אריאנה מלמד
אריאנה מלמד

רק אוהל קרקס חבוט ומחורר היה חסר שם ב"ישראל גוט טאלנט", כדי שנבין מה עינינו רואות: מצעד של דימויים משומשים ומשוחזרים הגיע לעיירה, והמון גדול של מחפשי גירויים צובא על הפתח ומחפש חידוש, מוזרות, שיאים לסיפוק הסקרנות הקרתנית, ספקטקל.

אני צופה במצעד הכשרונות שעולים לאודישנים ומבינה סוף סוף עד כמה אומברטו אקו צדק, וימי הביניים באמת חוזרים, והדימוי החזותי המעוקר מתוכן שאפשר לעבד באופן רציונלי, הוא הוא המלך. תשפטו בעצמכם, שלא כמו ארבעת חורצי הגורלות על הבמה: הנה איש מחקה חיות. הוא עושה סרטן, דולפין, יונה, תוכי, יען. כולם פוזלים. בעצם, הוא לא מחקה חיות. הוא מחקה דימויים פופולריים של חיות מפרסומות וסרטים מצויירים. הסרטן מגיע מ"בובספוג". היונה, מפרסומת לביטוח. התוכי שייך לבזק. החקיין שייך לעולם נושן שכבר אין לו מקום בטלוויזיה, אבל הוא עובר לשלב הבא, כי כשהשופטות מיה דגן ונועה קירל גם יחד צוחקות ופוערות עיניים נדהמות לרווחה, זה יעבור. גם כשהן בוכות. יחסית לאופיה השמח-מבדח-תוסס של התוכנית, או לפחות היומרה לעשותה כזאת, הן בוכות הרבה. בכי הוא חיוווי הרגשי הקיצוני שהפך בעצמו לדימוי המקובל ביותר להתרגשות בטלוויזיה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