ספרות ושירה ישראלית, מחוץ לגבולות ישראל

הגיליון האחרון של כתב העת היוקרתי World Literature Today הקדיש חלק לכתיבה העברית. יפתח אשכנזי, אחד העורכים, מתאר את הפרויקט ומתייחס לשסע החברתי ולתפר בין יהדות לישראליות

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אילוסטרציה
עלית קרפ
עלית קרפ

השבוע פרסם כתב העת היוקרתי World Literature Today גיליון מיוחד המוקדש בחלקו לספרות ישראלית. כתב העת הזה הוא רבעון ותיק, שרואה אור באוניברסיטת אוקלהומה ופועל כבר מאה שנה. זו הפעם השלישית בתולדותיו שהוא מקדיש גיליון, או את חלקו, לספרות שלנו. הפעמים הקודמות היו בשנות השמונים וב-2015. 

העורכים האורחים של הגיליון הם יפתח אשכנזי ודקל שי שחורי. בבחירותיהם משתקפים ההיבטים הפואטיים של השסע בו שרויה החברה הישראלית וכן התפר שבין יהדות לבין ישראליות. "הרעיון המקורי היה להקדיש גיליון לירושלים והתחלנו לעבוד עליו לפני זמן רב", אומר אשכנזי ומציין כי הוא התמקד בצד העברי ושותפתו לעריכה עסקה בצד הפלסטיני. "רצינו לעשות גיליון שישקף את העובדה שירושלים היא עיר דו-לאומית. אבל כמו שקורה לעתים קרובות, הם לא ששו לשתף פעולה והצד הפלסטיני ירד מהפרק".

יפתח אשכנזיצילום: באדיבות הוצאת זמורה ביתן

בכתב העת הביעו עניין ביצירות שנאספו עד אותו רגע, והפרויקט שינה כיוון: הוחלט להקדיש לספרות ישראלית חלק מהגיליון, תוך דגש ומתן מקום של כבוד לכותבי עברית שאינם חיים בארץ.

איך התנהלה העבודה?

"אחת המשימות היותר רציניות שעמדו לפנינו, היתה לתווך את הטקסטים למערכת האמריקאית ולעורך, דניאל סיימון, עוד לפני שתורגמו. לאנשי המערכת שם היה חשוב לדעת על מה מדובר. בחרנו טקסטים שיוכלו לדבר אל לבם של קוראים מכל רחבי העולם".

באיזה אופן שיקפתם את השסע האדיר בחברה הישראלית?

"ניסינו להביא קולות שונים מקהילות שונות שכותבות עברית, אבל ניסינו לא להיכנס לנקודות החיכוך. הרבה מהחיכוכים הפנים-ישראליים קשים מאוד להסברה בחו"ל, קשה עוד יותר להסביר את הוויכוחים הפואטיים. ניסינו להציג את המגוון ולאפשר לכל אחד מהיוצרים לדבר".

אנחנו חיים בארץ שבה ההחלטה איזו גבינה לקנות היא החלטה פוליטית. למי שחי בארץ גם ברורה הפוליטיקה של הכותבים מתוך הפואטיקה המשתקפת מכתביהם, גם אם יש הפתעות מדי פעם.

"התיווך והייצוג היו יותר חשובים בעיני מאשר חשיפת הקונפליקטים. המטרה היתה להיות צינור להצגת הספרות העברית מהזווית הזאת. ייתכן שעורך אחר היה בוחר יצירות אחרות, אבל אני חושב שמה שבחרנו מייצג את הנושא שבחרנו".

בגיליון מופעים בין היתר קטע מאת ראובן נמדר, סיפור של מעין איתן, שירים של שירה סתיו, סיפור של עלמה איגרא, שירים של עמיחי חסון ויצירות נוספות. שירו של חסון "אַנגֵלוּס נוֹבוּס" הוא שיר שמתכתב עם יצירות רבות, ובעיקר כמובן עם הציור הנושא את השם הזה, מעשה ידיו של הצייר פאול קלה. הציור מוצג במוזיאון ישראל ונתן בין היתר השראה למסה מפורסמת של וולטר בנימין, שגם היא זוכה להתייחסות בשיר.

ראובן נמדרצילום: מיכה שמחון

"אנגלוס נובוס" בגרסת חסון הוא מקשה אחת של תוכן וצורה ומשקף הוויה ירושלמית דתית-למדנית-ססגונית-ארוטית. הססגוניות שלה, שמדיפה חיוניות, אבל איננה אלימה דווקא, משקפת יפה את החלטתם של העורכים שלא לעסוק בפוליטיקה ומדגימה כיצד ניתן לעשות זאת ולהישאר רלוונטיים. ולמרות זאת, הססגוניות הלשונית והפיגורטיבית שמציג חסון נראתה לי קשה עד מאוד לתרגום ולהתקבלות על-ידי מי שאינו מכיר אותה: 

בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת, כְּשֶׁבְּנֵי הַבַּיִת יְשֵׁנִים וְהָרֹאשׁ מוּטָב בְּיַיִן, קוֹלוֹ שֶׁל וַלְטֶר בִּנְיָמִין מְשַׁדֵּר בְּרַדְיוֹ בֶּרְלִין: "הָאֲדָמָה כָּל הַזְּמַן רוֹעֶדֶת תַּחַת הָרַגְלַיִם". גַּם הַגּוּף שֶׁלִּי רוֹעֵד בְּנִגּוּן דְּבֵקוּת מַתְסִיס אֲנִי מִתְגַּנֵּב דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר הַמַּחֲלִיד שֶׁל אִבְּן שַׁפְּרוּט, אוֹסֵף אֶת גֵּרְשֹׁם שׁוֹלֶם מִבֵּיתוֹ בִּרְחוֹב אַבְּרַבַּנְאֵל מֵעַזָּה לְבֶּרְלִין קוֹלוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין הוֹלֵךְ אִתָּנוּ, מִתְמַמֵּשׁ בַּמְּבוֹאוֹת הַמְּטֻנָּפִים, צְעִירִים חֲרֵדִים אַנְגְּלוֹ-סַקְסִים מְשׁוֹטְטִים בַּחֲלִיפוֹת שְׁלוֹשָׁה חֲלָקִים. בִּנְיָמִין בְּנַעֲלֵי לָק, שׁוֹלֶם בְּכוֹבַע צַיַּד פַּרְפָּרִים וַאֲנִי בְּטְרֵנִינְג אָדִידָס שָׁחֹר. הַצְּעִירִים נִרְתָּעִים מֵאִתָּנוּ, מְפַצְּחִים גַּרְעִינִים עַל הַמִּדְרָכוֹת מְאוֹנְנִים בַּסֵּתֶר מוּל פִּרְסֹמֶת שַׁעַר אֲחוֹרִי בְּעִתּוֹן נָטוּשׁ, בּוֹרְאִים מַלְאֲכֵי חַבָּלָה קוֹרְאִים לְלִילִית "בּוֹאִי בּוֹאִי", בּוֹנִים מִשְׁכָּן לַתַּנִּינִים הַגְּדוֹלִים אֵינָם מַשְׁגִּיחִים בָּאֲדָמָה הַשּׁוֹרֶצֶת מַלְאָכִים לְבוּשִׁים שְׂמָלוֹת תַּכְשִׁיטִים שֶׁל נָכְרִים וְשָׁלוֹשׁ בְּהוֹנוֹת בְּכָל רֶגֶל. עֵינֵיהֶם קְרוּעוֹת לִרְוָחָה, פִּיּוֹתֵיהֶם פְּעוּרִים, כַּנְפֵיהֶם פְּרוּשׂוֹת כִּבְבִרְכַּת כֹּהֲנִים, מְנַסִּים לְהִתְרוֹמֵם מֵהַקַּרְקַע אֶל כּוֹכַב הַגְּאֻלָּה, שֶׁנָּע אִטִּי כְּשַׁבְּתַאי אֶל עֵבֶר יְרוּשָׁלַיִם (פֶּנְסְיוֹן מַלְאָכִים מְקֻלְקָלִים שְׂבֵעֵי הֲרִיסוֹת בְּסוֹף חַיֵּיהֶם בָּאִים לָמוּת כָּאן, מַלְאָכִים מֵאָמֵרִיקָה, מֵאִיבִּיזָה, מִפָּרִיז, מַלְאָכִים מִשְּׁמֵי בֶּרְלִין). אֲנִי מַצְבִּיעַ עַל הַקָּטָן שֶׁבָּהֶם: פּוֹל קְלֵיי צִיֵּר אוֹתוֹ בְּצִבְעֵי מַיִם. בִּנְיָמִין תָּלָה אוֹתוֹ בְּכָל חֶדֶר בּוֹ גָּר, לְאַחַר מוֹתוֹ נִשְׁלַח הַמַּלְאָךְ קְצוּץ הַכְּנָפַיִם לְחַדְרוֹ שֶׁל שׁוֹלֶם בִּרְחוֹב אַבְּרַבַּנְאֵל. בַּחֲצַר הַבַּיִת מְשַׂחֲקִים עַכְשָׁו יְלָדִים בְּפֵאוֹת מְסֻלְסָלוֹת מְמַלְמְלִים בְּיִידִישׁ וַאֲנִי מְתַרְגֵּם לְשׁוֹלֶם אַזְהָרוֹת: שַׁבְּתָאִים עָלֶיךָ גֵּרְשֹׁם שָׁלוֹם פַּנְקִיסְטִים עֵירֻמִּים מְטַלְטְלִים אֵיבָרִים גְנוֹסְטִיקָנִים זְקֵנִים קוֹפְצִים מִכָּל כִּוּוּן. בַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה אֲנִי פּוֹקֵד אוֹתָנוּ בְּקוֹל: "מִסְפְּרֵי בַּרְזֶל מִתְפַּקְּדִים!". אִישׁ אֵינוֹ עוֹנֶה, כֻּלָּם נִפְקָדִים. בִּנְיָמִין לֹא הִגִּיעַ לְפָּלֶשְׂתִּינָה, לֹא נָחַת בִּנְיוּ יוֹרְק, הִתְאַבֵּד בַּפִּירֵנֵאִים רֶגַע לִפְנֵי שֶׁאֶפְשָׁר הָיָה לִגְנֹב אֶת הַגְּבוּל. שׁוֹלֶם נִפְטַר עֲרִירִי בִּירוּשָׁלַיִם. מַלְאַךְ הַהִיסְטוֹרְיָה שׁוֹכֵב עַכְשָׁו בְּמַחְסְנֵי מוּזֵאוֹן יִשְׂרָאֵל. רָאִיתִי אוֹתוֹ לִפְנֵי שָׁבוּעַ. כָּאן זֶה לֹא לוֹנְדוֹן לֹא רוֹמָא, כָּאן אֵין תּוֹר, לֹא שׁוֹמְרִים, עָמַדְתִּי לְבַדִּי מוּל הַמַּלְאָךְ שֶׁשָּׁאַל לִשְׁמִי, עָצַמְתִּי עֵינַיִם. קָנִיתִי פּוֹסְטֶר בַּחֲנוּת הַמַּזְכָּרוֹת בַּיְּצִיאָה. עַכְשָׁו הוּא תָּלוּי לְבַדּוֹ בְּחַדְרִי, הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל אוֹתִי מִכָּל רַע הוּא יְבָרֵךְ אֶת הָאִשָּׁה הַשְּׂרוּעָה לְצִדִּי עַל הַסַּפָּה וְעִתּוֹן הַשַּׁבָּת מְדַמֵּם בֵּין יָדֶיהָ: "הִיסְטוֹרְיָה!" וּדְיוֹקַן דוֹנַלְד טְרַאמְפּ מְחַיֵּךְ בּוֹ, שָׁזוּף כְּתָמִיד. (אַנגֵלוּס נוֹבוּס)

