שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אריאנה מלמד
אריאנה מלמד

אני זוכרת את היום, אפילו את השעה, בה פעו ילדיי לראשונה את צמד המלים המתישות, המתסכלות והמכעיסות, "בא לי".

זה קרה ב – 1 בספטמבר 2005, בארבע ושלושים, מיד עם שובם מיום הלימודים הראשון ב"גן פרפר", רב גילאי וחביב מאין כמוהו, בקיבוץ פרוד. לפני כן היו בעיקר בבית ובסביבתו ודיברו בעיקר רוסית. ברוסית אין 'בא לי'. כשילד רוצה משהו, הוא שואל: "אפשר?", ואז אפשר לומר לו, וודאי, מיד,  או אחר כך, או –אם תעשה כך וכך.  או – אסור, לא עכשיו, לאמא אין כסף לקנות שטויות, זה מזיק לשיניים שלך, לא, אנחנו לא יכולים לגדל פרה בבית. גם לא בסלון. בגלל הקאקי, זה למה. לא, אי אפשר לאלף אותה לעשות בחוץ. בא לה בבית.

אני שונאת "בא לי". זו לא בקשה או תביעה, זו הצהרה כוללנית על קיומה של גחמה, שמיליוני הורים בישראל מתייחסים אליה בכובד ראש הראוי לציווי של נסיכים. הנסיכה של אבא, בא לה שולחן טואלט ורוד מזעזע תוצרת דיסני פלוס מזוודת איפור? אבא יקנה לנסיכה: הנסיך, בא לו על ז'קט-טייסים מתוצרת ארמני במידה 8, כי הוא רק בן חמש וחצי אבל מה-זה גבר? אמא תחפש באמזון. בטח יש להם. שתי הדוגמאות אמיתיות לגמרי. הראשונה נבעטה אחרי שבועיים החוצה מן החדר, כי כבר לא בא לה. מן השנייה, עד עכשיו , כמעט עשר שנים מאז ראיתי את הילד הממותג, בא לי להקיא כשאני נזכרת באם הגאה.

אבל לא צריך להקצין עד כדי כך כדי לעורר בכם הזדהות, נכון? די בטיול לסופר השכונתי, בו יושב פעוט בעגלה ומצווח, "אבל בא לי!", וההורה המותש התורן יקנה, או שלא יקנה, את הממתק האורב בקו-הקופות במיוחד למקרים כאלה, בהם הלחץ החברתי על ההורה עצום: מחד, יש אסכולה שגורסת שאסור לתת לו מה שבא לו כי זה לא חינוכי, משמין, יקר ולא בריא, אבל גם לא יפה שהילד צורח ובטח אמא שלו לא יודעת לחנך אותו כי היא חד הורית, רואים עליה. מאידך, יש זורמים. הללו מציעים לך בחביבות אין קץ לזרום עם הילד, לתת לו מה שבא לו, כולה ילד הרי, והממתק עם צבעי הזרחן והמון מספרי E? בסך הכל חמישה שקלים, מה את עושה עניין. חמוד, הילד. תראי איך הוא בוכה, אין לך לב?

מרגע שהביאו את צירוף המלים הביתה, התמלא עולמם בגחמות שלראשונה ביטאו בקול רם. התאום המרושע של בא לי, "לא בא לי", טיפס בהיררכיה של הרצונות והפך תוך ימים לציווי הקטגורי של קאנט. לא בא לי לגן היום. לא בא לי לסדר את החדר. מה תעשי לי? הרי לא בא לי, וזהו. לא בא לי לישון. לא עכשיו ולא בכלל ולא אף פעם. תתמודדי.

"בא לי זה אי באינדונזיה"צילום: איור: עמליה מלמד

אני מאמינה כי הלשון מעצבת את ההכרה, גם אצל בני אדם בגובה מטר. כמו ילדיי, גדלתי בשפה אחרת ובאקלים חברתי שבו "בא לי" כלל לא מתקבל על הדעת. בילדותי המוקדמת דיברתי בעיקר  גרמנית, ובה ילד יכול לומר Ich moechte, שזה I would like  באנגלית. בשום אופן לא I wanna. 

כשמצפים מילד שיציג את גחמותיו בתור רצון המותנה באישורו של הזולת, מלמדים אותו לעשות שלושה דברים חשובים ביותר: לנסח את הגחמה מחדש באורח רציונלי על פי הבנתו, לחכות לאישור ולדעת שיש בעולם זולת, ואם לא יינתן האישור, אז לא. לומדים לחיות עם זה, לומדים שאי אפשר לקבל כל מה שרוצים, לומדים שמשאביהם של הורים ושל העולם כולו תמיד יהיו מוגבלים ויש לנצל אותם בתבונה ובחן.

