בלוגים

פאסיב-אגרסיב / הבלוג של עמוס פריבס

"הנערים" נוגעת באחד הנושאים הבוערים בפסיכולוגיה, וזה לא אנטישמיות

הדימוי של הרוצח כדמות שכלתנית ומתבדלת שבחרה באותנטיות, אולי פופולרי אך רחוק מהמציאות. בפועל, זהו בדרך כלל אדם שמייחל לקונפורמיות ושייכות אך נפשו היא מבנה רעוע החרד מהתפרקות

הוויכוח הסוער סביב הסדרה "הנערים" על רצח הנער הפלסטיני מוחמד אבו-חדיר והצטרפותו של ראש הממשלה לקלחת, דחקו לקרן זווית את העיסוק מה שבעיני הוא ההישג המרכזי של הסדרה: הצלחתה המרשימה לגעת ולהציג את אחד הנושאים הבוערים כיום בעולם הפסיכולוגיה - השפעתו של זעם קולקטיבי על אנשים מתוסכלים ומעורערים.

ממעשי הירי בארה"ב שביצעו אינסלים (Incels), גברים רווקים שלא מרצון המתוסכלים ממצבם המיני וכפועל יוצא מכך מפתחים נטיות אלימות ומיזוגניות, דרך המפגעים הבודדים של דאעש, הפלסטינית שנופפה במספריים בתחנה המרכזית בעפולה ועד רצח אבו-חדיר - רוב מעשי הטרור של השנים האחרונות אינם מבוצעים על ידי מיליציות מאורגנות, אלא על ידי פרטים מבולבלים וכואבים. אנשים שלא מוצאים את מקומם.

שלומי אלקבץ ב"הנערים"
רן מנדלסון
להמשך הפוסט

האם בעידננו נותר מקום לטיפול פסיכולוגי במתכונתו המסורתית?

יותר ויותר דוחקים בפסיכולוגים לנטוש את פורמט השיחות הממושכות שפותח במאה ה-19 ולהתקדם למודלים פחות תובעניים, כמו הטיפול ההתנהגותי. אלא שהקרב עם הקידמה אינו תמיד אבוד מראש

לאחרונה פורסמו ברעש גדול תוצאות מחקר שהתנהל בישראל, שבדיה וגרמניה ולפיהן טיפול פסיכולוגי בגישה קוגניטיבית-התנהגותית שמתנהל דרך האינטרנט יעיל באותה מידה כמו פגישות פנים אל פנים. המחקר מסמן שלב נוסף בהתבססות הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי (CBT) שהפך פופולרי מאד בשנים האחרונות, עד שעולה השאלה אם נשאר בכלל מקום לטיפול פסיכולוגי במתכונתו המסורתית. 

צריך להודות על האמת, הפורמט של שיחות שנמשכות שנים ארוכות ועוסקות בתהליכים רגשיים מופשטים מרגיש כמו טקס מתרבות אחרת ביחס לאורח החיים וקצב החיים העכשווי. יש בו משהו מנותק. ואכן, באקדמיה, בחברות הביטוח ובקופות החולים גוברים הקולות הדוחקים בפסיכולוגים לזנוח פרקטיקות שפותחו במאה ה-19 ולהתקדם למודל של טיפול נפשי פחות תובעני, יותר מהיר ואולי אפילו דיגיטלי.

אילוסטרציה
ליאו אלטמן
להמשך הפוסט

מיהו מטפל? זה שאינו שואף לחסל תכנים בעולם הפנימי

רפי פרץ מעולם לא ערך "טיפולי" המרה משום שהדיבור על המרה אינו טיפולי מעצם מהותו. כמוהו, גם בקבוצות סגורות של פסיכולוגים בפייסבוק יש כאלה המבקשים להיות מתכנתים או מעצבים מחדש

הרב רפי פרץ מעולם לא ערך "טיפולי המרה" להומואים מסיבה אחת פשוטה: אין כזה דבר. הדיבור על המרה הוא לא טיפולי מעצם מהותו. וכי מה נחשוב על מטפל שפוגש נער ששונא את עצמו ואומר לו: "יש לך שתי אפשרויות: אפשר להגדיל את היכולת שלך לקבל חלקים מסוימים בעצמך והנה גם המספר של המרפאה להמתת חסד בשווייץ, למקרה שתרצה לבדוק גם את האופציה הזו". האם זהו מטפל? לא.

