אביגדור ליברמןמיכל פתאל

ההזדמנות של מרצ ב"בייס" של הימין

"אל תגידו לא ידענו — היום ערבים, מחר להט"בים, אתיופים, רוסים, פעילי זכויות אדם" — כך כתבה בטוויטר חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן בעקבות תקיפת שלושת האזרחים הערבים בחוף הים בקרית חיים. האומנם גם ה"רוסים" עשויים להיות קבוצה מודרת עכשיו? עוד חוליה בשרשרת קורבנות הגזענות הצפויה לפי תומא סלימאן? אותה קבוצה שחלקים משמעותיים ממנה הם מרכיב מרכזי ב"בייס" הגזעני של הביביזם? אותו ציבור שכבר בשנות ה–90 נשמע ברוב עיתוניו שיח גזעני בוטה ובוז עמוק לתקינות פוליטית, אשר הטרימו את תופעת מיקי זוהר ואורן חזן? קשה להאמין.

אלא שהמדינה שאליה הגיעו בשנות ה–90 מאות אלפי עולים מברית המועצות לשעבר, הולכת ומשנה את פניה. לפני חוק הלאום הכילה תפישת האזרחות הישראלית אי אלו סממנים של שיטה רפובליקאית, לפיה התרומה לכלל — שירות צבאי למשל — היא כרטיס כניסה לשותפות בגוף האזרחי־הריבוני. אך כעת נקבע בחוק כי הקריטריון הקובע השתייכות לקולקטיב הריבוני, שהמדינה היא בבחינת קניינו הבלעדי, הוא הקריטריון האתני־דתי היהודי.

כך אפוא, יוצאי חבר המדינות שאינם יהודים על פי ההלכה יגלו, כי אין די בשירות בצה"ל כדי להצטרף, ולו למראית עין, לקסטת בעלי הבית של המדינה. רשמית, הם לעולם יישארו ברובד התחתון של האזרחות הישראלית.

יתרה מזאת, סביר להניח שבמדינת נתניהו, בנט ושקד, שממשלותיה יוסיפו להישען על המפלגות החרדיות ועל המשך ההקצנה הדתית, גבולות הלאום היהודי יעוצבו בהתאם. שהיהודים האתיופים, הנחשבים ל"ספק־יהודים" בתפישה החרדית המחזיקה במונופול על הגדרת היהדות בישראל, ימצאו את עצמם בהדרגה מחוץ ללאום הריבוני של המדינה, וכך גם יהודי ברית המועצות לשעבר — חילונים גמורים ברובם, שמשפחותיהם המורחבות כוללות לעתים גויים למהדרין — ייחשבו לכל היותר לבנים החורגים של עם האדונים היהודי.

ההיגיון ההיררכי המעוות של חוק הלאום מדרג את אזרחי ישראל: למעלה בעלי הבית הלאומי (יהודים), למטה דיירי המשנה (לא־יהודים). השלכות ההדרה של אלה שהם "ספק־יהודים" יחרגו הרבה מעבר לתחום ייצור היין בישראל ושאלת זכותו של המיעוט החרדי לצרוך יין שיד גוי לא נגעה בו. הן יהיו רחבות יותר, ויתבטאו בהעמקת האפליה הקבוצתית של אזרחים לא־יהודים במגוון תחומי חיים. במציאות הזאת המשפט המבחיל "יהודים אוהבים יהודים", שנראה על עוד ועוד מכוניות בישראל, יתורגם בפרקטיקה היומיומית ל"יהודים מקדמים יהודים". מכך יסבלו לא רק האזרחים הערבים, אלא כל מי שייכלל בקטגוריה של "ספק־יהודים", אשר תלך ותתרחב, לנוכח הקשחת הקריטריונים הדתיים של הגדרת היהדות.

סברתי בעבר, ועודני סבור עתה, כי עוצמת המגמות הימניות השמרניות בקרב יוצאי חבר המדינות נובעת משורשי עומק תרבותיים־היסטוריים של מורשת התרבות הפוליטית הפוסט־סובייטית, שבמרכזה ציניות ובוז עמוק כלפי האידיאלים של השמאל שהתעוותו בעידן הקומוניסטי. הצד השני של מטבע הציניות כלפי אידיאלים הוא גישה מעשית לחיי היומיום. ואכן, הבוחרים ה"רוסים" — כיאה למהגרים — הם, ככלות הכל, בריות רציונליות למדי. ברגע שיגלו כי במדינה שבה בג"ץ נהפך לסניף של "הבית היהודי", וקצין מתנחל חובש כיפה צפוי לקידום מהיר יותר מחברו בעל תווי פנים סלאביים — יהיה "גיבור ישראל" ככל שיהיה — מקצתם עשויים להתחיל ולחפש לעצמם בית פוליטי חדש.

ייתכן שבנקודה זו טמונה הזדמנות של ממש בעבור מרצ להגיע אל לבו של הציבור הרוסי־ישראלי — מה שתואם את הרצון של תמר זנדברג, המבוסס על היגיון פוליטי בריא, לפרוץ למפלגתה דרך אל קהלים חדשים. בדיבור פתוח וישיר בגובה העיניים, על מרצ להדגיש בפני הציבור הזה את המסר שאולי כבר התחיל לחלחל: במדינת הגזע האתני־דתי שצומחת כעת לנגד עינינו ובנויה על הדרת ה"אחר" הלא־יהודי והספק־יהודי, מקומם של הישראלים הרוסים יהיה באופן בלתי נמנע, עם שאר ה"אחרים". המציאות הלאומית־אזרחית החדשה המתהווה כאן מחייבת אותם לחשוב מחדש, וברצינות, על רה־אוריינטציה פוליטית, ולהתייצב לצד המפלגה שעומדת בחזית המאבק שעולה בקנה אחד עם האינטרסים החיוניים שלהם.