אמנות של יום הבוחר: למה נדמה שאמני ישראל נאלמו ונעלמו? - מחיר האמנות - הבלוג של אמיתי חזן - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמנות של יום הבוחר: למה נדמה שאמני ישראל נאלמו ונעלמו?

לדיאלוג בין הפוליטי לאמנותי יש היסטוריה ארוכת יומין בתרבות הישראלית, מהמגויס ועד למחאה. אם כך, מדוע בתקופה כה סוערת בביצה המקומית, נדמה שאמני ישראל אינם חלק מהשיח

תגובות
"פאטה מורגנה", יגאל תומרקין, 1973-1974

"אם לאמנות שלי אין נגיעה לסבל של האנושות, אז מה תכליתה בכלל?" (איי וייוויי)

אי אפשר לברוח מהשיח הער והבוטה שמפלג את החברה הישראלית בימים הסוערים האלה של מערכת הבחירות. על רקע זה בולט מאוד היעדרם של האמנים המקומיים מהשיח הציבורי. אמנות ופוליטיקה הולכות יד ביד עוד מימי הרנסאנס, כשהאפיפיור ובעלי הון שילמו בכסף כדי ליצור אמנות שתשתלב באג'נדה שלהם. הדוגמאות האולטימטיביות הן משפחת מדיצ'י והיצירות שהזמינה מסנדרו בוטיצ'לי ומיכאלאנג'לו, והכנסייה הקתולית והשימוש שעשתה ביצירות חזותיות כדי לגייס את ההמונים להאמין בדוקטרינה הדתית.

ביטוי נוסף לקשר בין אמנות ופוליטיקה ניתן למצוא בהיפוכה המוחלט של האמנות המגויסת - אמנות המחאה. כך למשל תדלקה מלחמת העולם הראשונה את המחאה שהובילה את זרם הדאדא, ו"גרניקה" של פבלו פיקאסו כולל מוטיבים ומאפיינים שהפכו לסמלים אוניברסליים נגד זוועות המלחמה. מן הצד ההפוך, המפלגה הנאצית העלתה ב-1937 תערוכה נודדת בשם "אמנות מנוונת" שמטרתה היתה לבקר תמות שלא תאמו את המניפסט ההיטלראי. 

"מנוחת עובדי הקיבוץ", יוחנן סימון, 1946

בתרבות הישראלית, הדיאלוג בין פוליטיקה לאמנות החל עוד לפני קום המדינה. עוד בשנות הארבעים המוקדמות ביטאו יוחנן סימון ושרגא וייל בציוריהם את השקפת העולם הציונית דרך החלוציות, ערכי השוויון, מוסר העבודה והאומץ. סימון הרבה לתאר בציורי הקיבוץ הקלאסיים שלו אנשים שריריים עמלים, עוסקים בחקלאות וגם משחקים או נחים -  משמרים את ערכי המשפחה. וייל ניצל את כישוריו כדי ליצור סמלים וכרזות עבור "השומר הצעיר" ולאייר בעיתונים: "ראיתי חובה לתמוך בממשל ולתת ביטוי לעשייה באופן חיובי", סיפר, "האמנתי שחובה לסייע בכל מה שנדרש ממני בתחום שלי, למען הרעיונות שהתנועה צידדה בהם" .

בשנות החמישים החלה גם אמנות המחאה להראות ניצנים. עבודותיהם של נפתלי בזם ורות שלוס נשאו מטען חברתי-פוליטי והדגישו את תפישת העולם הסוצילאיסטית. שלוס התמקדה בעיקר בחלשים ואילו בזם הבליט את מעמד הפועלים בהקשר לאירועים הדרמטיים של אותם ימים. אך עם כל הכבוד לאלה, האמן הפוליטי המשמעותי ביותר לטעמי הוא יגאל תומרקין, שהחל לחתור תחת האג'נדה המקובלת דווקא לאחר הילת הניצחון של מלחמת ששת הימים. ב-1967 הוא יצר את אחד הפסלים הקאנוניים, "הוא הלך בשדות" (על שם ספרו של משה שמיר) כהתרסה נגד מיתוס הישראלי-הרואי-צברי שמקריב את חייו למען המולדת. הפסל מציג דמות אדם שכלי נשק החליפו את איבריה הפנימיים. זוהי דמות חסרת רגש שהופכת למכונת מלחמה המקדשת את המוות. יצירתו היתה חריגה בנוף של תקופת האופוריה ובמידה רבה חזתה את אסון מלחמת יום כיפור.