אנשים מתארים את העבודה שלהם בכל מיני דרכים ומכל מיני סיבות. הכבאים החלו לכנות עצמם "לוחמי אש" כשביקשו למתג את עצמם באופן קרבי יותר. הם לא מכבים את האש, הם נאבקים בה. כך גם הפכו ספרים ל"מעצבי שיער" וכך גם מנסה שר החינוך להפוך לפסיכולוג. הוא כנראה סבור שייצוגו ההיסטורי כמטיף דתי או כמורה קשוח אינו עושה עמו חסד, אז הוא מבקש לעטוף עצמו ברוך. הוא מדמה עצמו לאדם שמקשיב.

הפגנת הקהילה הגאה נגד דברי שר החינוך, אתמול בתל אביב
עופר וקנין
להמשך הפוסט

דונלד ויניקוט - האבא החדש של הפסיכולוגים

ההשפעה של הרופא והפסיכואנליטיקאי הבריטי על מטפלים בימינו היא אדירה. מאידך, בספרות ובתרבות הוא זוכה לפחות פופולריות. הסיבה לכך היא כנראה בגלל שפחות נעים להגג בעקרונותיו

בשולי החדשות השבוע, בתוך כל הבלגן עם המרצה והחיילת, ההבהרות והפרוטוקולים מהשיעור המדובר, שמחתי לגלות שבחוג לספרות עדיין קוראים מאמרים של זיגמונד פרויד, כי האמת היא שבחוג לפסיכולוגיה עושים את זה הרבה פחות.

ההצהרה הזו יכולה להפתיע אנשים שאינם פסיכולוגים, שכן שמו ודיוקנו של פרויד הם עדיין הדימוי התרבותי שהכי מזוהה עם פסיכולוגיה. לאחרונה אף הודיעה נטפליקס על סדרה חדשה בה יככב פרויד הצעיר כבלש שמתחקה אחר רוצח סדרתי (עוד לא התחילו הצילומים אבל אני מנחש שהאמא של הרוצח לא תהיה אשה קלה). אבל בפועל, בקליניקות ובמוסדות הטיפול, יש מישהו אחר שקנה לו אחיזה בלבבות הפסיכולוגים - דונלד ויניקוט.

1
Getty Images IL
להמשך הפוסט

שמאלנים, רוצים שלטון? תפסיקו לקונן על "העם"

תפישת השמאל המבוססת על dignity נמצאת בחיכוך עם זו של הימין המתבססת על honor. השמאל מתקשה להתגבר על המרדנות האנטי ממסדית שלו ולכן ממשיך להתאכזב בכל פעם שהעניים "ממשיכים להצביע ביבי"

לקראת הבחירות מתחילה להתנגן שוב הקינה הפופולרית על אודות התעקשותו של "העם" לבחור נגד "האינטרסים שלו עצמו". השמאל הליברלי והעשיר שוב מופתע ומתאכזב מהמעמדות הנמוכים, המסרבים לבחור במי שמבטיח תמיכה לאוכלוסיות מוחלשות ומעדיפים להצביע לימין ולבנימין נתניהו, שמדיניותו מיטיבה עם בעלי ההון ומחלישה את מערכת הרווחה.

