בן דוד עשיר, בן דוד עני

עסק עצמאי שנשאר בלי מזומנים ועם שוטף + 120, תאונת עבודה אחת ושרשרת של טעויות בקופת חולים ובביטוח לאומי, שלחו את הלל קניגסברג לרחוב ולקושש תרומות בפייסבוק. מעניין מה חושב על זה בן דודו המוצלח, אמיר חצרוני

עמיחי שיין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עמיחי שיין

לפני כשבועיים נתקלתי בפוסט צובט לב של חבר בפייסבוק, שנאלץ לפנות לחברים ולעמותות בבקשת עזרה לתרומות של מטרנה לתינוקת בת השמונה חודשים שלו ועודפי מזון לשאר משפחתו, וכל זה בגלל תאונת עבודה שקרתה לו לפני כשלושה חודשים, בה נפגע בידו השמאלית, ומאז עדיין לא קיבל שקל מביטוח לאומי, עקב בירוקרטיה וטעויות במכוון או שלא (תשפטו בעצמכם בהמשך) מצדם של קופת חולים מכבי והמוסד לביטוח לאומי בעצמו. מאחורי אותו הפוסט שזכה למאות שיתופים, עומד הלל קניגסברג, שהוא לא אחר, תחזיקו חזק, מאשר בן דודו של אחד האנשים הכי מרגיזים ומקוממים שנתקל בהם הציבור הישראלי לאחרונה - אמיר חצרוני, הפרופסור הידוע לעליונותו.

סוג של פרזיט ועוול לציבורצילום: ניר קידר

"אני סוג של פרזיט ועוול לציבור בעיניו", התחיל הלל לספר לי עוד בטלפון על יחסיו עם הבן דוד המבריק, "בזמן שהוא בכלל קיבל את מרבית הונו ונכסיו מאביו במתנה". זה הספיק בשביל לגרום לי להוציא את החראסקי 9,000 סמ"ק שלי מהחניה המפוארת במאהל ארלוזורוב ולהתחיל לפדל עד לביתו ברחוב דרך שלמה בדרום תל אביב. נעלתי בהתרסה את הרמה ביחד עם הגלגל הקדמי לעמוד באדום לבן ועליתי לביתו, שלצערי נמצא בקומה רביעית ללא מעלית (אולי זה הזמן לדרוש העלאת שכר כאן).

"אמיר צעיר ממני בשנה ובבית הספר עירוני א' שבו למד היה תמיד תלמיד של מאיות. מעולם לא היה ספק שהוא אינטליגנטי ביותר", הוא התחיל לספר בזמן שהחליף תחבושת על ידו הפצועה, "הבעיה היתה שהוא היה ילד מרגיז, מתנשא, אחד שרוצה לתקוע באוזניי כולם את דעותיו, גם שכבר היה נמאס. ומכיוון שהיה חופר בלי סוף לכל הילדים בבית הספר על דעותיו ועל כמה שהוא צודק, הכינוי שלו בכיתה היה חצוצרוני'". אני מחייך והוא מוסיף, "נו טוב, זה והקול המחצרץ שלו ודאי תרמו במשהו לאותו כינוי. בסך הכל, הוא היה סוג של ילד כאפות, ואפשר לומר שהוא הרוויח את זה ביושר עוד בימים ההם".

ומה דעתך על דעותיו העדתיות של אמיר? על התנגדותו לחוק השבות למשל?

"דעותיו קצת מפתיעות אותי, למען האמת, משום שבמשפחה המורחבת שלנו ישנם גם יוצאי עדות המזרח, אנשים טובים. שהמחשבה שלי על מה שאמר על מוצאם מגעילה אותי ברמות. הוא שכח שאותם 'אוכלי הבורשט' שעליהם דיבר בהתנשאות, היו גם א.ד. גורדון, ביאליק, טרומפלדור, ברנר ועוד 'אוכלי בורשט' רבים וטובים, שחיכו לבני משפחתו של הפרופסור כאן בפלשתינה של אז, וקיבלו אותם כאחיהם ובזרועות פתוחות. שהרי אילולא כך, ייתכן וחצוצרני בעצמו עדיין היה תקוע בוורשה".

