מלחמת 70 השנים

מלחמת יום כיפור היא עוד פרק במלחמת 70 השנים (שם זמני). היא עוד עימות בשורה של עימותים שהם בעצם מלחמה אחת ארוכה. כל עימות מוביל לבאים אחריו. ששת הימים הובילה להתשה, ההתשה ליום כיפור ויום כיפור למלחמות הבאות, שכדי לא להכביד עלינו יותר מדי נקראות בדרך כלל "מבצעים".

איור: ערן וולקובסקי איור: ערן וולקובסקי

כל הניצחונות דומים זה לזה וכל תבוסה מבאסת בדרכה שלה, התבוסה המבאסת של יום כיפור, עם יותר מ–2,600 חללים, הובילה להסכם עם מצרים. כשאנחנו חוטפים אנחנו זוחלים עם הפנים למטה, כשאנחנו מחטיפים אנחנו משתינים על כולם מלמעלה. מי שמחטיף הוא הצבא, מי שלא יודע מה עושים עם הניצחונות שלו הם הפוליטיקאים ששלחו אותו. למה? בגלל טיפשות, יהירות וקוצר ראות.

את מחיר הטיפשות והיהירות של המלחמה הקודמת אנחנו משלמים במלחמה הבאה. הדבר הכי צפוי בעולם זו המלחמה הבאה. היא תמיד בדרך, כמו שרב בקיץ וגשם בחורף. אנחנו כבר לא מאמינים שאפשר למנוע אותה, אנחנו מתכוננים לקראתה. הצבא בדרך כלל מוכן, הפוליטיקאים אף פעם לא. למה להיות מוכנים? הם אומרים, הרי אין "אין פתרון לסכסוך".

כש"אין פתרון לסכסוך" שולחים חיילים לגדרות ולמחסומים. זה קל יותר מאשר להתמודד עם בנט ושקד. לשלוח לחברון חיילים קל יותר מלהתעמת עם מתנחלים. להרוויח זמן קל יותר מלהיכנס למשא ומתן. ההישג היחיד שלנו הוא זמן. כ"שאין פתרון לסכסוך" גם הזמן אוזל. וכשיאזל, הסכסוך יחסל אותנו. השאלה היא כבר לא אם, אלא מתי — בזמננו? בזמן ילדינו? נכדינו?

מי שישלח את החיילים למלחמה הבאה לא מבין למה לוחצים עליו ל"פתרון". מי צריך לרוץ אחרי השלום? הוא ישאל, הרי השלום כבר כאן. ככה נראה שלום? כן, הוא יגיד, ככה הוא נראה, עם ההפקעות וההתנחלויות וההרוגים בגדר. ואנחנו קונים את זה. כולנו. ימניים ושמאלנים, מתנחלים ומפגינים מאמינים שככה נראה שלום.

אנחנו נותנים להם את הכוח להחליט שככה נראה שלום, מתוקף אמונה פזיזה בכוחה של הדמוקרטיה. לכן כולנו אחראים, גם המפגינים והמוחים וכותבי המאמרים. כולנו אחראים להכאת ערבים בחוף קריית חיים, להרג נערים בעזה ולמנגל על השטיח במלון. כל מי שיש לו דרכון ישראלי נושא באחריות. אני יכול לצעוק עד מחר שאני ב"גלות פנימית", ושזה "לא בשמי", אבל זה בשמי ועוד איך. אני שותף כי "אני" הוא חלק מ"אנחנו", ואנחנו כובשים ורומסים. עכשיו אנחנו בצד הנכון של השוט, ואתם יודעים מה? טוב לנו. הפסקנו להרגיש רע עם זה שאנחנו מרגישים טוב. המנה במסעדה לא פחות טעימה גם כשאין חשמל בעזה. אז שיקראו לנו פשיסטים. פעם היינו נעלבים, עכשיו לא. אנחנו מאושרים. אנחנו במקום ה-11 במדד האושר העולמי! המדד לא בודק אם המאושרים תומכים בכיבוש או מתנגדים לו. כולם מאושרים, כי למרות הגזענות והאפרטהייד גם הם נוסעים לחו"ל ומבלים במסעדות ומחליפים מכוניות.

לכולם טוב. גם למי שרע לו. מי שלא יכול לקנות ולבלות מקבל, כתחליף, גאווה לאומית, מסורת יהודית, אירוויזיון בינלאומי והרגשה שממילא לא מגיע לו יותר. הוא מאושר, הוא מכשכש בזנב. הוא ה"רוב", או ה"ציבור" או ה"עם". שחיתות לא מפחיתה גרם אחד מאושרו. מושחתים? כולם היו מושחתים. שחיתות היא הבונוס שפוליטיקאי מקבל בתמורה לכלכלה משגשגת וביטחון יחסי שהעניק לנו.

אנחנו מפרידים בין האישי ללאומי. טוב לנו בבית ורע לנו במדינה. זו עמדה ילדותית, אבל התרגלנו אליה. התרגלנו לזה שמדברים אלינו כאל ילדים. "הם מפשטים כל רעיון אמיתי עד לרמת התפישה של ילד", כתב סבסטיאן הפנר על גרמניה בשנות ה–30.

כי העם הוא ילד, קל לקנייה, צמא לחנופה, ומבין רק משפטים פשוטים מ"אין עם מי לדבר" הוותיק, דרך ה"אין כלום כי לא היה כלום" העדכני ועד ל"העם חכם" הנצחי. זהו ההמון שפוליטיקאים מכנים אותו "העם החכם" שמעלה לשלטון באופן הכי דמוקרטי מושחתים חסרי כישורים, ולמרות יום כיפור 73' עוד מפקיד בידיו את ילדיו.