הסוציולוג ניסים מזרחי טוען שמאחורי הטענה השחוקה לפיה "העניים בפריפריה מצביעים ימין למרות שהוא דופק אותם", קיימת מציאות מורכבת שקשורה לאופן שבו מגדירות קבוצות שונות באוכלוסייה זהות בכלל וזהות פוליטית בפרט. מזרחי מתאר את מערכת הערכים הליברלית שמזוהה עם השמאל ככזו שמתבססת על תפישת עולם אוניברסלית, ובמרכזה מונחת שאיפה לטשטש את האבחנה בין "אנחנו" ל"הם" ולקדם שיח של אמפתיה וזכויות שאינן תלויות בגבולות מדיניים או שיוך קבוצתי.

הפגנת שמאל מול מצודת זאב, השנה
מוטי מילרוד
להמשך הפוסט

גבריאל בוקובזה כמו אוריאו מטוגן

הפסיכולוגיה הטלוויזיונית היא בת כלאיים מתוצרת ארצות הברית. היא משלבת רעיונות ומונחים פסיכולוגיים עם אמונה באינדיווידואליזם ועבודה קשה במסגרת של בידור לכל המשפחה

בימים האחרונים גועשת הרשת, ובמיוחד קבוצות הפסיכולוגים בפייסבוק (קהילות ששוות בלוג נפרד) סביב הריאליטי החדש ״לאהוב את אנה״. מועצת הפסיכולוגים עצמה נדרשה לעניין והוציאה הודעה, שלפיה היא מצפה ל״יותר בהירות״ בנושא "הטיפול במדיום הטלוויזיוני". בעיני הציפייה שפגישה טלוויזיונית תהיה דומה במשהו לטיפול מופרכת באותה מידה כמו הציפייה שארוחת שישי אצל ההורים תהיה דומה לפרק של "סברי מרנן". טיפול טלוויזיוני הוא מוצר נפרד, העומד בזכות עצמו. ככזה עולה השאלה, עד כמה הוא מועיל.

יש הסכמה תיאורטית די רחבה, שמרחב שבו מתרחש תהליך טיפולי צריך להיות מופרד מהעולם היומיומי שבחוץ. מסדנאות ביערות נס ציונה ועד קליניקות פינתיות בצפון תל אביב, שיח טיפולי מתרחש במקומות מוגנים ונבדלים, בין אנשים שמרגישים קרובים מספיק לבטא דברים שאסור להגיד או אפילו לחשוב ושמנסים לגעת במקומות לא פוטוגניים בתוכנו וסביבנו. המחויבות של הטיפול הטלוויזיוני לפוטוגניות והעובדה שהוא מתקיים לטובת שני גורמים – "המטופל״ ו"הצופים" – מייצרות מציאות שונה ואפילו מנוגדת לזו שקיימת בקשר טיפולי. האם זה בהכרח בעייתי? האם כל שימוש לא טיפולי בפסיכולוגיה הוא פסול?

דודי חסון
להמשך הפוסט

הכל בסדר, לא כל אינטראקציה כואבת היא טראומה מצלקת

אימוץ העמדה הקורבנית מול המציאות החיצונית הפך לטרנד אך גורם לקצרים לא פשוטים במפגש בין בני אדם. גם התפתחות השיח הפסיכולוגי בכל הקשור למקום הכאב נפשי במציאות - מעיד על כך

לאחרונה סיפרה לי חברה על אירוע שקרה לה לא מזמן. "היתה סצנה מטורפת בקניון", היא אמרה, "היה יום חם ממש, ובחורה בערך בת 30 פנתה לשומר שעמד בכניסה ואמרה לו בטון רגשני 'מה זה? איזה מסכן אתה, אפילו שמשיה לא שמו לך פה'. הוא בתגובה הסתכל עליה בזעם וצעק 'איך את מדברת אליי חוצפנית?!' האשה המופתעת איבדה באחת את האמפטיה וענתה בכעס: 'אני אגיד מה שבא לי, חצוף'. היא הלכה משם, משאירה אותו למלמל לעצמו 'מה היא קוראת לי מסכן, השרמוטה'".