ב-1973 שימש תומרקין ככתב צבאי שהתלווה לאוגדה 143 בפיקודו של אריק שרון. זמן קצר לאחר המלחמה הוא כבר הציג תערוכה של ציורי מלחמה בשילוב טקסטים מיומנו האישי שאינם חוסכים ביקורת משרון ומהאדרתו העצמית כמנהיג כל-יכול. כך, הכפיל תומרקין את דיוקן ראשו החבוש של שרון בתחבושת שמדמה הילת קדושים בציור רנסאנסי, כשהאותיות "ח"כ" מפנות חץ מאשים למניפולציות הפוליטיות של הגנרל החתרן. 

אריאל שרון ומשה דיין במלחמת ששת הימים, דוד ריב 1999
"הוא הלך בשדות", יגאל תומרקין
אוסף משפחת קרובינר

מלחמת יום כיפור היתה טראומה לאומית ואחריה גברו הקולות הפוליטיים השמאליים באמנות. היחס אל הפלסטינים עמד במרכז עבודותיהם של פנחס כהן גן ומשה גרשוני. שנות השמונים עמדו בסימן מלחמת לבנון הראשונה והאינתיפאדה הראשונה ובדומה להלך הרוח, גם אז נשאה האמנות אופן מחאתי. מבין האמנים הבולטים בשנים אלה ניתן לציין את ציבי גבע, לארי אברמסון ודוד ריב.

בלי פוליטיקה ישירה

אין זה סוד שרוב האמנים הישראליים כיום מזוהים עם השמאל, ולכן עולה השאלה מדוע ב-2019, אחרי 13 שנים מצטברות שבהן בנימין נתניהו מכהן כראש ממשלה ואחרי כהונה סוערת של מירי רגב כשרת התרבות, נדמה שאמנים אלה נאלמו ונעלמו? את השתיקה הזו ניתן לנמק בירידת קרנם של אמנים ואנשי רוח בתרבות הישראלית ואובדן מעמדם לטובת ידוענים. בנוסף, קמפיין "השתולים" וחוק "נאמנות בתרבות" מעבירים מסר ברור שלא שווה לאמנים להיות מזוהים פוליטית, אחרת פרנסתם תהיה בסכנה.

יאיר גרבוז, שהתבטאותו האומללה נגד "ציבור מנשקי הקמעות" במערכת הבחירות של 2015 נצרבה בזיכרון הקולקטיבי, סיפר בראיונות שאינו מתחרט על דבריו. ואכן, לא נרשמה ירידה יוצאת דופן במחירי היצירות או ביחס המוזיאלי כלפי עבודותיו של גרבוז.  לעומת זאת, מחירי היצירות של דוד ריב, אולי האמן המקומי הפוליטי ביותר, נפלו בצורה משמעותית מאז תחילת המילניום במקביל (במקרה או שלא) להתכווצות גוש השמאל.

דוד ריב, 2002
זויה צ'רקסקי, Jack Bring More Wine, 2011

אמיתי מנדלסון, אוצר בכיר במוזיאון ישראל, מסכים כי העיסוק באופן ישיר בפוליטיקה פחת בשנים האחרונות וכי אמנים ישראלים רבים יותר פונים להקשרים אוניברסליים יותר ושואפים להשתייך לכפר האמנים הגלובלי. עם זאת, הוא מדגיש כי אמנים עדיין מבקשים "להציע ביצירותיהם דרכים להתמודדות עם השאלות הבוערות של המציאות הישראלית" ומציין את האמניות זויה צ'רקסקי וראידה אדון כדוגמה. צ'רקסקי, שעלתה מאוקראינה ב-1991, עוסקת בעלייה הרוסית ובסוגיית הפליטים (בעלה הוא יליד ניגריה) ואילו אדון היא פלסטינית-ישראלית אשר מבליטה את סיפורי ההגירה והפליטות המשותפת לשני העמים ומדגישה את שאלת חיפוש הזהות והבית האישי והקולקטיבי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#