חנוכת אולפן "קול ברמה" בבני ברק ב-2009 בהשתתפות רבנים ובכירי ש"ס. אבל נשים לאאלון רון

רדיו "קול ברמה" הוא רק ההתחלה. חייבים להמשיך

שנתיים של הדרת נשים יעלו לתחנת הרדיו החרדית "קול ברמה" מיליון שקל, הודות לתביעה של "קולך - פורום נשים דתיות". בית המשפט לא הסתיר את שביעות רצונו מהשימוש התקדימי בתביעה הייצוגית, אשר "השיגה תועלת לחברות הקבוצה ולציבור לרבות התרעה מפני הפרה דומה של החוק, ככלי לקידום שוויון ולמניעת הפליה מגדרית". עוד קודם לפסיקה הביע בית המשפט העליון, שקיבל את הבקשה לייצוגית, "מיאוס ושאט נפש מקיום התופעה, אשר נדמה כי רק הולכת ומתרחבת". עתה חוזר הכדור למגרשם של הגורמים השפויים במדינה: האם ישלימו בעתיד עם ההדרה ומקבילותיה, או שיראו בתקדים "קול ברמה" אבן דרך לשינוי פני החברה?

פסק הדין החשוב של השופטת גילה כנפי-שטייניץ, שנבלע בין יום הכיפורים לארוחות האושפיזין, אמור לסמן כיוון ברור במאבק על המרחב הציבורי בישראל. אם התחנה החרדית, המשדרת על פי זיכיון של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, הפרה את החוק בסרבה להשמיע נשים - מהו דינם של קווי המהדרין? היכן הנשים ברשימות החרדיות לכנסת? ומה לגבי בתי הכנסת?

יותר מאשר במבחן התוצאה, החשיבות שבפסק הדין טמונה בפרקטיקה. הדמוקרטיה הישראלית, גם ללא הרעות החולות שקמו עליה בזמן האחרון, נתונה לכשל מתמיד הנובע מהשיטה עצמה. זו הקונסטלציה הפוליטית, שנותנת למעטים כוח חסר פרופורציה ומונעת את השינויים הנחוצים בעיני הרוב. כשאלה הם פני הדברים, מי בכלל יכול לחלום על נישואים אזרחיים, תחבורה ציבורית בשבת או שבירה אמיתית של מונופול הרבנות בכשרות, בגיור ובצמתים המרכזיים של החיים.

אך אפשר שממש כמו בסוגיית הגיוס לצה"ל, שכבר שנים עומדת בראש סדר היום הפוליטי והציבורי בישראל ומטלטלת ממשלה אחר ממשלה, בג"ץ - לפחות כל עוד לא הצליחה שרת המשפטים להכניע גם אותו - יוכל לבוא לעזרה. כך ייתכן, למשל, שהפגיעה בחופש התנועה וביתר החירויות אינה עומדת בקנה אחד עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, או עם אחיו התאום הנוגע לחופש העיסוק. ייתכן שהמידתיות המפורסמת, בין היות המדינה "יהודית" (בדרך האורתודוקסיה הקיצונית והמקצינה) לבין שאר הערכים, הופרה כבר מזמן - וממש לא בכיוון שהמפלגות הדתיות טוענות.

בג"ץ הוא רק אחד הכלים האפשריים לשינוי. מאבק ציבורי אמיתי – החל בלחץ עיקש על מועמדים בפריימריז ובבחירות הכלליות, דרך פרסומים, הפגנות וציונים פומביים לשבח או לגנאי של נבחרי ציבור, ועד חרם צרכנים מגובש ובלתי מתפשר - לכל אלה עשויה להיות תרומה מכרעת. דמיינו, למשל, את ההמונים צובאים בחגים על בתי הכנסת הלא-אורתודוקסיים, אלה שלא דורשים מנשים להסתיר את עצמן אי שם ואפילו מרשים להן לשאת דרשה או לעלות לתורה. דמיינו הפגנות ענק מול בתי הכנסת האחרים. מה שדרוש זה קצת מעוף והרבה אורך רוח, חשיבה מחוץ לקופסה ובחינה מתמדת של הסדר הקיים - כל מה שלימדו אותנו המפלגות הדתיות והחרדיות, המצטיינות בקידום ענייניהן.

באחרונה, נוכח העלייה הניכרת בגילויי ההדתה, נראה כי המודעות לנושא בקרב הציבור החילוני גוברת. יותר ויותר תלמידים והורים, פציינטים ומשרתים, פוליטיקאים ועיתונאים מבינים את חומרת הבעיה ומנסים להשיב מלחמה שערה. אבל בסטטוס קוו כבר אין די, ואסור עוד להסתפק ב"חזרת המצב לקדמותו". כשאחוזים כל כך גבוהים מקרב הציבור, כולל המסורתי והדתי, תומכים בעקביות בשוויון זכויות לחד-מיניים - נישואים, אימוץ ופונדקאות - אי אפשר עוד להסתמך רק על ההצבעה בקלפי, שמוכתבת כמעט תמיד על ידי סדר היום הביטחוני. פורום הנשים הדתיות מאותת לנו איך ולאן ממשיכים מכאן.