השאלה מה קרה שם, נשארה איתי. התיאור הותיר אצלי את הרושם שלא מדובר במקרה פשוט של התנשאות, אלא במישהי שבאה בטוב, ניסתה להפגין סוג של הזדהות והעסק הסתבך. מבלי לנסות לנחש מה בדיוק הרגישו או חשבו גיבורי הסיפור, אפשר לדמיין מצב שבו לא היה כאן ניסיון להקטין את השומר אלא דווקא הזמנה לסוג של אחווה או שותפות, מעין התמרמרות משותפת אל מול אותן דמויות סמכות עלומות שלא שמו שמשיה. אלא שבין השניים נוצר קצר בתקשורת.

"מישהי שבאה בטוב, ניסתה להפגין סוג של הזדהות והעסק הסתבך"
Getty Images IL
להמשך הפוסט

החלום ושברו: האם לחלומות נותר תפקיד בפסיכולוגיה המודרנית?

רבים ממעיטים בערכו של החילום לטיפול הנפשי של ימינו. מאידך, חלימה מתפקדת כחיץ בין חיינו המודעים והלא מודעים ויש לה תפקיד חשוב בהקניית תחושה של משמעות לחיינו

מדי פעם כשאנשים שומעים שאני פסיכולוג, הם שואלים אם מתחשק לי לשמוע חלום. זאת לגמרי תגובה הגיונית לאור הקשר ההיסטורי בין פסיכולוגים לחלומות. למעשה, הרגע שבו פרסם פרויד את ספרו "פירוש החלום" נחשב בעיני רבים לרגע שבו נולדה הפסיכולוגיה.

ובאמת, בראשית המאה ה-20 מטפלים ומטופלים רבים עסקו במרץ בניתוח חלומות. אבל בעשורים האחרונים נראה שהעיסוק הזה הפך להרבה פחות פופולרי. סקר שפורסם ב-2001 הראה שאפילו מוסדות להכשרת אנליטיקאים מקדישים פחות ופחות שעות להוראת תיאוריית החלום ולניתוח חלומות. מטפלים רבים שואלים את עצמם אם מעבר לקסם נוסטלגי יש תועלת בפירוש החלום, ואם הוא רלוונטי לטיפול הנפשי המודרני. לדעתי התשובה היא לחלוטין כן. כמשתחררים מהצורך "לפענח" חלומות, העיסוק בהם עדיין יכול לאפשר חוויה יחודית ומשמעותית.

"שיטות טיפול חדשות רבות יצאו נגד התפישה של ריפוי תוך מתן משמעות"
Getty Images IL
להמשך הפוסט

"מאנייק": הבעייתיות שבחיפוש אחר הנפש התאומה

הסדרה החדשה של נטפליקס עמוסה בהתייחסויות ישירות ועקיפות לעולם הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה. העיסוק בכאב הרגשי ובבדידות שווה את ההתמכרות למרקע. זהירות מספוילרים!

לא מזמן צפיתי בסדרה החדשה והמצוינת של נטפליקס "מאנייק" (Maniac). זו סדרה המלאה בהתייחסויות ישירות ועקיפות לעולם הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה: החל משם משפחתו של הגיבור (מילגרם, במחווה לפסיכולוג הידוע שחקר מנגנונים של ציות עיוור), דרך שימוש באבחנות דוגמת סכיזופרניה ואישיות גבולית כדי לתאר את הדמויות, ועד לאזכורים מפורשים של אסכולות טיפוליות שונות. "מצטער פרויד", אומר אחד הגיבורים כשהוא מציג שיטת טיפול ממוחשבת שאמורה לחסוך חפירות פסיכואנליטיות ארוכות.

על השאלה אם כדאי לראות את הסדרה קל לענות: כן!. כנרקומן טלוויזיה שמרגיש שהוא חייב כמה שעות בהייה בסוף היום והגיע עקב כך למצבים שהשתיקה יפה להם, מאנייק היא מהסדרות הטובות שראיתי לאחרונה. היא משוחקת, כתובה ומבוימת במיומנות, מפלרטטת עם רעיונות מורכבים אבל גם קלילה מספיק לב'ינג. אני כבר מזהיר - הספוילרים בדרך.  

