שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אמא עטלפה אוכלת מכשפה

קשה לאכול כמות גדולה של בשר מכשפות, אבל אין ברירה: אמא זה אמא, וכל ילד צריך אמא שתנצח באבא יגה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

את מסע-חיי, המסע הכי מרתק, מאתגר, מתגמל ומתסכל כאם, לא התחלתי בדרך המקובלת. אף יצורון זעיר ומקומט ויפה להלל לא פעה אלי בשום בית יולדות. הוכרזתי כאמם של שניים, שאז לא ידעתי כי הם בכלל תאומים, בין כתליו העבשים של בית משפט קפוא בסנט פטרבורג, רוסיה. שופטת חמורת סבר האזינה לי בנימוס כשאמרתי, לשאלתה, כי הדיווחים על סכנות ביטחוניות בישראל מוגזמים וכי נגור באזור שלו במיוחד בו מעולם לא אירע כלום. זה היה קיבוץ פרוד, שנתיים לפני הקטיושות הראשונות במלחמת שלום הגליל.

השופטת הקשיבה רוב קשב לזה וגם לנאום המאולתר שנשאתי ברוסית על רצוני העז לשמר ולטפח את תרבותם של הילדים, שהרי מחצית ממשפחתי התגוררה ברוסיה מאות בשנים ואפילו למדתי את השפה כדי לתקשר עם מי שעוד מעט יהיו צאצאיי. בצעד שנראה לי לגמרי טבעי ולעובדות הסוציאליות באולם – נדיר ביותר, ירדה חמורת הסבר מן הפודיום עד אלי ונישקה אותי ברעש על שתי לחיי. השפם שלה דגדג ודקר, אני בכיתי, הסוציאליות ניגבו זוויות עיניים למען לא יתחרב האייליינר, וזהו. נהייתי אמא.

את בתי ובני – דיירי בית הילדים מס. 17 בעיר טיחווין, אספנו רק למחרת. 350 קילומטר של כביש משובש ומושלג בין יערות עצי לבנה צפופים, קרחים וכסופים הפרידו בין פטרבורג לבין החור השכוח בו גדלו. ויועצנו לענייני הבלתי-נודע ביקום הרוסי הכריז שמסוכן לנסוע שם בחושך. יצאנו אי אפוא בחמש בבוקר, מינוס חמש עשרה מעלות, קרטענו, הגענו – ומיהרנו להיפרד. מהצוות, מכל הילדים שלעולם לא נוכל להציל, מן העשרות שטיפסו על הפינגווין וצעקו, דדושקה מרוז! וצדקו לגמרי כי הפינגווין נראה בדיוק כו סנטה קלאוס, לרבות הזקן הלבן והמשקפיים, ו"סבא כפור", מה שצעקו, אינו אלא שמו הרוסי של האייקון התרבותי.   

מיהרנו לצאת כששני אנשים נמוכים ודעתניים לעילא ספונים לבטח במכונית, וידענו להתמודד עם כל דבר בדרך: רעב פתאומי למשהו בלתי מוגדר באמצע שום מקום? אלף הגענו-כבר? הקאות? פתיחה-סגירה-פתיחה של חלונות המכונית? סירוב מוחלט לצפות בסרטים כלשהם? נסיון (ראשון מני רבים) של דניאל להשתלט על ההגה, לחטוף את האוטו ולהובילנו לאבדון בכוחות עצמו? קטן עלינו.

אבל אז, כשהגענו סוף סוף למלון בעיר בה היינו אמורים להשתכן כמה ימים לצורך סגירת קצוות ביורוקרטיים – יש אלפי קצוות כאלה באימוץ ברוסיה, וכל אחד כרוך היה, במקרה שלנו, באילוץ לשלם שוחד או שכלום לא יסודר -  אז החלו הצרות האמיתיות.

כי מבלי ששמנו לב לכך, יחד עימנו יצאה מבית הילדים, ורק כדי לרדוף אחריהם, המכשפה האיומה והנוראה באבא יגה.

