אל תפצעו אותנו - תהרגו - בלוגים - הארץ
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שב"חית

אל תפצעו אותנו - תהרגו

"מי שנפצע ברגלו וכרתו אותה, בוכה. לא מכיוון שרגלו הלכה, אלא מכיוון שהחייל לא הרג אותו", סיפר מישהו שיצא לכמה ימים מהרצועה

91תגובות
פצועים בעזה
אי־אף־פי

כמה מהצעירים שהפגינו שלשום מול הגדר של כלא עזה, ייחלו שהחיילים שמולם ילחצו על ההדק וישימו קץ לחייהם? רבים. רבים יותר ממה שמדווח וממה שפלסטינים מוכנים או יכולים להודות בפומבי. "מי שנפצע ברגלו וכרתו אותה, בוכה. לא מכיוון שרגלו הלכה, אלא מכיוון שהחייל לא הרג אותו", סיפר מישהו שיצא לכמה ימים מהרצועה. הוא סיפר על בן 30 שהלך לגדר כמה פעמים, נפצע כמה פעמים מירי צה"ל — עד שרווח לו, והחייל שממול סוף סוף הרג אותו. תיכף, אבל בזהירות, נגיע גם לנשים. 

מהו היחס בין המבקשים להמשיך ולהגן על עקרונות המאבק הפלסטיני — באמצעות הפגנות מול גדר המערכת, לבין אלו שמשתמשים במטרייה הלאומית־פטריוטית כדי להתאבד — מתוך ידיעה שהתאבדות "סתם" אסורה על פי דת האיסלאם? איננו יודעים. ישראל אינה מתירה לנו להיכנס לרצועה כדי לשאול שאלות אלו ולחפש להן תשובות. שיחות טלפון אינן מספיקות, ולכן אנחנו תלויים בדיווחיהם של מי שיוצאים משם — פלסטינים ועיתונאים זרים. 

אולי אנשים מונעים בעת ובעונה אחת על ידי שתי המטרות, והמרחק מהגדר מלמד על היחס בין הרצון למות לרצון להיאבק למען החירות? אבל מי שנמצאים במרחק רב מהגדר באים להתבונן במתרחש, אומר עיתונאי זר. זה לא מאבק אלא סוג של בילוי, כי אין משהו אחר לעשות והים הרי מלא בחרא צף. ומסיק עיתונאי זה, שמכיר את הרצועה כבר יותר מעשרים שנים: כשכל אחד צריך למצוא דרכים לשרוד, אין מקום למחשבה על המאבק הלאומי.  

רבים הם הצעירים שהולכים לגדר כדי להיפצע, מתוך מחשבה שחמאס ישלם להם, ואז יוכלו לפרוע את החובות במכולת ולשלם את שכר הדירה לחודשיים. זה נכון: רשויות חמאס משלמות לפצועים פיצוי חד־פעמי — 200 דולר, נאמר לי. אבל רק אם הפציעה קשה. מישהו שנפצע קל בלבד הלך למשרד חמאס וביקש כסף, ונדחה. אחר היה בר מזל: נפצע פציעה ששווה פיצוי, ואז הלך לגדר להיפצע שוב — ושוב קיבל פיצוי. במהרה מגלים הפצועים מה שלא חישבו בהתחלה: שלפציעה יש עלויות משלה (מעבר לכאב ולנכות). הניתוחים בבית החולים מכוסים. אבל הם סובלים ממחסור בתרופות. או שהמשפחה נכנסת לחובות נוספים, כדי לשלם עליהן, או שלא. ואז תולעים יוצאות מהבשר המרקיב. וזו אינה מטאפורה. 

יש שהשלו עצמם שמשפחותיהם יקבלו פיצוי גבוה אם ייהרגו, או שהתשלום על פציעתם יהיה מדי חודש. הם חיים עדיין בדיסק של שנות האינתיפאדה השנייה, כשסדאם חוסיין ואיראן שלחו כספים למטרות אלו והרשות נשאה בעול. ימים אלו חלפו מבלי שוב. ברמדאן הצעירים הלכו לצעדות כי חיכתה להם ארוחה מפסקת צום משביעה, שסיפק חמאס. בימים אחרים הם מקבלים סנדוויץ' ושתייה ליד אוהלי המחאה. אבל הם מסתכנים גם אם אינם ליד הגדר אלא במרחק ממנה, לצד האוהלים — כפי שהעיד עיתונאי שעמד שם בשבוע שעבר, והכדור שירה אחד מחיילינו הגיבורים שרק ממש ליד אוזנו. 

בסוף השבוע קיבלנו הוכחה כתובה לעירוב בין שאיפת המוות לתודעת המאבק. עבדאללה אלקטטי, בן 20, היה חובש מתנדב שמדי יום שישי יצא כדי לחלץ פצועים בלתי חמושים מירי חיילי הצבא החזק ביותר באזור. לפני תשעה ימים הוא כתב פוסט בפייסבוק, ומי ששיתפו אמרו שזה הפוסט האחרון שלו: "כמו בכל יום שישי אני הולך לגבול, אבל יום השישי הזה שונה. אני הולך כמו כל צעיר מהפכן שמגן על מולדתו ואדמתו, לא חשובה לנו מטרת הצעדה ומטרות כל ארגון מצעדה זו, מה שחשוב לנו הוא אדמתנו וכבודנו. ובקיצור אנו נמלטים ממווווווווות למוות. בתקווה שהמוות השני רחום יותר מהראשון. ונגמר הסיפור".  כלומר: החיים בעזה הם מוות מסוג אחר. שלשום חייל ישראלי ירה בחובש אלקטטי והרגו. 

ועכשיו לנשים המפגינות: מכיוון שהן מעטות זו עלולה להישמע כמו האשמה או זלזול, שיגררו מחאות. אבל פלסטינית ששוחחה עם נשים שהולכות לגדר מעריכה שמיעוטן עושות זאת מסיבות לאומיות, או שבהדרגה הסיבות הלאומיות פינו מקום לסיבות אישיות־כלכליות. כמה מהן הלכו כדי להיפצע ולקבל פיצוי, אחרת כדי להיות קרובה לבנה המפגין ורבות יותר הלכו כדי למות: זו — בעלה מסרב להתגרש, השנייה — רווקה שחושבת שבעיני החברה היא סחורה פגומה, השלישית נסה מאלימות בתוך המשפחה והרביעית אינה עומדת במצוקה הכלכלית, במרדף התמידי אחר שקל לחלב ואחר טיפות מים מהברז. התאבדות נשים באמצעות חייל מוכרת לנו גם מהגדה המערבית. 

העוני בעזה הגיע לממדים שקשה לדמיין ולתאר, גם למי שמורשה להיכנס ולראות. הייאוש שצומח שם, מאחורי חומת הברזל שהקימה ישראל, עדיין מחפש אחר המילון שיתאר אותו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו