עמוס פריבס
עמוס פריבס
"מישהי שבאה בטוב, ניסתה להפגין סוג של הזדהות והעסק הסתבך"
"מישהי שבאה בטוב, ניסתה להפגין סוג של הזדהות והעסק הסתבך"קרדיט: Getty Images IL
עמוס פריבס
עמוס פריבס

לאחרונה סיפרה לי חברה על אירוע שקרה לה לא מזמן. "היתה סצנה מטורפת בקניון", היא אמרה, "היה יום חם ממש, ובחורה בערך בת 30 פנתה לשומר שעמד בכניסה ואמרה לו בטון רגשני 'מה זה? איזה מסכן אתה, אפילו שמשיה לא שמו לך פה'. הוא בתגובה הסתכל עליה בזעם וצעק 'איך את מדברת אליי חוצפנית?!' האשה המופתעת איבדה באחת את האמפטיה וענתה בכעס: 'אני אגיד מה שבא לי, חצוף'. היא הלכה משם, משאירה אותו למלמל לעצמו 'מה היא קוראת לי מסכן, השרמוטה'".

השאלה מה קרה שם, נשארה איתי. התיאור הותיר אצלי את הרושם שלא מדובר במקרה פשוט של התנשאות, אלא במישהי שבאה בטוב, ניסתה להפגין סוג של הזדהות והעסק הסתבך. מבלי לנסות לנחש מה בדיוק הרגישו או חשבו גיבורי הסיפור, אפשר לדמיין מצב שבו לא היה כאן ניסיון להקטין את השומר אלא דווקא הזמנה לסוג של אחווה או שותפות, מעין התמרמרות משותפת אל מול אותן דמויות סמכות עלומות שלא שמו שמשיה. אלא שבין השניים נוצר קצר בתקשורת.

הקצר הזה קשור לדעתי לטרנד שמתחזק והולך במערב הליברלי והפסיכולוגיסטי, הקשור לאימוץ עמדה קורבנית למול המציאות החיצונית. חלק גדול מהאנשים שבאים אלי לטיפול חוששים שהוא יגרום להם "לרחם על עצמם ולהתמסכן". לצד החשש מעיסוק בנקודות פגיעות, אני מרגיש שהתחושה שלהם קשורה לזיהוי הנטייה להתקרבנות שאכן קיימת בשיח הפסיכולוגי של ימינו.

מראשית דרכה עסקה הפסיכואנליזה בשאלה אם סבל נפשי נובע ממנגנון נפשי פנימי פגום או שהוא קשור לאירוע חיצוני טראומטי. בתחילת המאה ה-20, סבר פרויד כי השכיחות הגדולה של הכאב הנפשי בקרב המטופלות שלו מעידה על כך שהוא נובע מעיבוד לקוי של מטען רגשי והסביר כי לא סביר שנשים רבות כל כך חוו פגיעות סביבתיות טראומטיות ממשיות. הטיפול, לפי הגישה הזו, התמקד בניסיון לשפר את היכולת של המטופל  או המטופלת להכיר באופן רציונלי במציאות ולהגיב אליה באופן מסתגל.

מאבטחים בכניסה לקניון עזריאלי (למצולמים אין קשר לכתבה)
מאבטחים בכניסה לקניון עזריאלי (למצולמים אין קשר לכתבה)צילום: ניר קידר

רעיונות אלה גרמו לרבים למתוח ביקורת מוצדקת על תיאורי המקרה הראשונים של פרויד ולהאשים אותו בעיוורון לגבי האפשרות שכאב נפשי נובע ממציאות חיצונית מכאיבה. לדוגמה, במקרים שבהם התמקד בניסיון לווסת ולפרש תחושות שחוו מטופלות צעירות מול ניסיונות "חיזור" מטרידים ופוגעניים, בלי להכיר באופי המערער של החוויות הממשיות שחוו.

עם השנים, חל בחשיבה הפסיכואנליטית שינוי דרמטי ביחס שבין המציאות החיצונית לכאב נפשי. מחברים רבים, ובהם דונלד ויניקוט רב ההשפעה, נאבקו בתפישה לפיה הקושי תמיד נובע מבפנים והציעו שהכאב קשור לחדירה גסה ולא מותאמת של מציאות חיצונית לתוך העולם הנפשי. לפי גישה זו, נעשה ניסיון ליצור עבור המטופל סוג אחר וחדש של סביבה נקייה מהפרעות, כזו שתאפשר לו לבטא חלקים נפשיים שדוכאו או נפגעו על ידי חוויות טראומטיות.

ויניקוט היה מודע לאפשרות שהרעיונותיו יובילו ליחס ביקורתי מדי כלפי הסביבה החיצונית וטבע את המושג המפורסם "האמא הטובה דיה" (בניגוד לאם המושלמת). הוא עשה זאת כחלק מניסיון להסביר שלא חייבים לתחזק עבור הילד סביבה אידילית ושבתנאים נורמליים ניתן לשאת מינונים נכבדים של תוכן סביבתי פוגעני מבלי לפתח פתולוגיה.

