ג'ו היידן מפיטסבורג מעל ג'וש גורדון. כשהמשחק מסתיים בתיקו, בעצם דבר לא קרה Scott Galvin/רויטרס

בלוג הפוטבולעבור קליבלנד הלוזרית ברא השטן תעלול נוסף

מנקודת המבט של הקבוצה הכי כושלת בארה"ב, התיקו מול פיטסבורג היה גרוע יותר מהפסד. בלוג הפוטבול על הלימבו של ה-NFL, על זיכרון מתוק של ארון רוג'רס ועל שחקן חי-מת

1. גרין ביי - שיקגו 23-24 
ארון רוג'רס חזר מפיגור של 17 נקודות ברבע הרביעי, אבל זה מילא. לשחקנים ברמתו של הקוורטרבק של גרין ביי, היריבה היא תמיד היריב השני הכי קשה אחרי עצמם. קודם כל רוג'רס היה צריך לחזור מחדר ההלבשה. קצת פחות משש דקות לתוך הרבע השני, רוג'רס צלע את דרכו בקושי רב אל מחוץ למגרש ונבלע באוהל הבדיקות הכחול, המקום אליו קוורטרבקים הולכים כדי למות.

כך קרה גם בעונה שעברה, אז שבר את עצם הבריח במינסוטה, פציעה שעלתה לו בהיעדרות בת תשעה שבועות והורידה לטמיון את העונה של הפאקרס. מהאוהל פונה רוג'רס על קלנועית לכיוון חדר ההלבשה. פניו היו חתומות והבעתו חלולה. הוא התאמץ להיראות בלתי ניתן להשגה, דווקא בגלל שהצליחו להשיג אותו. היה נדמה בלתי אפשרי שיחזור לשחק, ועוד פחות מכך שישחק כפי ששיחק. אבל כשם שלאסקימוסים אין מלה למלחמה, כך אצל רוג'רס אין דבר כזה "בלתי אפשרי". הוא קורא לזה "אפשרי, אבל פחות".

ארון רוג'רס, במשחק נגד שיקגו. לא מכיר את המושג "בלתי אפשרי" Jeff Hanisch/רויטרס

כשקיבל את הכדור ברבע השלישי, התוצאה היתה 0-20 לשיקגו. כריס קולינסוורת', הפרשן של NBC, תהה אם יש בכלל טעם לסכן אותו. ממול עמדה חוליית הגנה שהשתמשה במחצית הראשונה ברוג'רס כדי להכריז על בואה. אם לא הספיק אנתוני באר, אז לשמורה שבה מסייר רוג'רס הגיע הקיץ טורף נוסף, אכזרי ביותר - קליל מאק מצוי. הדיפנסיב-אנד הוא מין פולש. ה-NFC צפון לא אמורה להיות סביבת המחייה של מאק, אבל אוקלנד זרקה את הכסף במקומות הלא נכונים; היא שילמה למאמן ג'ון גרודן יותר ממה שצריך, ולמאק, אולי שחקן ההגנה הטוב ב-NFL, פחות.

להבדיל, שיקגו יודעת להעריך איכות, בעיקר בגלל שאין לה הרבה ממנה. היא הפכה את מאק לשחקן ההגנה היקר בהיסטוריה כי היא צריכה כמה שיותר משם התואר הזה, "הכי". מול גרין ביי התחיל מאק לפרוע את התשלומים הראשונים. אם ימשיך בקצב הזה, שיקגו תחזיר את ההשקעה עוד לפני שהריידרס יפטרו את גרודן.

המפגש בין רוג'רס למאק הצליב את שחקן ההתקפה היקר בהיסטוריה עם מקבילו ההגנתי. כאשר כסף רב כל כך מתנגש, הרבה ממנו נופל לקרקע. במצב של 0-10 לשיקגו, מאק ורוי רוברטסון-האריס נפגשו על ברך שמאל של רוג'רס, זו שאת הרצועה הצולבת שלה כבר קרע בעבר. ההפלה נרשמה לזכותו של רוברטסון-האריס, פרט סטטיסטי שולי שמסמל מה מאק מביא לשולחן של שיקגו. התרומה שלו תתבטא לא רק במספרים שלו, ואולי בעיקר באלו של חבריו. יש גבול לשימת הלב האפשרית של קו התקפה לפאס-ראשרים מסוגו של מאק, וכל זוג עיניים וידיים שיתרכז בו יחסר בהכרח במקומות אחרים, יחסר בעיקר לרוג'רס.