"גם עליית 'אעלה בתמר' של יהודי תימן היתה פה לפני משפחתנו. למעשה, אני גאה ברוב המשפחה הזאת. כולם אנשים ערכיים, אפילו אביו של הפרופסור היה איש ההגנה וממייסדי שייטת 13. איש צנוע שעשה את הונו בעשר אצבעותיו, ואף פעם לא נפנף בו. הלוואי והפרופסור היה 10% מאביו. ולמעשה, אני בטוח מספיק להגיד שההון שהפרופסור מנפנף ומתפאר בו, יסודו מעמלו של אביו".

"הדבר הטוב היחיד (במירכאות הוא מסמן לי) שיצא מאמיר מבחינתי, היא אותה אמירת הבל אומללה שיצאה מפיו על משה סילמן ז"ל שהצית את עצמו למוות בהפגנת מחאה ב- 2012 - ('ייתכן ונפטרנו בזול מפרזיט') - אמירה מחרידה שגרמה לי לשאול אותו אז מה כוונתו ב'פרזיט', מכיוון שאני וסילמן היינו במצב זהה באותם ימים. שהרי רק כחודש לפני ההצתה, ישבנו אני ומשה מחוץ להוצאה לפועל בויצמן 1, ושם הוא סיפר לי על ירקן תוניסאי בשם מוחמד בועזיזי, שהצית את עצמו ב-17 בדצמבר 2010 כמחאה על סגירת דוכן הירקות שממנו התפרנס על ידי המשטרה, ובזכות אותה הצתה החלה מהפכה שהובילה לנפילת השלטון בתוניס. כמובן שאותו הרגע הורדתי אותו מיידית מהרעיון המטורף, אבל מסתבר שלא הערכתי נכון את הייאוש והדיכאון העמוק בו סילמן היה שרוי באותם ימים, ולא העליתי על דעתי שחודש מאוחר יותר יצית את עצמו למוות. מה שעוד לא על דעתי זה שהבן דוד המנותק שלי יהיה מסוגל להתבטא לאחר מכן בתקשורת ולקרוא לו פרזיט.

בן דוד עני שיהיה עשיר

ומה אמיר ענה לך?

"הוא ענה לי שלדעתו 'אני אדם שתמיד אכל ושתה יותר מדי, בגלל עודף משקלי, והתלונן על כך שבחוסר אחריותי עשיתי ילדים שלא הצלחתי לפרנס ושלחתי אותם אליו לקבץ נדבות, ומחה על כך שהוא נאלץ לתת 'מכספו' שלמעשה היה של אביו - שהוא זה שסייע לנו באותם ימים. הבנתי אז שהדרך היחידה להוכיח לו שאיני כזה היא לצאת למאבק על הזכות שלי להתפרנס בכבוד".

ואיך התפרנסת עד לאותם ימים? מה באמת הביא אותך למצב שבו אתה נאלץ כיום לבקש את עזרת הציבור?

"תראה, כל החיים שלי עבדתי, ושילמתי ביטוח לאומי, ואפילו ניסיתי עסק קטן, שבסופו של דבר הוריד אותי יגון שאולה".

איזה עסק היה לך?

"היה לי עסק של הובלות של ציוד מכני הנדסי כבד. עבדתי לא רע משנת 2000 ועד שנת 2003. ואז גיליתי שקל להרוויח כסף על הנייר, אבל קשה לגבות אותו. מימנתי מע"מ והוצאות מכיסי, עבור עבודות שהתשלום עבורן היה אמור להתקבל רק בשוטף 90 או 120 ויותר. אבל כשהגיע רגע התשלום, התחיל מרדף מתיש אחרי הכספים שהגיעו לי. קבלנים נעלמו והופיעו מחדש פתאום בתור חברות אחרות, עם שם חדש. אפשר להילחם בהם, אם יש לך כסף להליכים משפטיים. לי לא היה. אבל את ההוצאות שלי הייתי חייב לשלם בזמן: דלק, ביטוחים, צמיגים, בלאי ותיקונים ועוד הוצאות שוטפות. עד שהבנקים סגרו עלי. תוך חודש סגרו לי את קווי האשראי, ונותרתי עם משאית מתחת לבית שנעמדה דום כמו אנדרטה, מכיוון שלא היה לי אפילו כסף לתדלק אותה. ותוך חודש נוסף כבר לקחו לי אותה ונותרתי חסר כל. ועם חובות של מאות אלפים".