דונלד ויניקוט
דונלד ויניקוטצילום: ויקיפדיה

ועדיין, בשנים האחרונות, חלק ניכר מהחשיבה הפסיכולוגית עוסק באופן שבו מערכת היחסים והקשרים בין האדם לסביבתו מייצרים כאב נפשי או מרפאים אותו. חדר הטיפול הפך ממקום שבו מנסים להכיר, לנתח ולחקור את המציאות החיצונית, למקום בו מנסים להשאיר בחוץ את אותה מציאות ומחפשים דרכים חדשות להתחבר לעולם הפנימי. גם השיח החינוכי הליברלי עסוק מאד בשאלה באיזה קצב ובאיזו דרך יש לחשוף ילד לסביבה - מדורי הייעוץ בעיתון מלאים בשאלות כמו איך להסביר לילד קושי כלכלי או השמנה, כמה להסתיר וכמה לחשוף. המפגש עם המציאות החיצונית נתפש כאירוע טעון ומכאיב, כמעט בהכרח פוגעני.

הפסיכולוגיה החלה להפנות אצבע מאשימה לעבר הסביבה, אך אליה התלוותה ירידה חדה במעמדה של המציאות החיצונית בתחומים אחרים של מחשבה. הפילוסופיה הפוסט-מודרנית, למשל, כפרה בעצם קיומה של מציאות חיצונית אובייקטיבית. בנוסף, מופו מערכים סמויים של כוח הפועלים סביבנו ופיתחו יחס חשדני וכמעט עוין כלפי המציאות החברתית. האנליטיקאי סטיבן מיטשל דיבר על הצורך באיזון נכון בין מציאות פנימית לחיצונית והסביר איך השתקעות בפנטזיה תוך התרחקות מוגזמת מהמציאות תוביל לדיסאוריינטציה. לדבריו, היסחפות מוגזמת אל העולם הפנימי תוביל לחרדה ולחוסר יציבות. הישענות על חוויית הקורבנות הפנימית חותרת גם תחת הרעיונות הליברליים עצמם, שכן היא מאפשרת הצגת כל קבוצה וכל אחד כקורבן. כך יכולים גם נשים מודרות וגם אלו המבקשים להדיר אותם מהמרחב הציבורי לטעון להתנכלות וחוסר רגישות לעולמם הפנימי. בהיעדר קריטריון חיצוני להתמקם מולו קשה לשים גבולות לשיח כזה.

המרחב הפנימי שלנו יכול לדור בכפיפה אחת תכנים נפשיים של מבוגר וילד, קורבן ותוקפן, אדם עומל ונאבק ואדם פגוע. מהזווית הזו, המשמעות של לכנות אדם העובד בשמש "מסכן" היא שאינך מכיר בכוחות שלו או בחשיבות התפקיד שלו, אלא חושב שהוא "גם וגם". ברמה אחרת, מעשית יותר, המציאות החיצונית מסמנת לנו שאלו קטגוריות זרות זו לזו, ומי ששייך לאחת שונה במובהק ממי ששייך לשנייה. מהזווית הזו זיהוי עם מסכנות מקטין ומעליב אדם מבוגר ומתפקד.

הירידה במעמד המציאות החיצונית בקרב קבוצות מסוימות במערב מתבטאת גם בציפייה שיתאפשר ביטוי חופשי יותר של חוויות פנימיות. דימויים כמו "הגבר-גבר" השתקן, וקודים מורכבים של נימוס שהכתיבו התנהלות בשוק העבודה, בבית הספר ואפילו ברחוב - דועכים, והלגיטימציה לבטא מחשבות ורגשות במרחב הציבורי - עולה. מהפרספקטיבה הזו, לדבר עם מישהו על תחושותיו או לשתף בתחושותיך לגביו ולגבי היעדר שמשיה, זו לא בהכרח חציית גבול, אלא סוג פתוח וקרוב של תקשורת.

היכולת לזהות כאב מפגיעות סביבתיות סמויות, סייע להניע תהליכים חברתיים חשובים, לתקן עיוותים היסטוריים והביא מזור לגברים ונשים שעברו חוויות קשות מאד. לצד זאת, חשוב להיזהר שהיכולת הזו לא תוביל אותנו לתפוש כל אינטראקציה מינית או אלימה, כל סביבה לא קשובה או עבודה בשמש קופחת, כחווייה טראומטית ומצלקת.

עמוס פריבס

עמוס פריבס | |פאסיב-אגרסיב

עמוס פריבס, פסיכולוג קליני. מכון טריאסט-שריג לפסיכותרפיה. מנהל השירות הפסיכולוגי במסלול האקדמי המכללה למנהל.

תוקף (בדרכי) תופעות תרבותיות. נהנה לקשור בין ספת הטיפול וספת הטלוויזיה. חושב הרבה על הקשר המורכב בין השפה של חדר הטיפול לזאת שבחוץ, ועל האופן שבו כל שפה מעצבת את השנייה - ומתעצבת מולה. כותב על הקשר שבין רעיונות פסיכולוגים לתהליכים חברתיים ופוליטיים.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