מתוך מאנייק. משוחקת, כתובה ומבוימת במיומנות
Netflix
להמשך הפוסט

לאכול את הלב גם כשאף אחד לא אוכל אותה

מהיכן מגיעים רגשות האשם שלנו, מדוע אנו חשים אי נוחות מוסרית גם כשלא ברור מי נפגע, ואיך זה קשור לקושי וחוסר האונים שאנחנו משמרים בחיינו ללא סיבה של ממש

גם אני מצאתי את עצמי הקיץ דחוק בשדה התעופה, מקטר עם כולם כמה הכול קשה ויקר. טס ומתבכיין, מתפנק ומתלונן. ובאמת, זה לא שקל לצלוח את בן גוריון באוגוסט, אבל לקיטורים יש תפקיד נוסף - הם עוזרים למסך את תחושת האשם על כך שההורים שלנו טסו רק לעתים נדירות, שלא רחוק מהשדה יש אזעקות וטילים, ושיש הרבה אנשים שזקוקים לכסף שהרגע בזבזתי על סנדוויץ' בינוני. אבל למה בעצם להרגיש אשם? הרי זה שאני חוגג לא פוגע או בא על חשבון אדם אחר. אז מה הבעיה? למה לא ליהנות בשקט ממזלי הטוב?    

השאלה למה אנחנו מרגישים אי נוחות מוסרית גם כשאף אחד לא ניזוק או נפגע, היא שאלה מסובכת. במאמר שנושא את הכותרת החיננית "האם זה לא בסדר לאכול את הכלב שלך?", הצביע הפסיכולוג החברתי ג׳ונתן היידט, על קשר מורכב בין תחושות מוסריות לעולם רגשי לא מודע. הוא תיאר שורה של תקריות שאף אחד לא נפגע בהן (נניח אדם שמקיים יחסי מין עם עוף קפוא שקנה בסופר או משפחה שבישלה ואכלה את כלבה האהוב אחרי שנדרס) והראה שבקרב נבדקים רבים, המעשים נתפשו לא רק כמגעילים אלא כמעידים על קלקול מוסרי.

תקריב של אשה בוכה. אילוסטרציה
getty images IL
להמשך הפוסט

בין פסיכואנליזה לרפואה משלימה: לאן נעלמו מכלי הציפה?

מכלי הציפה מוזכרים מדי פעם בתקשורת בהקשרים שונים ולעתים נראה שהם רחוקים פוסט ויראלי אחד של גווינת פלאטרו מקאמבק מפואר. ברור שקשה לעשות בהם שימוש מסודר או להסביר בדיוק מה קורה שם אבל אני מחכה כבר שיחזרו לפעילות

בשבועות הקרובים יעבור ממקומו ליד הבורסה ברמת גן המקום היחיד שמציע שימוש במכלי ציפה בישראל, מה שאומר שכרגע אין איפה לצוף פה. נוכח שקיעתו הזמנית של עולם הציפה המקומי אני רוצה להקדיש לו את הבלוג - וכמו עם כל מושא אהבה ביזארי, אני קצת מתבייש לדבר עליו אבל גם רוצה מאד לעשות זאת.

מיכל ציפה הוא בעצם אמבטיה גדולה, סגורה בקופסא מבודדת, מלאה במים מועשרים במלחי מגנזיום. המים דומים לאלו של ים המלח, כך שמי שנמצא בפנים צף בלי לחוש במשקל גופו. המיכל אטום וחשוך, האוזניים שקועות במים בטמפרטורת הגוף כחלק מהניסיון לטשטש את הגבול בין הגוף למים וליצור מצב של ״חסך חושי״. המיכלים הומצאו ב-1954 על ידי ד"ר ג'ון ק. לילי, שהיה כמצופה טיפוס ססגוני שבין תחומי העניין שלו נמנו רפואה, פסיכואנליזה, סמים משני תודעה ותקשורת עם דולפינים. הדוקטור המליץ לשלב את הציפה במיכל עם אסיד או קנאביס ודיווח על חוויות מיסטיות שעבר כשצף מסטול במשך שעות ארוכות.