שני הדרייבים הראשונים של דשון קייזר, מחליפו של הבלתי ניתן להחלפה, הסתיימו באיבוד. למאק, כמובן. עם כל הכבוד לגידול הצפוי במספרים של רוברטסון-האריס ואחרים, גם מאק צריך לאכול משהו. ומאק אוכל הכל - קוורטרבקים, רצים אחוריים, כדורים. בפעם הראשונה הוא חלף על פני בריאן בולגה כאילו הוא לא קיים ופשוט עקר את הסוכריה - סליחה, הכדור - מהתינוק קייזר; בפעם השנייה הוא נהנה מהלחץ שהפעיל רוברטסון-האריס כדי לחטוף את המסירה של קייזר ולהחזיר את הכדור לטאצ'דאון, השני בלבד בקריירה שלו. שבוע של אימונים הספיק למאק כדי להיות מעל למשחק עצמו.

שיקגו קברה את רוג'רס, אבל לא מספיק עמוק, והוא מצא את הדרך החוצה. אם המחצית הראשונה עמדה בסימן סיכול, השנייה היתה שייכת ליצירה. רוג'רס השלים 17 מ-23 ל-273 יארדים ושלושה טאצ'דאונים. הכל כשהוא מעט גורר רגל, לבטח פחות נקי בתנועה שלו, ומול הגנה שרשמה ארבע הפלות לאיבוד יארדים במחצית הראשונה. הוא עשה את זה תוך שנראה שמטרתו העיקרית היא לא לנצח, אלא להבטיח את שלומו. ההגנה של שיקגו, שהיתה אגרסיבית במחצית הראשונה, כמו הבינה את מקומה בסיפור הזה; היא הרפתה מהלחץ על רוג'רס והתמסרה לו, מותירה לו לעשות בה כרצונו. גם קו ההתקפה של גרין ביי תפס את עצמו בידיים, ערך התאמות והבין מה עומד על הפרק. הם תמיד שומרים על החפץ הכי יקר ב-NFL, אבל עכשיו הם קיבלו אותו אחרי שכבר נסדק. מכה נוספת לא באה בחשבון.

מכה נוספת לא היתה. "זה לבטח ייזכר כאחד הזיכרונות המועדפים עליי", סיכם רוג'רס את המשחק, ואם הוא שכבר עשה הכל יזכור את זה, אז איך אחרים לא?

2. קליבלנד - פיטסבורג 21-21 
השעון סיים לחשב את קצו לאחור, והראה 00:00. זהו, יותר מכך הליגה לא יכולה להקציב לקליבלנד. היא נתנה לה עשר דקות על חשבון הבית, אבל גם זה לא הספיק. מחשבון הטוויטר הרשמי של הקבוצה צויץ אימוג'י מזיל דמעה. במלים לא היה צורך.

הבראונס לא הפסידו, בשעה טובה, אבל גם לא ניצחו. איך מעבדים את המידע החסר הזה, את התיקו השמיני בלבד ב-21 השנים האחרונות? הכל תלוי בנקודת ההשקפה. אם המוזרות של קליבלנד היא שהפסידה ב-31 מ-32 משחקיה בשנתיים האחרונות - אז אפשר לומר שהחיינו. אבל אם הסטייה שלה היא שניצחה רק באחד מ-32, אז אפשר להירגע - משהו דרמטי עדיין לא קרה. כך או אחרת, אם יו ג'קסון היה מאמן כדורגל, אז בסיום המשחק הוא היה אומר ש"תיקו זו תוצאה טובה, עצרנו את כדור השלג".

אבל ג'קסון הוא מאמן פוטבול, ובמקצוע שלו תיקו זו לא תוצאה טובה. זו גם לא תוצאה רעה. זו פשוט לא תוצאה. אין לה ערך. תיקו עדיף על הפסד בבחינה שגם הקבוצה השנייה לא ניצחה והוא ישמש בעתיד כשובר שוויון, אבל אלו ערכים אלטרנטיביים. בפועל, כאן ועכשיו, תיקו הוא בעיקר סתמי. המאמץ הרב שמושקע במשחק מחייב הכרעה - שהמפסיד ידע שהפסיד למרות שעשה הכל, ושהמנצח ישמח שניצח בזכות זה שעשה הכל. כשהמשחק מסתיים ולוח התוצאות חוזר בדיוק אל נקודת ההתחלה, אז בעצם דבר לא קרה. ואם כך, לשם מה היו כל החבטות, התיקולים והפציעות? מה עשינו כאן במשך קרוב לארבע שעות?

