החתימה על הסכם אוסלו, ב-1993RON EDMONDS/אי־פי

אין תומכי אוסלו ומתנגדי אוסלו

בימים אלה, במלאת חצי יובל לחתימת "הסכם אוסלו" בין ישראל לאש"ף, ראוי לומר את האמת על ההסכם המושמץ כל כך ועל תוצאותיו.

הסכם אוסלו היה נקודת מפנה היסטורית. לאחר מאה שנות סכסוך הסכימו מנהיגי שני העמים, הישראלי והפלסטיני, לסיים אותו בהסכם, בהכרה הדדית, ביצירת מציאות של שתי מדינות החיות בשלום, ולא לחתור עוד להכרעה אלימה.

יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, הבטיח במערכת הבחירות להשיג הסכם עם הפלסטינים בתוך 6–9 חודשים. יאסר ערפאת היה מנהיגו הבלתי מעורער של העם הפלסטיני. לא בשל סגולותיו הוא היה לנו פרטנר, אלא בשל יכולתו להעביר הסכם עם ישראל בקרב בני עמו. לא היה לפלסטינים מנהיג אחר.

במהותו הביצועית היה הסכם אוסלו מתווה לבנייה מדורגת במשך חמש שנים, שבהן תקום בשטחים ישות פלסטינית מפורזת, מתפקדת, בשיתוף כלכלי עם ישראל. בנוסח ההסכם ובדיונים, היתה התניה ברורה כי "אם יילחמו הפלסטינים בטרור, תהיה להם מדינה משלהם בסיועה של ישראל". בשל התניה זו רבין לא מסר, עד יום מותו, את 14 הערים בגדה המערבית לשליטה פלסטינית — מה שלפי לוח הזמנים צריך היה לקרות עד קיץ 1994 — הוא לא היה שבע רצון מהמאבק של אש"ף בטרור.

בשנתיים הראשונות לאחר חתימתם הביאו הסכמי אוסלו ברכה מדינית וכלכלית לישראל. ב–1994 נחתם הסכם השלום עם ירדן והגבול הארוך ביותר של ישראל נהפך לגבול של שלום. זה לא היה קורה בלי הסכמי אוסלו. גם בעתיד לא יהיו הסכמים עם מדינות ערביות אם לא יהיה הסכם ישראלי־פלסטיני.

למהפך במעמדה המדיני של ישראל היו פירות כלכליים אדירים: בשנתיים שלאחר ההסכמים גדלו ההשקעות הזרות בישראל פי 30, לאחר שהחרם הערבי חדל להשפיע על חברות בינלאומיות גדולות. היצוא הישראלי גדל במאות אחוזים והאבטלה, שעמדה על 11.5% בעלות רבין לשלטון בקיץ 1992, ירדה פלאים.

השינוי הכלכלי היה מיידי ודרמטי, אך יש לזכור כי הסכמי אוסלו לא היו אמורים להיות מטה קסם שישנה באחת את המציאות. הם היו תחילתו של תהליך ממושך ליצירת פתרון של שתי מדינות, שהיו לו נדבכים חשובים כמו הסכם פריז שנחתם באפריל 1994 והסדיר את יחסי הסחר והכלכלה בין ישראל לרשות הפלסטינית, והסכם אוסלו ב', שנחתם בוושינגטון בספטמבר 1995 והסדיר את השיתוף הביטחוני ביניהן. בהכנת ההסכמים האלה השתתפו עשרות מומחים משני הצדדים, ונוצרה דינמיקה של הידברות בין נציגי שני העמים.

אין "תומכי אוסלו" ו"מתנגדי אוסלו". מתנגדי אוסלו המכנים את ההסכם "פשע", "אסון" ו"טמטום", מתנגדים למעשה לפתרון שתי המדינות ודוגלים במדינה אחת שיהיו בה שלושה סוגי אזרחים: המתנחלים — אדוני הארץ ובעלי זכויות יתר, היהודים — בעלי זכויות אזרח, והערבים — אזרחים סוג ב'.

הטענה השקרית הרווחת בפיהם של מתנגדי אוסלו היא, שההסכמים הביאו לפיגועים שבהם נהרגו מאות ישראלים. כוונתם בעיקר לפיגועי המתאבדים. בבואנו לעשות את חשבון אוסלו יש לומר אמת גם בנושא כאוב זה. הסכמי אוסלו לא היו מתווה מבצעי להפסקת הטרור הפלסטיני, ששורשו בשנות ה–20 של המאה הקודמת. ההסכמים היו מתווה לסיום הסכסוך, שיביא גם לדעיכת הטרור. ההתחייבות של אש"ף בהסכמים היתה שארגוניו, בעיקר פתח, יחדלו מטרור, וכך אכן היה.

הסכמי אוסלו עוררו את מתנגדיו משני הצדדים לפעילות טרור אלימה. במחצית השנה הראשונה שלאחר טקס החתימה בבית הלבן לא היו פיגועי התאבדות. בסוף פברואר 1994 ביצע ברוך גולדשטיין את הטבח במערת המכפלה, לדברי אלמנתו "כדי להפסיק את שיחות השלום". על פי בכירי השב"כ, הטבח בחברון הביא את חמאס לפתוח ב"מתקפת האוטובוסים", כמעשי נקם וכאמצעי לחבל ב"תהליך אוסלו". פיגוע התופת הראשון של חמאס בוצע בעפולה, ב–6 באפריל 1994, ביום ה–40 לטבח גולדשטיין ומאז, בשנתיים הראשונות לאחר חתימת הסכמי אוסלו, נהרגו 164 ישראלים בפיגועים.

גל הפיגועים של החמאס והג'יהאד האיסלאמי היווה מתקפת נגד אכזרית של אויבי ההסכם, אך לא חותמי ההסכם הישראלים סיפקו להם את העילה לפתוח בו, אלא דווקא ישראלי שהושפע מדברי הסתה ששמע ממנהיגי הימין. ישראלי אחר ששמע דברי הסתה אלה והחליט לעשות מעשה היה יגאל עמיר. רצח רבין קטע את התהליך שהחל באוסלו. זאת היתה כוונת הרוצח, וזהו ניצחונם של המסיתים. אין לדבר על הסכמי אוסלו כעל כישלון או הצלחה, שכן מאז יוני 1996, עת עלה בנימין נתניהו לשלטון, לא היתה בישראל הנהגה שחשה מחויבת להמשיך את התהליך שנגדע.

תהליך אוסלו נמשך למעשה מספטמבר 1993 ועד מאי 1996. השאלה איננה אם ההסכמים הם הצלחה או כישלון, אלא באיזו מדינה רוצים לחיות — דו־לאומית או יהודית־דמוקרטית, וזהו הוויכוח האמיתי.

אם יש להאשים במשהו את מחנה המרכז־שמאל בישראל, הרי זה בכך שמאז רצח רבין לא הקים מתוכו מנהיג או הנהגה שיש להם האומץ הפוליטי, הסמכות המוסרית ויכולת הביצוע, כדי לשכנע את עם ישראל בנחיצות ההסכם עם הפלסטינים.

הכותב היה שר בממשלת רבין, ושליחו החשאי להנהגה הפלסטינית