מטופלת במיכל ציפה בברוקלין, ניו יורק
An Rong Xu / The New York Times
להמשך הפוסט

"תחשוב טוב - יהיה טוב". מה הבעיה בחשיבה חיובית?

למה כל כך קשה לי להזדהות עם מי שמקדמים את הרוח אופטימית חדשה? ואיך קרה שאני מוצא את עצמי נאחז מולם ברעיונות שנוסחו לפני 50 שנה?

בזמן האחרון אני מרגיש שאני מוצף במיילים שדוחקים בי להיות אופטימי, לעבוד על התניות שליליות ולנצל את הקיץ לפגישות אימון ממוקדות שיעזרו לי לחשוב חיובי - שהרי מין הידועות היא ש"אם נחשוב טוב – יהיה טוב". לכאורה. בינתיים אני מוצא את עצמי מאמץ עמדה שמרנית מול כל אלה. כזאת שתומכת בעבודה טיפולית קלאסית, חופרת, שיטתית, מעמיקה וארוכה. זה מוזר לי, כיוון שמאז ומעולם, החל מקורט קוביין ועד הפועל בכדורסל נטיית הלב הכמעט אוטומטית שלי תומכת דווקא באלה שיוצאים נגד קיבעונות אליטיסטיים ומביאים משהו חדש. אז למה כל כך קשה לי להזדהות עם מי שמקדמים את הרוח אופטימית חדשה? איך קרה שאני מוצא את עצמי נאחז מולם ברעיונות שנוסחו לפני 50 שנה?

ברור לי שחלק מהרעיונות והכלים שנרכשים בסדנאות לחשיבה חיובית, יכולים לעזור להרבה אנשים. מה שמפריע לי הוא הנטייה של רבים מהמטפלים הללו, להאשים את החשיבה הטיפולית הקלאסית בעמדה שמקדשת התפלפלות והתעמקות מיותרת בתכנים מנטאליים שליליים במקום לנסות ״לנצח אותם״. קשה לי עם התפיסה הזו בעיקר בגלל הנחמה והכוחות שלמדתי לשאוב מההבנה שסבל הוא חלק בלתי נפרד מהחיים - רעיון שמספר הולך וגדל של מאמנים, מטפלים וחוקרים קוראים עליו תגר בשנים האחרונות.

אדם על כסא שבור בים
אלכס ליבק
להמשך הפוסט

הבעיה של הילד שלכם היא לא האלימות בפורטנייט - אלא המציאות

הבעיה היא לא שהילד משחק במחשב כל היום אלא שמה שמחכה לו מחוץ למשחק, הוא אוסף של פרטים עם קשרים קהילתיים רופפים מאוד ביניהם

לאחרונה הכריז ארגון הבריאות העולמי על הפרעה חדשה: התמכרות למשחקי מחשב. בניגוד לזיהוי של פלנטה רחוקה או חיידק לא מוכר, ההכרזה על הפרעה נפשית חדשה קשורה רק לעתים רחוקות לגילוי של משהו שלא היה ידוע עד עתה. לרוב  - כפי שיעידו נשים "היסטריות", ה"לוקים" בהומוסקסואליות ורבים אחרים - היא מעניקה תוקף ״רפואי״ לעמדה תרבותית.

משחקי המחשב שהם התעשייה שגדלה בקצב המהיר ביותר בעולם, מופיעים ביותר ויותר מקומות, החל מסרטים וספרים שמבוססים עליהם, ועד לריקודים מפורטנייט ששחקני נבחרת צרפת חגגו איתם שער בשמינית גמר המונדיאל. הנוכחות הגוברת של המשחקים בזירה התרבותית הופכת אותם למטרה נוחה עבור חרדות הקשורות לשינויים חברתיים.