אימא מנצחת את הבאבא יגהצילום: רישום: עמליה מלמד

היא היתה בכל מקום: מאחורי הווילון המתנופף קצת ברוח. מתחת למיטות. בתוך השתקפות פניו בפנכת מרק עוף. במראה, רק שמבוגרים לא יכולים לראות אותה. באמבטיה? ברור. יש לה, הסביר דניאל בשכנוע עצמי עמוק, כוח לעלות מהשרותים ובגלל זה צריך לסתום אותם עם גליל שלם של נייר טואלט. דליתי אותו מן המים. פיכס. דקותיים אחרי זה, בסולידריות מופתית, היא סתמה. אבל למכשפות, כידוע, דרכים משלהן להופיע פתאום ולהפחיד, להפחיד נורא.

עד מהרה התברר כי הבעתה קשה, משתקת ודורשת התערבות מיידית. יכולתי לשער כי כמו כל ילד ברוסיה, גם הם נחשפו למכשפה מוקדם מדי ויותר מדי, ובהבדל מכאיב אחד: להם אמרו רק שאם יהיו ילדים רעים, תבוא זאת ותאכל אותם. לא היו איתם אנשים שיחבקו ויגרשו את הצער העמוק ויודיעו שהכל בסדר, היא הלכה למקום אחר, הם ילדים טובים טובים. לא היה מי שילטף ויאחז ויכיל כשצריך לפחד ממכשפות וכשצריך לגרש את הפחד. היתה רק הידיעה הוודאית שהיא בכל מקום ואורבת להם, עכשיו ותמיד. בצדק גמור היו מוטרדים, מודאגים ואחוזי תזזית.  

ולכן נאלצתי לאכול אותה. באמת שלא היתה ברירה ולא היה זמן להסביר שום דבר, כי הם החלו להתרוצץ במעגלים ולצווח שהנה היא, הנה היא באה. גם נצמדו אלי, ועיניהם דיברו בעדם: זה לא משחק בנדמה-לי. זה לא בואו נפחד כי לפחד זה  גם קצת כיף. זה היה, למרבה הצער, הדבר האמיתי.

הזדקפתי מלאו קומתי ובקול עצום ככל שיכולתי לגייס איימתי על המכשפה: הנה אמא באה! תיזהרי לך! אם את לא יוצאת מכאן מייד, אבל מיד, אני אוכל אותך. אני אלעס אותך ואטחן את עצמותיך המסריחות בשיני החזקות ואני אבלע אותך ואת החלקים הכי לא טעימים שלך, כמו האף והיבלות, אני אירק! שמעת?

היא לא הגיבה, כמובן. חצופה.

וכך אירע שנטלתי אותה בידה המגויידת – קטפתי אותה מן האוויר, והכנסתי אותה לפה במופע הפנטומימה הראשון של חיי, ולעסתי בקול רם ובקולות מצמוץ בלתי מנומסים בעליל, וזייפתי גיהוק ועשיתי פרצוף של גועל טהור והתחלתי לירוק. טפו, באבא יגה! טפו, מגעילה! טפו, תולעת עם יבלות ומטאטא! לכי מפה, חתיכת בשר רקוב עם דם ירוק שכמותך!  הנה עכשיו את מתה!  זהו. עוד יריקה להרבות רושם, ניגוב של זוויות הפה במפית – ושני ילדים עומדים שם ואומדים אותי בשקט מוחלט, לא זזים מילימטר, עד שהוא שואל – היא באמת מתה?

אמרתי שאי אפשר לדעת עם מכשפות. יש כאלה שכן ויש כאלה שיכולות להתחבר שוב מהחלקים שירקתי, אבל הן יהיו הרבה יותר קטנות והרבה פחות מפחידות בכל פעם שאלעס ואבלע ואירק.