עמיחי חסוןצילום: תומר אפלבאום

כשפניתי לחסון ושאלתי אותו כיצד לדעתו יתקבל השיר על-ידי קוראים ברחבי העולם, כשנראה שאפילו ישראלים שאינם מכירים את ההוויה הזאת יתקשו לעתים להבינו, הוא ענה: '"אנגלוס נובוס' הוא שיר בפרוזה שמשתמש ביצירות אמנות ובדמויותיהם של גרשום שלום ו-וולטר בנימין בתוך מרחבים מוגדרים בירושלים. כך שבהחלט ייתכן שהוא מדבר בשפת סתרים עבור קוראים רבים בעברית ובישראל. קל וחומר הוא עשוי לאתגר קהל שדובר שפה אחרת ובארץ אחרת. אף-על-פי-כן, אני רוצה להאמין, שיש גם משהו מזמין בפענוח הצופן ובאפשרות להתמסר למלים גם ללא הבנה מלאה שלהן. במובן מוזר, לפחות בכל הנוגע לתרגומי העבר, אני מגלה שדווקא שירים שחשבתי שיהיו בלתי עבירים בשפה אחרת מקבלים את התגובות המעניינת והחזקות יותר, בזמן ששירים בעלי הממד האוניברסלי זוכים לפחות תהודה".  

ספר על ההחלטה לשבץ את השיר בגיליון וגם, על עבודת התרגום: עבדת יד ביד עם המתרגמת, איך בעצם התנהלה העבודה ביניכם?

"התבקשתי לשלוח ליפתח ודקל שירים ירושלמיים עבור הגיליון, ומתוך כעשרה שכללו גם שירים פשוטים יותר לתרגום והבנה, הם בחרו את המורכבים והמאתגרים. אני מודה שהופתעתי ושמחתי מהבחירה בשירים הללו. אנגלית היא לא שפת האם שלי, אבל הרגשתי שמעין איתן, שתרגמה אותם, תפסה את רוח השיר (וכך גם חשבה אמי האמריקאית). כמובן שלא מעט ממשחקי השפה, מהצליל ומהרבדים אבדים בתרגום – אך זהו חלק מטבעה של פעולת התרגום".

ההחלטה להעניק מקום לכותבי עברית שאינם חיים בישראל אינה רק החלטה נכונה בהקשר התמתי שלה, כשעוסקים בתפר בין יהדות לישראליות, אלא היא גם מתקנת עוול: מיטב היצירות בשפה העברית נכתבו ועודן נכתבות על-ידי כותבי עברית שאינם חיים בישראל. גם אם ההחלטה הזאת אינה מתקנת את ההחלטה שהתקבלה לפני כמה שנים, ועל פיה אין להעניק פרס ספיר למי שאינם חיים בארץ, היתה זו החלטה פוליטית שמנסה לזהות בין העברית לבין מדינת ישראל, ובכל זאת משיבה עטרה ליושנה.

עלית קרפ

עלית קרפ | כמו שכתוב בספר

סופרת, עורכת ומתרגמת. מחפשת את המציאות בספרים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