אלכסנדר בן ה-12 משחק בפורטנייט בביתו בברוקלין, ניו יורק
ג'יליאן קיטצ'נר / רויטרס
להמשך הפוסט

לגדל ילדים להיות אופירה וברקוביץ' - זה טוב או רע?

על פי פרויד, כולנו מתחילים כנרקיסיסטים. אבל האם כדאי לשמר את היכולת הזו בבגרותינו? ומה זה עושה לנו כחברה?

לכבוד המונדיאל אופירה אסייג ואייל ברקוביץ' קיבלו תוכנית חדשה בערוץ קשת 12. את התוכנית פתח ברקוביץ' בהצהרה לפיה זו "התוכנית הכי טובה בטלוויזיה", ומשם החגיגה לא עצרה לרגע. ברגע האהוב עליי הביט ברקוביץ' במצלמה ואמר שהדיקטטור הצפון קוריאני קים ג׳ונג און, ״גדול תרתי משמע״ ושהוא – זאת אומרת ברקוביץ' - ״לא יודע מה אומרים עליו״ אבל אוהב אותו. ברקוביץ' שם פס על חלקים במציאות החיצונית שמשעממים אותו או לא מסתדרים לו - זה לא מעניין אותו ושלא יקשקשו לו.

ברקוביץ' לא לבד. התפארות נרקיסיסטית הפכה דבר שכיח בעידן הנוכחי. היא מופיעה ברמות שונות של חן, החל מנטע ברזילי הכריזמטית שמעידה על עצמה שהיא ״מהממת״, חי טורטל מ"ארץ נהדרת" - ״תותח נדיר״ במילותיו שלו - מפגין עיוורון סביבתי מוחלט, או רונאלדו שמשבח את עצמו בראיון אחרי המשחק. ברור שיש לנו יחס שונה לכל אחת מהדמויות שהוזכרו אבל בגדול נראה שאנו מכירים בכך שאהבה עצמית היא לא בהכרח מגרעה חמורה, ובהקשרים מסוימים אנחנו מקבלים ואפילו מעודדים אותה. אפילו את המילים בעלות הצליל המרתיע שחצן ויהיר החליפו בשפה המדוברת דימויים כמו "חש את עצמו" או "עף על עצמו" שיש בהם גוון יותר כייפי ופחות חמור.

אופירה אסייג ואייל ברקוביץ'
מאקו טי-וי / קשת 12
להמשך הפוסט

למה אנחנו כל כך שונאים מטפלים שלא אומרים כלום?

בימינו לא מספיק לשתוק בארשת סמכותית. המטפל צריך להרוויח את המקום בחיים של מי שמבקש עזרה, להראות שאכפת לו ושיש לו מה להגיד. אבל אם נבנה אמון ושני הצדדים מפחדים פחות מהדימוי של המטפל השותק, לא כדאי לנסות משהו אחר?

בספרו המפורסם ביותר ״מה מעיק על פורטנוי״ מתאר הסופר פיליפ רות', שהלך בשבוע השעבר לעולמו, מטופל המגולל באוזני אנליטיקאי שתקן את סיפור חייו ואת שלל הפנטזיות המיניות השזורות בו.

נזכרתי בספר כשיצא לי לצפות לאחרונה בסדרת הנוער החמודה "הפלאש" בנטפליקס. באחד הפרקים נקלעו גיבורי הסדרה למשבר זוגי (עניין צפוי נוכח היכולת של האישה לקרוא מחשבות) ופנו לטיפול. הם פגשו פסיכולוגית בעלת מבט רציני ושקט, אולם כשהאישה קראה את מחשבותיה התגלה שהיא חושבת בכלל על רשימת הקניות שלה ולא על בעיות הזוגיות שלהם.  

וודי אלן בטיפול בסרט "בננות" מ-1971
Photo 12 / Alamy
להמשך הפוסט