לאכול את הלב גם כשאף אחד לא אוכל אותה - פאסיב-אגרסיב - הבלוג של עמוס פריבס - הארץ
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לאכול את הלב גם כשאף אחד לא אוכל אותה

מהיכן מגיעים רגשות האשם שלנו, מדוע אנו חשים אי נוחות מוסרית גם כשלא ברור מי נפגע, ואיך זה קשור לקושי וחוסר האונים שאנחנו משמרים בחיינו ללא סיבה של ממש

תגובות
תקריב של אשה בוכה. אילוסטרציה
getty images IL

גם אני מצאתי את עצמי הקיץ דחוק בשדה התעופה, מקטר עם כולם כמה הכול קשה ויקר. טס ומתבכיין, מתפנק ומתלונן. ובאמת, זה לא שקל לצלוח את בן גוריון באוגוסט, אבל לקיטורים יש תפקיד נוסף - הם עוזרים למסך את תחושת האשם על כך שההורים שלנו טסו רק לעתים נדירות, שלא רחוק מהשדה יש אזעקות וטילים, ושיש הרבה אנשים שזקוקים לכסף שהרגע בזבזתי על סנדוויץ' בינוני. אבל למה בעצם להרגיש אשם? הרי זה שאני חוגג לא פוגע או בא על חשבון אדם אחר. אז מה הבעיה? למה לא ליהנות בשקט ממזלי הטוב?    

השאלה למה אנחנו מרגישים אי נוחות מוסרית גם כשאף אחד לא ניזוק או נפגע, היא שאלה מסובכת. במאמר שנושא את הכותרת החיננית "האם זה לא בסדר לאכול את הכלב שלך?", הצביע הפסיכולוג החברתי ג׳ונתן היידט, על קשר מורכב בין תחושות מוסריות לעולם רגשי לא מודע. הוא תיאר שורה של תקריות שאף אחד לא נפגע בהן (נניח אדם שמקיים יחסי מין עם עוף קפוא שקנה בסופר או משפחה שבישלה ואכלה את כלבה האהוב אחרי שנדרס) והראה שבקרב נבדקים רבים, המעשים נתפשו לא רק כמגעילים אלא כמעידים על קלקול מוסרי.

המחקרים של היידט מצביעים על מוצאם העתיק והלא רציונלי של רגשות האשם. לטענתו, המוסר התפתח באופן אבולוציוני כדי לסייע לנהל את המרחב הקבוצתי, ולכן תחושות של עוול מוסרי עולות בנו ביחס לתאוותנות גדולה, הזנחה היגיינית חריפה, פערי כוחות גדולים ועוד עניינים שבאופן היסטורי איימו על הקיום השבטי המשותף של בני האדם. בנוסף, הוא מצביע על כך שהמוסר המערבי המודרני מתמקד במצבים שבהם מישהו נפגע, וכי מערביים משכילים משתמשים פחות בשיח מוסרי בהתייחס למצבים שמעוררים גועל או רתיעה.

ועדיין, רגישויות מוסריות מורכבות ממשיכות לקנן בתוכנו, מייצרות אשמה ופחד מתגובתם של אחרים גם כשלא ברור לנו מי נפגע ממה שאנחנו עושים. הפסיכואנליזה קושרת בין האשמה לבין תחושות של תוקפנות ותחרות שעולות בנו מול דמויות הוריות. בטבע, כשצאצאים מגיעים לבגרות מינית, הם נתפשים כמתחרים של הוריהם ומוכנעים על ידם או מגורשים מהלהקה (או לחילופין: מגרשים בעצמם את ההורים). המשוואה בטבע פשוטה, על גדילה והתפתחות משלמים באובדן ההגנה ההורית.

אצל בני אדם המצב מסובך יותר, שנים ארוכות לתוך ההתפתחות והגדילה אנשים ממשיכים להידרש להגנה הורית. מערכת החסויות והדאגה האנושית מורכבת הרבה יותר. התחושה שאנו חזקים מספיק לעמוד על דעתנו, שגדלנו מספיק והפכנו למתחרים של הורינו מעוררת בנו אימה. אנו חרדים מהאפשרות שנעקוף את מי שעד עתה הגנו עלינו, נמצא עצמנו בעימות ותחרות מולם ונכנס לטריטוריות שבהן לא יוכלו להגן עלינו יותר.  

