שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

לו ההורים שלך היו חיה, איזו חיה הם היו?

אריאנה מלמד
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אריאנה מלמד

רק לפני שנתיים הבנתי לראשונה כיצד נראית המשפחה שלנו. זה קרה פחות או יותר כך: עמליה חזרה נסערת ומיוזעת מבית הספר (כיתה ה'), שמטה את הילקוט על הרצפה באמצע הסלון בדיוק על זנבה של הכלבה המנומנמת, והכריזה שיש בביצפר מורה מטומטמת מהגיהינום שנתנה לתלמיד עונש לכתוב חיבור כזה - לו ההורים שלך היו חיה, איזו חיה הם היו?

דניאל, התאום של עמליה, הפסיק את מנוסתו הממוחשבת מפני שוטרים בג'י. טי. איי ואמר, איף....מטומטמת בלחץ, אין מצב ששני הורים יהיו אותה חיה בדיוק. ממרבצו הנוח על הספה, המבוגר האחראי רוברט המהם שחיבור לא יכול להיות עונש אלא רק הזדמנות לשפר את הכתיבה שלך. מן העמדה שלי המשקיפה על הכל, בעודי מטגנת קציצות,  הודעתי שלא יפה לקרוא למורה מטומטמת מהגהינום אם היא רק אידיוטית מצויה ממערכת החינוך הממלכתית, ושמי שיירד עכשיו עם הכלבה לטיול יקבל קינוח מנגו-קיפוד. איפה הרצועה, שאלו בדואט. איפה שהנחתם אותה, עניתי, רטורית לגמרי. מי שמחפש – מוצא. מצאו, התחילו לריב מי יורד עם הכלבה, הבטחתי מנגו קיפוד לשניהם, ניגבתי מאצבעותי בועות שמן-קציצות שנכוויתי מהן קצת וניסיתי לנשום, ואז המבוגר האחראי שאל אם שוב שלחתי אותם לטיול בלי סלולארי ואם כן למה. התבוננתי בו בפליאה קלה. אמרתי לו – אתה יודע מה? אתה פינגווין. 

אמא עטלפה, אבא פינגווין ושני חייזריםצילום: עמליה מלמד

ווטאבר, המהם וחזר לבהות בחבורה של גברים גדולים ומזוקנים כמוהו שמחפשים זהב באלסקה באחד מערוצי הנישה. אחריהם תבוא חבורת גברים גדולים עוד יותר וגלוחי ראש שמשפצים מכוניות חלודות, ואחר כך – דבוקה של גברים ענקיים במעילי-דובון ומכנסי גומי, מנסים לא לעוף מסיפון של סירה מוצפת מים בעודם צדים כרישים. הייתי מבקרת טלוויזיה, ידעתי דברים כאלה.

הילדים חזרו בלי פגע, אבל נרעשים. תמיד הם נרעשים. ורועשים. הפעם; החלליות מלאות בוגרים עם נרגילות והם אמרו לעמליה את המילה הזאתי ועשו לה תנועה מגונה ושמישהו יסלק אותם כבר. החלליות, מערכת מחילות פרספקס ומגלשות משחק שעיריית נהריה הציבה ליד ביתנו לתועלת הטף, היו ביתם השני של הילדים ומקור לאושר גדול בשעות אחר הצהרים. דניאל אמר, רוברט, תרד למטה ותראה להם מה זה? ורוברט אמר, אמא תרד. ואני אמרתי, אתם יודעים איזו חיה רוברט? הוא אבא פינגווין.

נכון, פעו בחדווה. יושב על התחת השמן שלו ולא זז ודוגר עלינו ושומר עלינו, אמרה עמליה וטיפסה על הספה ועל כתפיו. הוא הפך אותה בתנועת יד מהירה אחת – פינגווינים הם יצורים זריזים מאד, כשנדרשת זריזות -  וביצע בה מעשי דגדוג מדוייקים עד כדי כך שצווחות האושר שלה נשמעו וודאי גם בעמדת החיזבאללה הקרובה למקום מגורינו, זו שאפשר היה לראות אותה בימים בהירים מחלון המטבח, כשעומדים ומטגנים קציצות. ומה איתי, שאל דניאל והונף אל על ביד אחת. הפינגווין חזק נורא.

ואת, אמר דניאל בחיוך לא לגמרי טוב לב, את עטלפה.

ילדיי חולקים עמי את חיבתי הגדולה לידע טריויאלי על אורחותיהם של יצורים חיים. טוב, לא בדיוק חולקים. הנחלתי להם. אצלנו שום דבר לא משותף מכוח התורשה, כי אימצתי את דניאל ועמליה, או כפי שהובהר להם יפה  עוד כשהיו בגובה מטר– אשה אחרת ילדה אתכם מהרחם, אני ילדתי אתכם מהלב. יש לכם אמא ביולוגית שנתנה לכם חיים, ואת כל היתר אני נותנת. והפינגווין, כמובן.

