אלונה ברקת וברק בכר. גישת השחקנים המוכחים נזנחה ובאר שבע ניסתה לשים את ידה על כל שחקן שנתן עונה טובהניר קידר

יש לקוות שהפועל באר שבע בפאניקה, אחרת היא פשוט הפכה לחמדנית

בקיץ אחד היא החתימה שני שוערים ושחררה שלושה, החליפה את קורהוט בשיימן רק כדי לשלוח אותו לבית"ר, צירפה בתרועה את עזרא ואז הנחיתה עליו את האסלבנק: הפעולות האחרונות של באר שבע מעידות שהאלופה השתכרה מההישגים שלה, ושכחה איך זכתה בהם

להפועל באר שבע יש את כל הסיבות שבעולם להיות בלחץ. מאז הנוקאאוט שחטפה מדינמו זאגרב הקבוצה עדיין לא הצליחה לקום על רגליה. לא כשהובילה מול אפוא"ל ניקוסיה במסלול הניחומים בליגה האירופית, לא כשהובילה בקרית שמונה בפתיחת הליגה בה היא שולטת כבר שלוש שנים ולא כשהובילה על מכבי תל אביב באיצטדיון הביתי ביותר בארץ. בכל פעם שניסתה להרים ראש, לזקוף גב של אלופה, חטפה עוד מכה שהחזירה אותה לדשא.

להפועל באר שבע יש את כל הסיבות שבעולם להיות בלחץ, אבל אף לא סיבה אחת להיות בפאניקה. אחרי הכל, היא ראתה מקרוב בעונה שעברה שאפשר להעביר את הזמן עד ינואר, להתקדם בקצב זהיר של תחילת מרתון, ואז לעשות את ההתאמות הדרושות כדי לפתוח מבערים. אם חנן ממן פלוס כמה פלסטרים הספיקו כדי לשמור על הצלחת, אין סיבה לשבור את הכלים אחרי שתי נקודות בשני מחזורים.

חנן ממן חוגג אליפות בבאר שבע. הוא וכמה פלסטרים הספיקו לתואר, אז למה לשבור כלים במחזור השני ניר קידר

אבל מה אם לא "פאניקה" הוא ההסבר לצעדים האחרונים של המועדון? קשה להבין מה עומד, לדוגמה, מאחורי ההחלטה לשחרר את שמואל שיימן לבית"ר ירושלים. שלושה חודשים בלבד לאחר שחתם, באר שבע שמחה להיפטר ממנו כמו מילדים בסוף החופש הגדול. שיימן הספיק לשחק בחמישה משחקים בלבד, ורק לאחרונה נכנס לעניינים בעקבות הפציעה הקשה של אורן ביטון. במקום להמשיך במגמה, העדיפו בקבוצה להישאר בלי אף מגן שמאלי בסגל. ואם מישהו בכוורת הבאר שבעית חושב ששיימן לא מציג את היכולת הטובה מהפועל חיפה, זו שזיכתה אותו לפני רגע בחוזה, כדאי שיסתכל במראה וישאל מדוע הוא כבר לא רואה את האלופה, מדוע הקבוצה כולה אינה מזכירה את היכולת מהעונה שעברה. 

לצערה של הפועל באר שבע, שם בוודאי יכחישו את הטענות לפאניקה, ההסבר האפשרי הנוסף להתנהלותה עוד פחות מחמיא. כפי שזה נראה הקיץ, באחד החלונות הגבוהים בטרנר סובלים מחמדנות, וזה כבר חטא של ממש לעומת פאניקה חולפת. הרי שיימן מראש הובא כמחליף של מיחאי קורהוט, המגן ההונגרי שהיה כבר עם שתי הרגליים בחוץ. קורהוט אמנם לא היה מבריק, אבל עד שנפצע היה אבן חשובה בחומה היציבה שבנה ברק בכר, זו שהמאמן כל כך מתקשה להקים מחדש כעת. האפרוריות של קורהוט הגיעה עד סן סירו, אבל באר שבע העדיפה ברק שלא עובר את קפריסין.

שיימן הוא לא היחיד שעזב את באר שבע הקיץ עוד לפני שהספיק לפרוק את הארגזים. הראשון היה יאניס אנסטיס, השוער היווני שפתח בחמישייה וסיים מיד את הסיפור. אנסטיס אחראי לאחת התצוגות האיומות ביותר של שחקן כלשהו בהופעת הבכורה שלו, אבל שחרורו היה גלגול האשמה מכל יתר הפושעים. תחשבו רק על הזעקה שהיתה קמה כאן אם היו חותכים ליגיונר ישראלי אחרי משחק אחד, רע ככל שיהיה. בעצם, זה קרה לאופיר דוידזאדה, שספג כרטיס אדום במשחקו הראשון בגנט, ונמחק מיד על ידי מאמנו. את דוידזאדה הפועל באר שבע היתה (או לא היתה?) מוכנה לקבל כעת בזרועות פתוחות, אם לא היה בוחר במכבי תל אביב.