החשש שגדילה והתפתחות יותירו אותנו בודדים ונטולי הגנה מובילה אותנו להקטין את עצמנו. לחפש דרכים לספר לעצמנו שגם אם גדלנו שגשגנו והתפתחנו, עדיין צריך לדאוג לנו. בטקסים דתיים רבים מצהירים המאמינים על קטנותם ומבקשים חסות מדמות הורית גדולה או מפחיתים בהישגיהם ושמחתם כדי לא לעורר קנאה ולהדוף "עין הרע".

כמטפל, אני נתקל בביטויים מתוחכמים מאד של אשמה בקליניקה. אנשים רבים מפחדים להכיר בכוחם והצלחתם ומכחישים או מבטלים אותם. אחרים דואגים להשאיר "שמורות טבע" של קושי וחוסר אונים בחייהם, ומשמרים לצד האזורים המוצלחים בחייהם מקומות לא מעובדים ולא מתפקדים כדי שיוכלו להתנחם בהם ולא להרגיש שגדלו לחלוטין. כך הם בעצם משמרים את הפנטזיה שעוד יזכו לאימוץ והגנה.

הניסיון הפסיכולוגי להיאבק בתחושה שעונש או סכנה מתלווים לרווחה ושגשוג, מעורר במקרים רבים גם ביקורת פוליטית. רבים טוענים נגד הפסיכולוגיה שהיא נותנת תוקף לאנוכיות ונהנתנות, ומכשירה את האפשרות להתמקד בהנאותיי כשאחרים מסביב סובלים. אני לא מסכים עם זה. לתפישתי, אשמה היא סוג של פחד שמוביל לתמרונים נפשיים בעייתיים ולא דוחף אנשים למעורבות גדולה יותר בסביבה. אם כבר, למאבק באשמה יש השלכות חברתיות חיוביות.

הפסיכואנליטקאי דונלד ויניקוט מנגיד בין אשמה לאחריות. בעוד שהאשמה קשורה בפחד מפני כוחות הרסניים שבתוכי וניסיון להתכחש אליהם, אחריות טומנת בחובה לקיחת בעלות על כוחות ונכסים ולכן מאפשרת התייחסות לאחר (גם באנגלית המושג responsibility מתכתב עם פיתוח יכולת להגיב לסובבים אותך). טיפול שמאפשר לאנשים להתחרות, להתפתח וליהנות מחייהם בלי לפחד גם מגדיל פעמים רבות את היכולת שלהם לגלות מעורבות חברתית. כאשר האשמה נרגעת - פוחת גם העיסוק בעצמי, גוברת הרגישות לסביבה ויכולה להתגבש הבנה שגדלנו, שאנחנו בעצם בסדר ולא נזקקים וכעת תורנו לדאוג אחרים.

לאשמה ולפחד מלגדול יש תפקיד גם בעיצוב פוליטיקת הזהויות החדשה. המחשבה הפוסט מודרנית שחקה את מודל הסמכות עד דק, מומחים ומוסדות נתפשים כמושגים יחסיים ומוגבלים, נטולי יכולת לספק הגנה או משמעות. למול שחיקת המוסדות "ההוריים" הללו והעולם נטול ההיררכיות, יש דחף לאמץ זהות של חסר ישע הזקוק להגנה. כך, ובאופן פרדוקסלי, במקביל לשקיעתה של הסמכות המוסדית, הופך השיח הקורבני את הדרישה להגנה מטעם הממסד לנפוצה יותר.

להכרה בכוח שצברנו מתלווה תמיד פחד. היא נושאת בחובה ויתור על הפנטזיה שיבוא מישהו חזק שידאג לנו, מחייבת אותנו ליחס אחראי כלפי סביבתנו, ופעמים רבות מוציאה אותנו מגבולות הסביבה המשפחתית המוכרת וממקמת אותנו בקונפליקט מולה. החרדים מכנים את החילוניים בלעג "חופשיים" מתוך מחשבה שלחיים ללא יראת שמיים, בלי התפישה שיש מישהו מעלייך, נלווית חירות מסוכנת. כאילו יש באשמה או בחרדה עצמה משהו ששומר עלינו, משאיר אותנו מוגנים. אבל זהו בעצם סוג חמקמק של פחד, ניסיון להתכחש לחלקים החזקים שלנו ורצון להישאר בן חסות מבוהל שנמנע מלקחת אחריות על מה שיש לו ועל איך שהוא בוחר להשתמש בו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#