שרת המשפטים איילת שקדעופר וקנין

איך זה קשור לרצח רבין

השבוע פגשתי אדם שאני מעריך מאוד. דיברנו על הסדרה "יומני אוסלו", המשודרת ב–"yes דוקו", שהוא התפעל ממנה. תוך כדי שיחה על הסדרה, שאותה ניתח עד לאותו רגע בקור רוח, הוא אמר פתאום: "כשראיתי את רצח רבין בכיכר דמעות ניגרו מעיני".

אינני בטוח שהוא בכה על הרצח כשם שהוא ביכה את המציאות שהשתררה כאן מאז.

רצח רבין היה מאורע טראומטי, כמובן. רצח של כל ראש ממשלה מרעיד את אמות הספים, וקל וחומר של ראש ממשלה כמו יצחק רבין, שמחשבתו היתה טהורה מכל שאיפה לגינוני שררה, וכל מעייניו היו נתונים לצורך לבסס את קיומנו כאן כמדינה של מיעוט במזרח תיכון ערבי־מוסלמי.

דרכו היתה נכונה ונועזת. לו היו לו יותר תעצומות נפש ופחות חששות, היה עושה יותר. הרבה יותר.

23 שנים מלאו לרצח הנורא, והזעזוע שחולל הולך ומתפוגג. רבין היום הוא כבר דמות שנויה במחלוקת. בימין סבורים אמנם, שהרצח היה טעות נפשעת, אבל גם שרבין סיכן את עם ישראל ואיים על עצם מהותו.

היום הקרב העיקרי לא מתנהל בין השמאל לבין הימין — אלא בין הבית היהודי של נפתלי בנט ואיילת שקד לבין בנימין נתניהו. זהו קרב היונק את השראתו ממשטרים שהמיטו אסון על העמים שאותם הנהיגו. קרב בין אנשים ציניים, פופוליסטיים, על קולות הבייס הימני.

ואיך זה קשור לרצח רבין? לולא הרצח הזה ייתכן שלא היינו מגיעים למציאות הזאת, שבה הלאומנות הולכת ומקצינה, עם שרת משפטים שחוצה כל גבול של חוצפה ומאיימת על בית המשפט העליון, ש"לא יהיה שלוחה של מרצ", ואוי לו אם יעז לפסול את חוק הלאום. ואכן, כבר ראינו את פירות האִיומים הללו על שופטים, כאשר בית המשפט המחוזי בירושלים העניק היתר לגוזלי אדמה בשטחים בטענה המוזרה שהם עשו זאת ב"תום לב".

נתניהו מנהל קרב בלימה למול בנט־שקד. הוא לא מתווכח אתם ולא חולק עליהם. המדיניות הזאת, מצדה, דוחפת את בנט, ובעיקר את שקד, להקצנה מוטרפת. היא מדברת בשם הדמוקרטיה, אבל מגייסת לצורך זה בדיוק את אותם טיעונים שמשמיעים שליטי פולין והונגריה, המנהיגים את המשטרים המתועבים ביותר באירופה.

והיא שולפת בכל פעם חצים חדשים מאשפתה, כדי לנצח את הליכוד בתחרות על הלאומנות הקיצונית ביותר. וכאן עוד עלול להיסגר המעגל שנפתח עם רצח רבין. לא יהיה זה מפתיע, שבחיפוש אחר נשק לאומני־פופוליסטי חדש, שיקסום לקהל זולל השמאלנים והערבים, תגיע שרת המשפטים למסקנה שהגיע הזמן להקל על ייסוריו של יגאל עמיר.

אולי זו הזיה שפקדה אותי בעקבות קריאת הראיון שערכו עם שקד נחום ברנע וטובה צימוקי ב"ידיעות אחרונות" — שאפשר לתארו כ"דברי שקר בנחת נשמעים" — אבל אם מותר לאיים על שופטי בג"ץ, מדוע לא לעשות עוד צעד שיבעיר חמתו של השמאל הקיצוני? או אז אולי אפילו נתניהו יפר את שתיקתו.

ואיך זה קשור לרצח רבין? כי 23 שנים אחרי הרצח אומרים לנו שלשמאל אין אג'נדה חזקה דיה מול הימין. "כתבי איילת שקד" מהווים אג'נדה חזקה. חזקה מאוד בידי מתנגדיה.