איש לא רוצה בתיקו מאותה סיבה שאנשים לא מפסיקים לקרוא ספר לפני העמודים האחרונים. הם רוצים לדעת מה קורה בסוף. עם זאת, נדמה שרבים מהצופים במשחק בין קליבלנד לפיטסבורג ייחלו בסתר לבם לתיקו במין הנאה סדיסטית. הרי תיקו הוא התעלול האחרון שברא השטן כדי להתעמר בבראונס. כל הסיפור שלהם הוא שהם תקועים בצד אחד של המשחק ושואפים להגיע לקצהו השני, להפוך את ההפסדים לניצחונות. הם כל כך רוצים להגיע לשם, והנה המשחק בורא אפשרות שלישית, אומר להם לעצור, לא כל כך מהר. קחו את הזמן, תמתינו עוד שבוע לפחות. ברוכים הבאים אל הלימבו של ה-NFL.

מנקודת המבט של קליבלנד, ייתכן ושוויון הוא התוצאה הגרועה מכל. אם כריס בוזוול מפיטסבורג היה מדייק בבעיטת השדה שלו ומעניק לקבוצתו ניצחון 21-24, אפשר היה לכל הפחות להתנחם בהמשכו של הנראטיב. מה היו החדשות במקרה הזה? שקליבלנד הפסידה? היא מורגלת בכך, קהה לתחושת האכזבה. תשע שניות לסיום, אחרי שהבעיטה של זיין גונזלס נחסמה והסיכוי לניצחון אבד, קליבלנד הרגישה דבר מה שלא הרגישה בעבר - מעין שלומיאליות על הזדמנות טובה מאין כמוה שהוחמצה. בכל פעם שקליבלנד תביט בטבלה ותראה "1" בעמודת התיקו, היא תיזכר שהיא מעולם לא היתה כל כך קרובה, ובכל זאת לא נגעה. זו חוויה חדשה של כישלון עבור אנשים שחשבו שכבר חוו את כולן.

ג'ו שוברט, מימין. חוויה חדשה של כישלון עבור קליבלנד Ken Blaze/רויטרס

זה היה משחק נוראי, פוטבול ברמת הגימור הנמוכה ביותר שניתן לצפות ממקצוענים. נדמה שכל אחד מחלקי המכונה כפר בתפקידו: בן רות'ליסברגר איבד שלושה כדורים, הבועטים פספסו, התופסים שמטו. ובכל זאת - זה היה מרתק. מתח נוצר מצפייה ברגעי שיא העוקבים אחד אחרי השני, אבל גם מההפך המוחלט. העיקר שיהיה הרבה מאותו הדבר, שיהיה דיאלוג ספורטיבי, ששתי הקבוצות יעמדו בקצב, ולא משנה אם הוא מהיר או איטי. לזכותן של קליבלנד ופיטסבורג ייאמר שהקפידו לעשות את הדבר הלא נכון, וכך התקבלה דרמה.

ההארכה, לבטח בשלב בו הניקוד הראשון פירושו ניצחון, לוקחת את הסיפור המוקצן ממילא של קליבלנד ומקצינה אותו עוד יותר. בכל צומת מכריע ב-15 הדקות הנוספות התקבלה התרגשות נדירה במונחים של עונה סדירה. כדי שקבוצה כושלת כמו הבראונס תייצר עניין כמו קבוצה מוצלחת, היא חייבת להיות ממש כושלת. השנתיים האחרונות הפכו את קליבלנד לקבוצה מעניינת ברמת ניו אינגלנד או פילדלפיה. את הפטריוטס והאיגלס רואים כי מי יודע, אולי תהיה הפתעה והם יפסידו. את הבראונס כי אולי תהיה הפתעה והם ינצחו. העיקר הוא בהפתעה, בהיתכנות של דבר מה לא צפוי. CBS היטיבה לזהות את הדרמה והוסיפה שעון רץ המונה את הזמן שעבר מאז הניצחון האחרון של קליבלנד. 624 ימים וכמה דקות, אם תהיתם. כשנדמה שדווקא פיטסבורג תשיג ניצחון, זה היה רע מכדי להיות אמיתי. כשנראה שבכל זאת קליבלנד - טוב מכדי להיות אמיתי. ובסופו של דבר זה באמת לא היה אמיתי, לא רע ולא טוב.

