סרינה וויליאמס, בגמר בשבת. הרף לא צריך להיות "אם גברים יכולים לחמוק מעונש על זה, גם לנשים מגיע" USA Today Sports/רויטרס

טניסאית העל מסבירה בטור מיוחד: איפה טעתה סרינה?

בהחלט יש מוסר כפול בטניס בכל הנוגע ליחס להתנהגות רעה של גברים מול היחס לזו של נשים, אבל זה לא אומר שזה בסדר להתנהג כמו שסרינה וויליאמס התנהגה בגמר אליפות ארה"ב: הפרשנית וטניסאית העבר המעוטרת מרטינה נברטילובה על הפרשה שמסעירה את הספורט הלבן

חלקית, סרינה וויליאמס צודקת: אכן ישנו מוסר כפול כלפי נשים בכל הנוגע לעונשים על התנהגות לא טובה - ולא רק בטניס. 

עם זאת, במחאותיה נגד שופט הכסא בגמר אליפות ארה"ב הפתוחה בשבת, וויליאמס גם טעתה. אני לא מאמינה שזה רעיון טוב שהרף יהיה "אם גברים יכולים לחמוק מעונש על זה, גם לנשים מגיע". במקום זאת, אני חושבת שהשאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו היא זו: מהי הדרך הנכונה להתנהג על מנת לכבד את הספורט שלנו ואת היריבים שלנו?

בקצרה: העניין התחיל כאשר בתחילת המערכה השנייה, וויליאמס קיבלה אזהרה על "אימון". בזה אשם המאמן שלה: פטריק מוראטוגלו השתמש בשתי ידיו כדי לרמוז לוויליאמס לנוע קדימה, ונתפס. זה אמנם נכון שאימון לא חוקי הוא עניין די נפוץ ושרוב המאמנים עושים את זה; אך בניגוד למה שאמרו פרשנים רבים בעקבות אירועי שבת, השופטים מזהירים על כך לעתים קרובות. השחקנים בדרך כלל פוטרים את האזהרה במשיכת כתפיים ויודעים שמעתה הם ומאמניהם יצטרכו להתנהג כיאות, משום שההפרה הבאה תעלה להם בנקודה. השחקן הוא שאחראי להתנהגות מאמנו. ולמעשה, זה לא משנה אם המאמן ראה או שמע את ההוראות שניתנו. כך או כך, זו עדיין הפרה.

וויליאמס לא קיבלה בשמחה את האזהרה הזו, ויידעה בכך את שופט הכסא, קרלוס ראמוס. עד כאן, לא נורא (מקובל גם ששופט הכסא קודם ידבר עם השחקן על הפרת ה"אימון" - מעין "אזהרה רכה" לפני האזהרה הרשמית, כך שלשחקן תהיה הזדמנות "לרסן" את המאמן. אם זה היה נעשה, אולי שום דבר מכל מה שעקב לא היה קורה - לעולם לא נדע).

כמה משחקונים אחר כך, העניינים באמת הסלימו במהרה. וויליאמס הפסידה את ההגשה שלה במצב של 1-3 לטובתה ושברה את המחבט שלה - הפרה אוטומטית, שמשום שבאה אחרי אזהרה קודמת, עלתה לה באיבוד אוטומטי של נקודה.

וויליאמס בחרה להתווכח על זה: היא התעקשה שלא רימתה, שלא קיבלה הוראות אימון, ולכן שלא היתה צריכה להיענש. אבל זה לא משנה אם היא ידעה שהיא מקבלת הוראות אימון. היא קיבלה אותן, כמו שמוראטוגלו בעצמו הודה אחרי המשחק, וזה לא רלוונטי אם היא ידעה זאת או לא. בשלב הזה, היא קיבלה אזהרה - כזו שאי אפשר לבטל רטרואקטיבית - ואחרי ששברה את המחבט שלה, הפרה אוטומטית. לראמוס, בעצם, לא היתה כל ברירה אלא להוריד לה נקודה.

בנקודה הזו וויליאמס באמת התחילה לאבד את זה. היא וראמוס ניהלו, למעשה, שיח חירשים. היא התעקשה שהיא לא רימתה - וזה לגמרי סביר, אבל לא רלוונטי - בעוד הוא הודיע על הפסיקה, שבאותה נקודה, לא היתה לו ברירה אלא לקבל.