ומה אז?

"כמובן כל מה שקורה שאין כסף. האישה לוקחת את הילדים והולכת, בעצת פקידי רווחה שהבטיחו לה סיוע מוגדל בתור אם חד הורית. ואני עברתי לגור במחסן בשכונת הארגזים בדרום ת"א. מאז נלחמתי לחזור למקצוע. עבדתי בעבודות דחק, בכדי לשלם חובות ולהחזיר את הרישיון".

מתי ולמה לקחו לך את הרישיון?

"חובות, בן אדם. ההוצאה לפועל לוקחת היום רישיונות אם אתה חייב. הם קוראים לזה 'מניעת חידוש רישיון נהיגה', אבל התוצאה הסופית אינה שונה – מכת מוות לכל מי שמתפרנס מרישיון הנהיגה שלו".

ומה עם המשפחה היום?

"לפני כשנה וחצי התחתנתי מחדש עם אישה מקסימה, בחתונת רחוב מול ביתה של ציפי לבני".

למה דווקא מול הבית של ציפי?

"כי היא היתה שרת המשפטים אז, ורצינו לעשות חתונה אזרחית כדת וכדין, במסגרת חוקית במדינת ישראל".

וציפי הגיעה לפחות לבורקס והרמת כוסית?

"לא, באותה תקופה היא היתה עסוקה קצת. ואת קידום רעיון החתונה האזרחית שהיא הבטיחה היא מעולם לא קיימה".

אז איך זה להתחתן באמצע הרחוב?

"היה די מגניב. הגענו באוטובוס כי לא היה לנו כסף אפילו למונית. והיה לנו די ג'יי מעולה ורקדנו עד 23:00 בלילה שהמשטרה בקשה שנפסיק, אבל השכנים אמרו שזה לא מפריע, אז השוטרים בנחמדות יוצאת דופן נתנו לנו להמשיך לשמוח עוד קצת".

אזוקים בחתונה

ומה בדיוק קרה מאז אותה חתונת המחאה ועד היום שגרם לך להוציא פוסטים בפייסבוק שבהם התחננת לתרומות מהחברים?

"לפני שלושה וחצי חודשים נפצעתי בתאונת עבודה. כמובן, הלכתי לקופת החולים ולאחר מכן לביטוח לאומי, וחוזר חלילה. ואז הסתבר שבקופת חולים נתנו לי ניירת לא נכונה עקב טעות שלהם שקבעה שנפגעתי בכלל בתאונת דרכים ולא בתאונת עבודה – דבר שגרם לכך שלא נתנו לי ימי מחלה שיכולתי להגיש לביטוח לאומי. למרות זאת, דיווחתי לביטוח לאומי על התאונה ובאותה ההזדמנות גם על שינוי כתובתי החדשה בתיבה לשירות הציבור. אך משום מה ולמרבה הפלא, מצד אחד הם טוענים שהם לא מוצאים שום ניירת שלי שהוגשה שם בקשר לתאונה. כאילו מעולם לא הייתי שם, ומצד שני, כשבוע וחצי לאחר מכן כבר קיבלתי הביתה דרישת חוב בלתי ברורה לכתובת המעודכנת. כל הזמן הזה נאלצנו להישען על הוריה של אשתי וחסדיהם של חברים. לא היתה ברירה. מביטוח לאומי טרם קיבלנו שקל. אילולא העזרה של החברים, היינו נאלצים להתפנות לרחוב ב- 1 לחודש האחרון".

ובכל זאת, למה לא פנית למשפחה של הבן דוד האמיד?

