אהוד ברקעופר וקנין

הימין מפחיד טוב יותר

"עד שלא תהיה התעוררות במחנה המרכז־שמאל, עם אותה רמה של אנרגיה והכרה בחשיבות המאבק, לא יקרה כלום. בלי להפחיד את הציבור שלנו ולהסביר לאיזה אסון אנחנו הולכים, זה לא ילך". כך אמר ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר, אהוד ברק, בראיון חג לבן כספית ב"מעריב". האסון שאליו אנחנו הולכים, לפי ברק, הוא הפיכתה של ישראל למדינה דו־לאומית שבה גדל הסיכוי שלראש הממשלה יקראו יום אחד מוחמד.

התפישה הזאת משקפת את מה שעובר על המרכז־שמאל בעשור האחרון. השיח, שהיה ממוקד בעבר בתקווה ובשאיפה להסדר מדיני נזנח, וגם המחנה הזה עבר לדבר על פחדים. המציאות הפכה את התקווה להסדר מדיני לסחורה בלתי־אלקטורלית. הישראלים שבעי אכזבות ממנהיגים שהבטיחו שלום והסדרים מדיניים. מנהיג ישראלי שיתיימר כיום להיות זה שיביא להסדר מדיני ייתפס כהזוי.

את החלל שהותירה התקווה להסדר מילא המרכז־שמאל בהפחדה מפני מדינה דו־לאומית ו/או אפרטהייד. אבל בתחרות ההפחדות הימין מנצח. האיומים שהימין מיטיב לשווק הם חמאס, חיזבאללה, איראן, טרור — איומים מוחשיים ומוכרים. איומי המדינה הדו־לאומית ואובדן הערכים ההומניים, הליברליים והדמוקרטים נראים לרבים מרוחקים וערטילאיים, אולי אף מתנשאים. לברק מניות בכורה בתהליך הזה, כמי שקרע את המסיכה מעל פניו של יאסר ערפאת, וקבע לאחר כישלון שיחות קמפ־דייוויד בשנת 2000 שאין לנו פרטנר. זה גזר על מחנה המרכז־שמאל נחיתות פרקטית למול הימין.

אירועי טרור הם חשש מוכר לישראלים. המדיניות של ישראל בשטחים ובעזה מרוחקת יותר. שומעים עליה, קוראים עליה, אבל רוב הישראלים לא חווים אותה. לישראל של בנימין נתניהו יש לאירועי טרור מענה אחד — ביטחוני. לחשש מפני מדינה דו־לאומית אין לימין פתרונות, אבל יש רמזים: חקיקה פרו־יהודית נוסח חוק הלאום, והגדלה תמידית של תקציב הביטחון, כפי שנתניהו עושה וודאי ימשיך לעשות. אסטרטגיית הפחדה היא דרך יעילה למדי לקדם רעיונות, מוצרים ושירותים. בלעדיה, למשל, שוק הביטוח יחוסל. מדוע לרכוש ביטוח אם אין סכנה שיקרה משהו רע לך או לרכושך? אבל הבחירה של המרכז־שמאל באסטרטגיה כזו, כפי שמציע ברק, מעוררת כמה שאלות. ראשית, האם מדינה דו־לאומית באמת מפחידה את הישראלים, או שרובם מאמינים שאפשר לתת לה מענה באמצעות חקיקה פרו־יהודית? שנית, מדובר בתחרות לא שווה בין החשש הקיומי מיידי מפני פיגועי טרור, לבין חשש מדבר־מה שיקרה מתישהו, לא ברור בדיוק מתי.

הימין מדבר על כאן ועכשיו, המרכז־שמאל מדבר על העתיד. הימין מפחיד מפני אובדן חיים וביטחון אישי, והמרכז־שמאל מפחיד מפני אובדן ערכים וצביון דמוקרטי. ייתכן שהמרכז־שמאל לא מוכשר ולא מנוסה מספיק בשיווק פחדים. המומחיות שלו זה "תקווה". לימין של נתניהו אין עכבות בהפחדה (ע"ע "הערבים נוהרים לקלפיות"). זו בעיה אסטרטגית קשה. לא מסובך להסביר את הסכנות הכרוכות במדינה דו־לאומית, אבל קל הרבה יותר להפחיד מפני אירועי טרור או פצצה איראנית, כי מדובר בפחדים שנמצאים בבסיס פירמידת הצרכים שלנו. המרכז־שמאל עוסק בחשש מפני מה שיקרה עוד עשור או שניים ובפחד מפני השחתת דמותה של המדינה — עניינים חשובים, אך כאלה שנמצאים במעלה פירמידת הצרכים.

הימין לא מספק תשובות לחששות מפני העתיד הרחוק. זה הופך את האתגר של מחנה המרכז־שמאל למסובך יותר: גם לספק מענה לפחדים המיידיים, וגם להסביר טוב יותר את סכנות העתיד, וכל זה עוד לפני שהזכרנו את פערי הכריזמה והדימוי הציבורי בין נתניהו ליריביו מהמרכז־שמאל.