צדקתי, כמובן. דקות ספורות בלבד לאחר נצחוני ההירואי הנבלה הופיעה שוב. תאכלי אותה! תאכלי אותה! צווח, מבועת ורק קצת משועשע, ועמליה, שכמעט לא ידעה לדבר אז, התחבאה מאחורי והציצה לראות מה קורה, ואני אמרתי – אבל אני לא רעבה עכשיו. והוא הפציר בי – מאמא, מאמא, תאכלי. בבקשה מאמצ'קה, קרא לי, שם חיבה שמאז ועד היום אני נמסה לגמרי כששניהם אומרים אותו מבלי משים.

נאנחתי. טפחתי על כרסי. גיהקתי. נטלתי מזלג מן המגש של שירות החדרים, מיותם לגמרי וחף משימוש. לא אכלו כלום, האפרוחים שלי. היו נרגשים מדי. נעצתי את המזלג באוויר, בדיוק במקום בו מצויה בטנה המצומקת, המיובלת. עשיתי "איי" חורקני בקולה. קירבתי את המזלג לפי. ליקקתי את שפתי ומצמצתי ואכלתי ולעסתי וירקתי, וככה שוב ושוב, עד אחרי חצות, עד שהואילו בטובם להירדם לשעה, אחד בכל צד של המיטה ואני – משיסה לבעיטותיהם באמצע, ואז העירה אותי טלטלת אדירים: קומי, קומי, היא חזרה – וכבר היו השניים מרחפים הכא והתם בחדר, מבוהלים וצווחים באימה.

קשה לאכול כמות כזו של בשר מכשפות כשעייפים מאד, אבל אין ברירה. עקביות היא סימן היכר להורות טובה, ואני רציתי מאד להיות טובה אליהם.

שבוע שלם היתה באבא יגה תוסף התזונה המועדף עלי עד שבחסדי האל הטביעו פקידים קפדנים עשרות החותמות שהתנוססו על כל תעודה רשמית וחגיגית, ואפשר היה לנסוע ארצה. ממינוס עשר מעלות עברו הילדים היישר לשרב של שלושים פלוס, מגפוני הפרווה הומרו בסנדלים שגם הם הוסרו, לראשונה בחייהם הלכו על דשא וראו כלב אמיתי (ונשכו אותו), לראשונה היה להם חדר משלהם וצעצועים וספרים ומחשב שלא צריך לחלוק עם 80 ילדים -  והתברר כי, כשלא שמנו לב, גם המכשפה, כך טען דניאל, עלתה ארצה יחד איתנו.

אין כמו כושר האלתור של אמהות, כשצריך – אבל לפעמים תבונתה של סבתא מועילה יותר. "שטויות במיץ סוכריות רקובות", אמרה לו ברוסית שזכרה היטב מימי הכיבוש הסובייטי במחוז בוקובינה. "אסור להעלות מאטאט על מטוס. באבא יגה ניסתה, אבל תפסו אותה, שברו לה את המטאטא והיא נשארה ברוסיה".

"עם לארה וולדימיר ואנושקה ואוקי", שאל. אלה שמות בדויים, כמובן, אבל הוא זכר עשרות שמות של חבריו מבית הילדים ומנה כל אחד מהם בדאגה גוברת והולכת.

"כן", אמרה אמא שלי, "אבל אתה יודע מה? בגלל שאמא שלך אכלה אותה, עכשיו היא ממש ממש קטנה ושוב לא תפחיד ילדים".

לילדי רוסיה, אפילו בגובה מטר, יש יכולת מופלאה להיאנח כישישים מופלגים ובכך להקל על נפשם המוטרדת. דניאל שמח בחדשות הטובות. לרגע. ואז הוא שאל – ומה עם הזאב? אמא אוכלת גם זאבים?

ברור, ממתק של אמא.  אמרתי לו. קניישנה. עכשיו בוא איתי למטבח ונכין סטייק זאבים לכולנו. נורא טעים, ובלי שום יבלות. לא לירוק.  תאכל, גוזל. תאכל ותגדל.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