וויליאמס כבר נכוותה בעבר באותו טורניר ממש. ב-2004, היא סבלה מכמה החלטות שיפוט נוראיות מצד שופטי הקו ושופטת הכסא במשחקה נגד ג'ניפר קפריאטי. ב-2009, היא פגעה בעצמה כאשר בזמן נקודת משחק בחצי הגמר נגד קים קלייסטרס היא התפרצה כלפי שופטת הקו וספגה הורדת נקודה, שעלתה לה בהפסד אוטומטי של המשחק. ב-2011, בגמר נגד סמנתה סטוסור, וויליאמס הפסידה נקודה בגלל שצעקה "נו באמת!" ("Come on!") אחרי חבטה שעזרה לה להשיג מחדש מומנטום במשחק בו היתה בפיגור. היא המשיכה וגערה בשופטת, קראה לה "לא יפה מבפנים" ונענשה בעוד הפרה.

כל ההיסטוריה שלה באליפות ארה"ב, משולבת אולי עם ההרגשה התמידית של אאוטסיידרית בענף - אני יודעת בדיוק איך זה מרגיש - יכולה אולי להסביר מדוע וויליאמס הגיבה בצורה שהגיבה, ויותר מכל, מדוע היא התקשתה לוותר ולהרפות. אבל מה שברור זה שהיא בהחלט לא הצליחה בכך.

הרבה מהעיסוק בפרשה התמקד במה שקרה כשוויליאמס התעמתה עם ראמוס בפעם השנייה, כשדרשה התנצלות וקראה לו גנב. ראמוס פסק הפרה שלישית לוויליאמס - שעלתה לה במשחקון כולו. אחרי עימות ממושך, המשחק המשיך. נאומי אוסקה ניצחה בהתמודדות - תואר הגראנד סלאם הראשון שלה, וגם הראשון של שחקן יפני אי פעם - תחת מתקפת קריאות בוז ודרמה שכמוה, למיטב ידיעתי, לא ראינו אף פעם בגמר גראנד סלאם.

קשה לדעת, וניתן להתווכח על כך, האם וויליאמס יכולה היתה לחמוק מעונש על הכינוי "גנב" לשופט הכסא אם היתה גבר. אבל התמקדות בזה, אני חושבת, מפספסת את הנקודה. אם גברים אכן זוכים לאמות מידה שונות על אותן עבירות, זה צריך להיבדק וחייב להשתנות. אבל אנחנו לא יכולים למדוד את עצמנו על ידי השאלה מה אנחנו חושבות שגם לנו מגיע לחמוק ממנו. למעשה, זו סוג ההתנהגות שאף אחד לא צריך לנקוט בה על המגרש. היו פעמים רבות, בזמן ששיחקתי, שרציתי לשבור את המחבט שלי לאלף רסיסים. ואז חשבתי על הילדים שצופים. ובחוסר רצון המשכתי לאחוז במחבט.

מרטינה נברטילובה וסרינה וויליאמס בטורניר ראווה ב-2009. "היו פעמים רבות שרציתי לשבור את המחבט שלי לאלף רסיסים, אבל אז חשבתי על הילדים" Mike Cassese/רויטרס

וויליאמס היתה פשוט נפלאה ביחסה כלפי אוסקה אחרי המשחק. אלופה אמיתית במיטבה. אבל במהלך המשחק - ובכן, נאמר כבר הכל. הדרך שבה אוסקה החזיקה מעמד במהלך המשחק ואחריו היתה מעוררת השראה.

אז האם יש מוסר כפול בטניס?

אנחנו צריכים להביט ביושר בענף שלנו, בלי משקפיים ורודים, ולעקור מן השורש כל חוסר עקביות ודעה קדומה שאולי יש בו. טניס הוא ספורט דמוקרטי מאוד, ועלינו לוודא שהוא נשאר כך.

אבל זו גם אחריותם של השחקנים עצמם להתנהג בכבוד לספורט שאנחנו כל כך אוהבים. זאת משום שאנחנו כבר מחכים בקוצר רוח לפעם הבאה שוויליאמס ואוסקה ישחקו זו נגד זו; ומקווים שהדרמה תיווצר בזכות החבטות המרהיבות שלהן ומהתחרותיות הנחושה שלהן - שתי ספורטאיות שמראות לנו איך צריך לעשות את זה, ונותנות השראה לכולנו.

כתבה: מרטינה נברטילובה

לטור בניו יורק טיימס