כמו דיבור, ואין צורך בהוראת הקריאה — זה יבוא לבד. ובכן, זה לא.

ההורים שלנו למדו בבתי ספר עבשים, אצל מורות עם תסרוקת בננה. שום דבר לא היה "חווייתי" או "חדשני" — אבל ההורים של רובנו יודעים לקרוא בקול ולכתוב בלי שגיאות. למה? כי הכריחו אותם להעתיק אלף פעם את סימני הניקוד וטעמי המקרא, לזכור בעל פה את שירת הים ושירת דבורה ואת קינת דוד, וגם לעמוד בכיתה ולדקלם מהזיכרון, ליד הלוח, מול כולם. זה לא היה כדי "לחבר למורשת" או "להחדיר ערכים". פשוט ככה למדו לקרוא פעם, בימים הפרימיטיביים שבהם מערכת החינוך החילונית לא הוקרבה על קידוש האקזיט ולא התגאתה בגלוי בייצור חוטבי עצים ושואבי מים טכנולוגיים.

נכון, ההורים שלנו שנאו כל רגע — אבל הם מיומנים בשפתם. גם כאלה שהיו עולים חדשים, גם אלה שהוסללו לחינוך מקצועי בגלל דעות קדומות. הם יודעים לכתוב "אלך" ולא "אני ילך", למרות שלא הטרידו אותם עם "לוואי תמורה" או "נשוא סתמי". איש גם לא חלם לקשר בין הבנת הנקרא לבין הקשקוש המטומטם הזה.

אהבת הקריאה אינה דבר שאפשר להנחיל בכוח, אבל את המיומנות אפשר וצריך. ואם בכל זאת מתחשק לכם לראות ילד קורא בדבקות — הביאו הביתה ספר, השליכו אותו כלאחר יד על השולחן ואמרו בקול מאיים לצאצא: "אני לא מרשה לך לקרוא את הספר הזה, הוא לא לגילך". נסו ותיהנו.