לגדל ילדים להיות אופירה וברקוביץ' - זה טוב או רע? - פאסיב-אגרסיב - הבלוג של עמוס פריבס - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לגדל ילדים להיות אופירה וברקוביץ' - זה טוב או רע?

על פי פרויד, כולנו מתחילים כנרקיסיסטים. אבל האם כדאי לשמר את היכולת הזו בבגרותינו? ומה זה עושה לנו כחברה?

תגובות
אופירה אסייג ואייל ברקוביץ'
מאקו טי-וי / קשת 12

לכבוד המונדיאל אופירה אסייג ואייל ברקוביץ' קיבלו תוכנית חדשה בערוץ קשת 12. את התוכנית פתח ברקוביץ' בהצהרה לפיה זו "התוכנית הכי טובה בטלוויזיה", ומשם החגיגה לא עצרה לרגע. ברגע האהוב עליי הביט ברקוביץ' במצלמה ואמר שהדיקטטור הצפון קוריאני קים ג׳ונג און, ״גדול תרתי משמע״ ושהוא – זאת אומרת ברקוביץ' - ״לא יודע מה אומרים עליו״ אבל אוהב אותו. ברקוביץ' שם פס על חלקים במציאות החיצונית שמשעממים אותו או לא מסתדרים לו - זה לא מעניין אותו ושלא יקשקשו לו.

ברקוביץ' לא לבד. התפארות נרקיסיסטית הפכה דבר שכיח בעידן הנוכחי. היא מופיעה ברמות שונות של חן, החל מנטע ברזילי הכריזמטית שמעידה על עצמה שהיא ״מהממת״, חי טורטל מ"ארץ נהדרת" - ״תותח נדיר״ במילותיו שלו - מפגין עיוורון סביבתי מוחלט, או רונאלדו שמשבח את עצמו בראיון אחרי המשחק. ברור שיש לנו יחס שונה לכל אחת מהדמויות שהוזכרו אבל בגדול נראה שאנו מכירים בכך שאהבה עצמית היא לא בהכרח מגרעה חמורה, ובהקשרים מסוימים אנחנו מקבלים ואפילו מעודדים אותה. אפילו את המילים בעלות הצליל המרתיע שחצן ויהיר החליפו בשפה המדוברת דימויים כמו "חש את עצמו" או "עף על עצמו" שיש בהם גוון יותר כייפי ופחות חמור.

חי טורטל מתוך "ארץ נהדרת"

אם בימי הביניים היתה הגאוותנות אחד משבעת החטאים הקטלניים, היום אנחנו רוצים שהילדים שלנו יראו את עצמם כמוצלחים באופן יוצא דופן. אנחנו פועלים כדי לשמר ולטפח את התחושות האלו, מקפידים לחשוף אותם במשורה לכישלונות או אפילו למדידות אובייקטיביות (עד כיתה ה׳ ילדים לא מקבלים ציון מספרי, והמורים בעיקר נותנים מחמאות) ובאופן כללי מנסים לארגן את המציאות החיצונית כדי שתתמוך במחשבה של הילד שהוא מוצלח ומדהים.

ברור שהנרקיסיזם הוא מפגע סביבתי. קשה לנהל קבוצה שכולם בה רואים את עצמם כמיוחדים. בדיוק בגלל זה מתאמצת מערכת החינוך שלנו להקנות לילדים דרך ״שיעורי בנאדמיות״ ו״כישורי חיים״ כישורים חברתיים וקבוצתיים (יש הבנה שזה מאזן את המבט הנרקיסיסטי שהיא מעודדת במקומות אחרים). השאלה היא, בהנחה שנוכל ללמד נרקיסיסטים לפעול בקבוצה, האם עבור האדם עצמו, מדובר בגישה לחיים שכדאי לאמץ.

הקלישאה אומרת שנרקיסיסט מתקשה עם אכזבות, אבל כלל לא בטוח שזה נכון. כשברקוביץ' טועה או מתבלבל לא נראה שזה מטלטל אותו, להיפך; הוא גאה באופן מופגן בהצלחות שלו ומצליח להתנער מכישלונות ולא לתת להם להפריע לו. אולי אם נטמיע בילדים שלנו בטחון גרנדיוזי שכזה הם יהיו מאושרים יותר? או שאולי (כפי שנטען על ידי כמה פסיכולוגים) יש בכל זאת בעייתיות מסוימת בנרקיסיזם ובאופן שבו הוא מעוות את תפיסת העצמי?

כריסטיאנו רונאלדו אחרי השלושער מול ספרד. מחיאות כפיים לעצמי
סרגיי גריץ / אי-פי

פרויד טען שכולנו מתחילים כנרקיסיסטים, אפופים בפנטזיות ובעלי מודעות מוגבלת לעולם סביבנו. הוא תיאר איך במסגרת תהליך ההתפתחות הנורמלי אנחנו רוכשים תפיסה ריאליסטית יותר של העולם ומכוונים בהדרגה את האנרגיה הנפשית שלנו החוצה, אל הסביבה. יותר ממאה שנה לפני הרייטינג של אופירה וברקו, תיאר פרויד איך יש לילד או לחתול (פרויד אהב חתולים) קסם נרקיסיסטי ייחודי שקשור לעובדה שנדמה שדבר מסביב לא מעניין אותו. עם זאת, הוא ראה בנרקיסיסט הבוגר אדם חולה, שהליבידו שלו תקוע בעמדה אינפנטילית ואפילו קישר בין נרקיסיזם לבין נסיגה מהעולם המאפיינת מצבים פסיכוטיים. 

