צעדה בקריאה לשחרר את אברה מנגיסטו משבי חמאס, אפריל 2017אילן אסייג

הוא האח של כולנו

אברה מנגיסטו הוא אזרח ישראלי המוחזק בשבי חמאס. סיפור שעל פניו צריך לעורר דיון ציבורי נרחב בישראל, אך משום מה זוכה להתעלמות, לסיקור תקשורתי מצומצם, העדר תמיכה ציבורית במשפחתו וחוסר פעילות ממשלתית. לא פלא אפוא שלא נראית התקדמות לכיוון החזרתו. אחרי הכל מנגיסטו "בחר" לחצות את הגדר לבד, "זוהי אשמתו הבלעדית", יטענו אלה שלא מעורים בעובדות.

תינוק מבחין בלהבת אש בפעם הראשונה, נדהם מהיופי ומתוך סקרנות מקרב ידו אל הלהבה. התינוק נכווה, אבל אנחנו לא באמת כועסים על התינוק — הרי לא היה מודע להשלכות. על מי כן נכעס? על האחראים עליו. ואולם, לא רק לתינוקות יש קושי בהבנת השלכות מעשיהם, אלא גם לבני אדם הלוקים בנפשם.

ב–7 בספטמבר 2014, מנגיסטו קיבל החלטה גורלית, כנראה הגורלית בחייו, וחצה את הגבול לכיוון עזה. האם היה מודע להשלכות המעשה? כנראה שלא. על המדינה מוטלת האחריות לדאוג לו, בדומה לאחריות של מי שלא השגיחו על תינוק מפני להבה.

תצפיתניות התריעו על אדם מתהלך לכיוון הגדר, ואילו החיילים שנכחו במקום הניחו לו לחצות. כשנשאל חייל למה לא עצר אותו, ענה כי חשב שמדובר ב"פליט סודני". גם אם מנגיסטה היה פליט, זה לא משנה את העובדה שנזנח על ידי מי שהיה אמור להגן עליו ושההזנחה הזאת נמשכת עד היום.

הדובדבן המר מגיע לאחר חציית הגבול, בדמות סיקור תקשורתי מצומצם, כזה היוצא ידי חובה. חצי ידיעה ביום הולדתו, בזמן שאת ימי השבי של גלעד שליט ספרו בדקדוק. המאבק נעשה ברובו המוחלט על ידי בני העדה האתיופית. כי מנגיסטו הוא הרי "הבן שלהם".

כבר 1,466 ימים שאברה נמצא בשבי החמאס, 1,466 ימים שאגרנש מנגיסטו ממתינה חסרת אונים לשיבת בנה. לאחרונה מלאו לאברה 32 שנים. הוא אולי לא הבן של כולנו, אבל הוא בהחלט האח של כולנו ועלינו לעשות הכל כדי שאת יום הולדתו ה–33 יחגוג עם משפחתו.

נתן טאיצ'או, חיפה