"תראה, פעם המשפחה הזאת עזרה המון. הגעתי לשלב מסוים שאני מרגיש שכל ביקור שלי אצלם זה לספר על צרות ולהתחנן לעזרה. כבר נהיה לא נעים. לקחתי מהם המון. והם עזרו לי. בנדיבות. יש רק חלק אחד במשפחה שלצערי אפשר להגיד שעבר בינינו חתול שחור. אני אישית לא יכול לפנות לעזרה, משום שהאיש הינו אביו של אחד האנשים שדעותיו זעזעו אותי ברמות קשות מאד. אביו אינו אשם בדעותיו המעוותות של בנו, אך זאת המציאות".

"ואני בטוח שהדברים שלי על אמיר יכעיסו חלק מבני המשפחה. אף אחד לא אוהב שהמשפחה שלו הופכת לנושא דיון ציבורי. אבל אני מבטיח לך דבר אחד: אני בטוח שאין מי שמזדהה עם דבריו של הפרופסור בחוג המשפחתי".

וכשפנית לעזרה בפייס, ציפית לכזאת היענות?

"לא האמתי שכל כך הרבה אנשים ייחלצו לעזרתי. הם למעשה הצילו אותנו. כשאני רואה את המגמה שבה אנשים טוענים כי השכבות החלשות אינן ראויות לעזרה כי הן מצביעות למי שמנצל אותן, טוב לדעת שיש כאלה שלא נשאבו לרעיון המתועב הזה. למעשה הם אלו שיכולים להיות חבריו הטובים של הפרופסור. כל עוד אנשים כמותם קיימים, תמיד יהיה פרופסור שישמח לייצר עבורם פרובוקציות. מזלי הטוב שיש אנשים טובים מהם, שיודעים להיחלץ לעת צרה מבלי לערבב פוליטיקה ונקמנות בסוציאליזם אמיתי. ולהם אני תמיד אהיה אסיר תודה".

תגובתו של אמיר חצרוני:

"הלל קניגסברג, בן דודי, בחר ללכת בדרך לא מוצלחת - הן בחיים המקצועיים והן בפן האישי. כתבתי פעמים רבות שאנשים שאין להם פרנסה לא צריכים להביא ילדים. הלל הוא דוגמא קלאסית. חרף זאת, הוא הוסיף חטא על פשע והביא לעולם לאחרונה ילדה שלישית, כאשר הוא חי מהיד לפה ולא מסוגל לכלכל את שני ילדיו הקיימים. העוול פה הוא בראש וראשונה כלפי הילדים שסובלים מעוני בגלל הוריהם. לטעמי, זוהי דוגמא מצוינת למקרה שבו רשויות הרווחה צריכות להתערב ולהעביר את הילדים להורים שמסוגלים לכלכל אותם. הצעתי בשעתו להלל לסייע לו בהשגת אזרחות פולנית על מנת שיוכל להגר מישראל - לעבוד באירופה כנהג ולהחזיר בהדרגה את החובות. הוא דחה את ידי המושטת, וחבל."

תגובתי (עמיחי שיין) לתגובתו ודעתי בכללי:

אני מודה שהתוכנית המקורית שלי היתה רק לשבת מהצד עם הפופקורן והדיאט קולה בזמן שכל הצדדים מתכסחים אחד עם השני מבלי להוסיף את דעתי בנושא, אבל אני לא עומד בפיתוי. ובתור אחד שגדל רוב חייו כמיעוט אשכנזי המוקף במרוקאים, טריפוליטאים, כורדים, עיראקים, תימנים ושאר עדות המזרח (מבחירה כמובן, יש לי נטייה לבחור את החברים שלי לפי האוכל שאני אוהב), ובתור אחד שגם בימים אלה חברי הטובים במאהל הם ערבי, בלוגרי, מרוקאי וארגנטינאי, ועיקר הנאתי בחיים היא לצחוק על מר גורלי, אני חייב לציין שאני לוקח את הפרופסור חצרוני כסטנדאפיסט שנון משעשע שנהנה לשחוט פרות קדושות ולחצות כל קו אדום אפשרי ולא יותר. אז שיהיה לכולנו פסח מבדר ושמח, כי התעננו וסבלנו מספיק. הסטנדאפיסט הבא בבקשה, לעלות לבמה.

עמיחי שיין | |קולנוע נמיר

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