הפסיכואנליטיקאי האמריקאי סטיבן מיטשל טען שפרויד ראה את אהבת העצמי ואהבת האובייקט כשני כוחות מנוגדים – ככל שהמעורבות של האדם בעצמו גדולה יותר, כך פוחתת האנרגיה שזמינה לו לקשרים עם אחרים (ולהיפך). אבל רבים מממשיכי דרכו לא הסכימו עם המשוואה הזו. הם זיהו בנרקיסיזם הילדי חיוניות ויצירתיות שחסרים פעמים רבות לאדם הבוגר. כותבים משפיעים כמו ויניקוט וקוהוט, ניסחו מודלים חדשים המניחים שלא חייבים להיפטר מהגרנדיוזיות הילדותית כדי לבנות קשרים מציאותיים עם העולם.

בניגוד לפרויד ששאף להכחיד את הנרקיסיזם הילדי ולהפנות את הליבידו לעולם, ויניקוט ובעיקר קוהוט לא ראו בנרקיסיזם אויב שיש להכריע, אלא משהו שאפשר לשמר, שיכול לעבוד יחד ובמקביל עם היקשרות לאחרים. הרעיון בבסיס המודלים הללו הוא שדרך מפגש מוסדר ומוגן עם המציאות (לדוגמא חשיפה בשלבים למשובים ממורים או ציונים) עובר הנרקיסזם הילדי התמרה חלקית והדרגתית - הילד נקשר לסביבה ובמקביל משמר משהו מתחושת הכל יכולות, וההתפעלות מעצמו. התארכות הילדות בימינו אף תרמה לכך שהמפגש עם אכזבות מהעולם החיצון נדחה לשלבים מאוחרים בהתפתחות, כך שיש אפילו יותר זמן לטפח גרעין נרקיסיסטי.

על פניו זה נשמע טוב: לעוף על עצמך ולאהוב אחרים. אבל בחינה מדוקדקת של המודל הזה מעלה שאלות מורכבות. פעמים רבות נראה כי האהבה של הנרקיסיסט לעצמו לא שקטה ורגועה, שיש משהו רדוף ומתוח בתפיסה הגרנדיוזית של העצמי. האנליטיקאי ז׳אק לאקאן העלה תהיות חשובות לגבי הסבל שכרוך בנרקיסיזם. הוא חזר למקור המושג ״נרקיסיזם״, למשל המיתולוגי העוסק בנסיך יפה תואר בשם נרקיס שיהירותו הכעיסה את האלים וכעונש הם גרמו לו להתאהב בבבואה שלו. נרקיס הביט מהופנט בהשתקפותו במי הנהר נפעם מיופיו שלו. לבסוף, מתוסכל מחוסר היכולת להיות בזוגיות עם עצמו או להתקרב לדמות שנשקפה אליו, הטביע עצמו במים.

לאקאן מציין שהמאפיין העיקרי של נרקיסיזם הוא לא אהבה עצמית אלא עיסוק מתמיד בבבואה או בהשתקפות. הוא טוען כי ניתן גם לשנוא את עצמך באופן נרקיסיסטי, להתבונן מבחוץ באני ולפרק בו באופן ביקורתי כל פרט. הבעיה בנרקיסיזם לפי תפיסה זו קשורה לאופן ההתבוננות בעצמי - כשהוא מדבר על עצמו בגוף שלישי (״חי טורטל הוא תותח״) או מעיד על עצמו כאילו מבחוץ (״אני סלב״) נחשפת נקודת המבט החיצונית של הנרקיסיסט על עצמו. תחזוק תחושת העצמי דרך מבט חיצוני מייצר לחץ ולכן, למרות האהבה העצמית, הנרקיסיסט מתקשה להיות שקט או מרוצה. הוא מתמודד כל הזמן עם החרדה שנובעת מהפער בין האופי הסטטי של השתקפות פוטוגנית לאופי הדינמי של החוויה הרגשית, נאבק כדי להשקיט את הפער בין עולם פנימי לדימוי חיצוני. הנרקיסיסט רגיש לסביבתו בצורה קיצונית, כואב את הפער בין דימוי חיצוני שטוח לחוויה ממשית. לאקאן מתאר איך מחק את עצמו נרקיס המיתולוגי בניסיון להתאחד עם האידיאל השקט והמושלם שנשקף אליו מהמים. הנרקיסיסט לא מרגיש נוח ״בעור שלו״, הרבה פעמים הוא מרגיש שאין לו עור, שהעצמי שלו חדיר וכל דבר מבחוץ נכנס פנימה.

כשאנחנו מחלקים לילדים חיזוקים ללא הרף אנחנו לא רק מונעים אכזבות, אלא גם מטפחים הישענות נרקיסיסטית על העולם החיצוני ומונעים מהם הזדמנות ללמוד להפריד בין משוב מהסביבה לבין עצמי שמעוגן בתחושות פנימיות.

אפשר אפילו לחשוב על המרחב התרבותי בימינו, זה העיסוק ב״פרופילים״ ורווי בצפיות כמין נרקסיסט גדול שתמיד מביט ובודק את עצמו, מתחזק אופוריה תמידית דרך הפייסבוק והאינסטגרם אבל מתערער בקלות מול כל גילוי של תוקפנות או צרימה. אהבה עצמית הנסמכת על חיזוקים חיצוניים תייצר דור חרד ולא נינוח, כזה שעסוק בייצור תמידי של בבואות מוצלחות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#