אני עטלפה, אין ספק – כי כמו אמהות ליצורים המכונפים והמוזרים הללו, אני מזהה את קולות ילדיי בין צרחות של 500 תלמידים בבית ספר בהפסקה, אני יוצאת לצוד מזון ולקושש פרנסה עבור יושבי הבית, אחראית להובלתו, הכנתו, חלוקתו, פינוי הפסולת שלו וכל זה, ובנוסף – כמו  עטלפות אמיתיות – מחשבת את צעדיי היטב. הידעתם כי עטלפות מסוגלות לדחות את הרבייה שלהן עד שיימצא מספיק מזון לצאצאים? הידעתם כי עטלפה מסוגלת לזהות ציוץ של גורה מבין מליון ציוצים במערה חשוכה ולעוף הישר אליו, לפרוש את כנפיה ולגלות לו את הפטמה החבוייה לה בבית השחי, שייאכל יפה ויגדל? הידעתם כי תניק אותו עד הגיעו לבגרות, מפני שבלידתו כנפיו לא מפותחות ואין לו היכולת לעוף כדי לצוד מזון? ילדיי ידעו, ובכלל לא התפלאו כשאמרתי, תעשו גוגל – איזו עטלפה אני?

נעים מאד. שמי אריאנה מלמד. אני אם מאמצת לתאומים שעוד מעט, איך הזמן רץ, יהיו בני ארבע עשרה. אני יזנובה גדולה. עטלפה שמנה (בקיץ), צמה (בחורף), לא צמחונית, לא רואה כלום בלי משקפיים, שומעת זבובים נאנחים באוסטרליה וילדים מתכננים מעשי קונדס בלחישה ובשפת הבית, אוהבת לרחף בלילות מעל למקלדת ואמשיך לטגן קציצות לילדיי עד שיחליטו לטגן בעצמם דרך קבע. לפעמים הם מחליטים לבשל ועושים זאת מצוין, אבל רק כשמתחשק להם.

אז מי אנחנו, שאלה עמליה. אנחנו לא יכולים להיות יזנובים, זוכרת? אין לנו די. אן. איי כמו שלך.

אתם...אתם כדורי פרווה חייזריים ומקסימים שזקוקים לחללית שלהם, אמרתי והורדתי את הסינר המדוהן. קדימה, בואו נרד ונגרש את נוער הנרגילות. אם לא נצליח, תכתבו מכתב לז'קי..

ז'קי סבג, ראש העיר נהריה, לא קיבל מכתב מילדיי. התעצלו: היא אובחנה כדיסלקטית, הוא סובל מבעיה מוטורית שמקשה עליו מאד את מלאכת הכתיבה וכבר שנים עובדים על זה בריפוי בעיסוק אבל לא מצליחים. במקום מכתב,  דיברתי עם מי שצריך, שיגבירו את הפיקוח במגרשי המשחקים בעין-שרה, השכונה הנושקת לים בה גרנו אז. הגבירו. כל הכבוד, יזנובה, אמר דניאל אחרי שווידא בתום שבוע כי הפולשים נסוגו מן השטח הכבוש. והפינגווין, עכשיו כבר בפרק הבא של גברים מזוקנים באלסקה הקפואה, שאל – יש קציצות? תור לרופא שיניים, קבעת להם? חשמל – שילמת?

זהו בלוג על משפחה ועל הורות. אני אוהבת את הפינגווין ואת כדורי הפרווה עד כלות, ואני יודעת היטב כמה הם שונים ממני וזה מזה. יחד, יצרנו משפחה גרעינית זעירה ומשונה בה אנחנו מצליחים לתפקד איכשהו, טפו טפו. עשר שנים אנחנו חיים ככה, עם חייזרים  מרהיבים שאימצתי מבלי לדעת שהם חייזרים, שמתרוצצים אנה ואנה בתזזיתיות לא מצויה ועם קשיים מורכבים שלא מוכרים לממסד הרפואי, למערכת החינוך או לרשויות הרווחה. וכל מי שיודע או לא יודע משהו על ילדיי, רואה זאת כחובתו להעיר לי על האופן בו  אני מגדלת אותם.

בדרך, צברנו המון ידע על הורות. מה שלא לימדונו הורינו, רופאים, פסיכולוגים, מרפאים בעיסוק, מורים להוראה מתקנת, פקידות סעד, סופרנני, ספרים, שכנות צדקניות והשכל הישר, לימדו אותנו החייזרים.

שנינו מאמינים שידע הוא כוח, ואסור לשמור אותו לעצמך, כי כוח יכול להשחית אם לא חולקים אותו עם הזולת. ננסה לעשות זאת כאן: לחלוק ולשתף, להתייעץ ולהתווכח ולשמוח ביחד במלאכה הקשה והתובענית הזו, מלאכת חיינו כהורים. ננסה? סליחה. לא. אני אנסה. הפינגווין עסוק כעת. הוא עומד דומם על המרפסת, מתבונן בהם משחקים למטה. עיר אחרת, חלליות אחרות, החייזרים גבהו והתפתחו יפה – אבל הם עדיין זקוקים לעיניו הבוחנות ולאוזני הענקיות, השעירות, הכרויות תמיד לרווחה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