אם בוחרים להאמין בכך, תיקו הוא העדות המושלמת להתקדמות, לשיפור שעדיין לא הביא את קליבלנד ליעד - ניצחון - אבל בכל זאת קידם אותה למקום כלשהו. היא מאששת עד כמה עמוק שקעה בבוץ, שבמקרה שלה אי אפשר פשוט לזנק ממנו החוצה. לפני שעוברים מהפסד לניצחון צריך לעשות עצירת ביניים בתיקו. היו דברים טובים כמו ג'רוויס לנדרי שתפס שבע מסירות ל-106 יארדים, או מיילס גארט שהפיל את רות'ליסברגר פעמיים. היו חורים שחורים כמו טיירוד טיילור עם 37.5% השלמה. היתה חזרה מפיגור של 21-7 מול קבוצה אותה ניצחה רק ארבע פעמים מאז 2002, והיתה בעיטה מפוארת בדלי. התיקו ממשיל באופן המדויק ביותר את הטרגיות של קליבלנד, ועם זאת את השיפור והשאיפה לעתיד טוב יותר - משחק שהיא היתה יכולה להפסיד אבל לא הפסידה, ומשחק שהיתה מסוגלת לנצח אבל לא ניצחה.

דמאריוס רנדל מתחפש לשטיח לרגליו של ג'סי ג'יימס מפיטסבורג Ron Schwane/אי־פי

3. קרוליינה - דאלאס 8-16 
טוני רומו פרש והפך לפרשן מוערך ב-CBS, ג'ייסון וויטן נטש את קו ההתקפה של דאלאס ועבר ל-ESPN, וגם דז בראיינט רוצה שמישהו יקשיב לו. כמו שני חבריו לשעבר, גם התופס החליף את המעשים בדיבורים, רק שאף אחד לא משלם לו על זה. הוא עושה זאת באופן פרטי בחשבון הטוויטר שלו, היכן שמתאפשר לו להיות השדר, הפרשן והעורך בבת אחת.

אם לספורטאים יש שני מצבי צבירה עיקריים - פעילים או לשעבר - אזי בראיינט נמצא איפשהו בין לבין, שחקן חי-מת שלא הכריז על פרישה אבל גם לא משחק מאז נחתך מדאלאס במהלך הפגרה. בהיעדר משהו טוב יותר לעשות, הפך עצמו בראיינט לפסקול המשחק של הקאובויס מול קרוליינה, מינוס מצג השווא של האובייקטיביות. הוא לא הביט על המשחק מהצד וניתח אותו באופן קר, הוא לא היה שם כדי לבאר נקודות אפלות עבור הצופה ההדיוט. בראיינט היה מתווך ציני במיוחד לתצוגת הנפל של חבריו לשעבר, כשהוא מתייחס למשחק כאילו הוא עדיין משחק אותו, רק בלי לשחק אותו. "הם זקוקים למישהו שיעשה צעד קדימה", צייץ על רקע עוד מהלך התקפי גרוע של דאלאס, כשברור לכל שאותו מישהו זה בראיינט עצמו. אם ניסה להסוות את הפגיעה שלו, הוא לא הצליח. אם ביקש לסגור חשבון, גם לא. החשבון הזה לא יכול להיסגר. דאלאס עדיין משחקת, ובראיינט בסך הכל מדבר.

משחק טוב מאדיר את השחקנים שמצטיינים בו, ומשחק רע - את אלו שלא שיחקו בו. ואמנם, בראיינט לא יכול היה לבקש יותר. אם נזקק לדוגמה חיה שתדגיש את חסרונו, הוא קיבל אותה. החולשה של מחליפיו - אלן הרנס וטייבון אוסטין - היתה כתב ההגנה המקצועי שלו. זה היה מושלם - בעוד בראיינט פועל בזירה בה אין הגנה שיכולה לעצור אותו, ההתקפה של דאלאס התנפצה על ההגנה של קרוליינה - מכשול ממשי ואויב אמיתי. היא השיגה רק שלושה דאונים ראשונים במחצית הראשונה, כשהרנס מחכה עד לרבע השלישי כדי לתפוס כדור בפעם הראשונה והאחרונה. כל כך הרבה פעמים לא היה לדאק פרסקוט תופס פנוי, שאפילו קו ההתקפה המצוין של דאלאס לא יכול היה להושיע את הקוורטרבק. כל הזמן שבעולם לא מספיק זמן כשאין למי למסור. הדבר בלט בעיקר במצב של דאון שלישי, אז דאלאס נדרשה לעבור קרוב ל-12 יארדים בממוצע וחסרה את בראיינט בעל הגוף הגדול והידיים האמינות לרוב. פרסקוט חיפש את בראיינט בכל פעם שברח מהכיס והביט לצדדים, אבל לא מצא. אם זה מנחם אותו, גם בראיינט חיפש אותו.