אופיר דוידזאדה. באר שבע היתה מוכנה לקבל אותו כעת בזרועות פתוחות ניר קידר

ייתכן שההחלטה לשחרר את אנסטיס היתה צודקת ואולי היא היתה מתקבלת במוקדם או במאוחר, אבל באר שבע כלל לא היתה צריכה להיקלע למצב הזה מלכתחילה. היו לה שני שוערים ביד, והחמדנות היא זו שהכניסה אותה לסחרור. אם לא היתה מפלרטטת עם ארנסטס שטקוס מהפועל חיפה, גיא חיימוב - שאחראי במידה רבה לאליפות השלישית - היה נשאר בקבוצה. לו היתה מסתפקת בחיימוב, לא היתה צריכה באר שבע להתפשר על אנסטיס, ובהמשך לאלתר עם אריאל הרוש. בשולי משחק הכיסאות הזה ישב דודו גורש, שנדחק גם הוא החוצה לטובת שוער שני אחר. בבאר שבע כנראה שכחו את המחמאות שנתנו בעבר לגורש על התנהלותו מחוץ למגרש, ומחפשים כעת מישהו שיושב טוב יותר על הספסל. אם אכן יגיע, באר שבע תחתים בקיץ אחד שלושה שוערים ותשחרר שלושה, וזו כבר התנהלות שמזכירה גחמות של שחקן "פיפ"א" משועמם ולא מועדון כדורגל מקצועני. 

את היסודות לשושלת יצקה אלונה ברקת עם צירוף שחקנים ישראלים בכירים מליגת העל ומאירופה. הבסיס לקבוצת האליפות הראשונה הורכב מאליניב ברדה, מאור בוזגלו ויו"ר הוועדה לחלוקת צלחות, מהראן ראדי. אך בתוך זמן לא רב, גישת השחקנים המוכחים נזנחה ובאר שבע ניסתה לשים את ידה על כל שחקן שנתן עונה טובה, בלי קשר להתאמתו לסגל. דן איינבינדר הנהיג את בית"ר ירושלים, חן עזרא סובב למגנים את הראש, עדן בן בסט התקמבק בהפועל חיפה - כולם הראו יכולות, אבל גם היו לפני כן בקבוצות שטענו לכתר ולא בלטו בהצלחה יתרה. באר שבע השתכרה מההישגים שלה, האמינה שגילתה נוסחת פלא ותצליח להפוך בעזרתה כל שחקן טוב לאלוף. זה כבר חטא מסוג אחר. 

באר שבע חיפשה מחליף לטוני וואקמה שלא הסתיר את רצונו לעזוב, ובמסגרת השעשועון "המרדף בטרנר" נבחר "א. חן עזרא" כתשובה המועדפת. בשבוע שעבר שינו במועדון את דעתם ובחרו באופציה "ב. נייג'ל האסלבנק, וזה סופי". בין אם זה באמת סופי או לא, נשאלת השאלה מדוע עזרא הונחת מלכתחילה. ובכלל, מדוע באר שבע לא היתה מוכנה עם רשימה של שחקנים זרים שיכולים להחליף את וואקמה כשתתממש העזיבה עליה הוא מדבר מעל שנה. זרים, או היעדרם במצב הנוכחי של הפועל באר שבע, זו סוגיה בעייתית בפני עצמה.

כך או כך, הסגל של באר שבע עשוי עוד להשתנות עד למשחק הבא של הקבוצה. לראשי המועדון יש את מלוא הזכות להיות מנוכרים וחסרי רגישות כלפי השחקנים. "אלה חוקי המשחק", יסבירו המפוכחים. אבל באר שבע צריכה לזכור שקבוצה זוכה באליפות ולא שחקנים בודדים. הם היו אלה שאמרו אחרי התואר הראשון שהשחקנים דאגו לעצמם במקום לקבוצה, ועכשיו הם דואגים בעצמם לשחקנים טובים ולא לקבוצה. במקום לנסות ולהדביק את כל החלקים, בבאר שבע זורקים את מה שלא מתאים לפח (או לבית"ר ירושלים) ומחפשים פאזל אחר. בסוף הם עוד עלולים לגלות שוויתרו על החתיכות החשובות.