אבל כשילד אומר "בא לי", וההורה רואה בכך אישור לתחילת פעולתו-שלו, מתרחש משהו שונה לגמרי: הנסיך מכריז על גחמה, ומי שאץ רץ למלא את מבוקשו הופך מרצונו, לעתים קרובות מבלי דעת, לנתין בטריטוריה של הנסיך. ברצותו – כשיבוא לו – הנסיך יעניק חיוך או חיבוק לנתין שלו או יאמר תודה. נדיר מאד לשמוע ילד ישראלי בן ארבע, שש או שמונה  אומר "תודה". לא בא לו, והוריו – לרוב מאסכולת הזורמים – לא יבקשו ממנו לומר את המילה, כי הוא הרי בסך הכל ילד. כלומר, יצור שאיננו מחנכים אותו להבנה שאינו מרכז היקום, יש עוד אנשים בסביבה, הם ה"זולת" ויש להתחשב בזולת.

ואז מגיע "הבא לי" הבא, ועימו אותה סדרה של פעולות: הרצון מתמלא חיש קל, הילד מרוצה לרגע, ההורים הרוויחו דקה של שקט ויש זרימה, כמו במשנה החינוכית המשותפת להם ולאינסטלטור,  וכולם שמחים. ואחר כך לא בא לו לחזור הביתה, והוא דופק טנטרום מהגהינום, וכולם מסביב משיאים עצות אחיתופל – במובן המעוות של הביטוי – והורה או שניים, סמוקים ומעקצצים, נבוכים וחסרי בטחון, גוררים את המצווח לאוטו לקול מלמולי הצקצקנים: ככה מתנהגים עם ילד? אתכם לרווחה.

כבר בימיו הראשונים של שלטון הטרור הגחמני הבנתי שיש לעשות מעשה. חלחלתי נסקה לגבהים כששמעתי את סיפורה של חברה שמלמדת בבית ספר נחשב ביותר: שאושר (שם-בדוי) השליך כסא לעברה. כי אחרי שהודיע שלא בא לו על שיעור חשבון, היא אמרה לו שאין דבר כזה, הוא חייב להיכנס או שהיא תודיע למנהלת. אושר נדהם לרגע. הוריו מאסכולת הזורמים, אלה שבטוחים שהילד שלהם אינו אלא נחל ועם נחל לא מתווכחים. הוא קפא על עומדו, זיהה מצב מסוכן לפוזיציה שלו בעולם המבוגרים ועשה את המעשה היחיד שהוא יודע לעשות במקרים כאלה: השלטת חיתיתו. כיוון שהמורה איננה ההורים שלו, הטירור היה קיצוני יותר מזה המקובל בבית, ואולי גם לא מתוכנן עד הסוף. אושר הרי לא יודע לתכנן. הוא יודע שבא לו. אז עפה לו כף היד אל מסעד הכסא והוא התמלא כוח של כעס וזרק, ובמזל – נפגעו רק המשקפיים של חברתי.

הזורמים הוזמנו למנהלת שהודיעה על השעייה לשלושה ימים, כמקובל – ואף המליצה להורים בחום לשפות את המורה בגין משקפי המולטי פוקאל השבורים. ואם לא בא לי, שאל האב והתרווח על כסאו בחדר המנהלת בפישוט איברים כאילו ישב תחת גפנו-שלו, ולא בלשכתה של הזולת. מה תעשי לי אם לא בא לי, אה?

חשבתי קצת, וידעתי שלא יהיה קל. תמיד לא קל להתנגד לזורמים ולשחות דווקא נגד הזרם, ועוד כשמנסים לגרום לשני ילדים דעתניים ביותר לשחות עימך - ה"בא לי" הבא נתקל לראשונה בתגובה "באלי זה אי באינדונזיה".

נדהמו, ברור שנדהמו. מה את רוצה להגיד, שאל דניאל. הסברתי: "בא לי" זה בלי מחשבה. כמו חיות. רוצות לאכול? לא מחכות לאף אחד, זוללות ברעש, מתלכלכות נורא, לא אכפת להן מכלום, חוטפות מאחרים. כי בא להן. רוצות לעשות פיפי? מתיישבות באמצע המדרכה, עושות. בני אדם לא מתנהגים ככה. בני אדם אומרים, אני רוצה, או אני מבקש, או "אמא, אפשר?", כמו ברוסית. ואז אמא יכולה לשאול, למה אתה רוצה או מבקש עוד ביצת קינדר למרות שקיבלת אחת הבוקר? אולי שכחת? אולי אתה לא זוכר שאי אפשר פעמיים ביום? ואולי אתה כל כך עצוב שרק ביצת קינדר תנחם אותך, ואז נדבר על זה, ואולי תקבל: אבל ברגע שאתה מודיע שבא לך, אני לא יכולה לברר כלום. למה בא לך? כי בא לך וזהו? אז מה אם בא לך? ואם אני אגיד שאי אפשר, תגיד, אבל בא לי, וככה נסתובב במעגלים עד שמישהו יתרגז.

למותר לציין שההסבר נתקל בבוז מוחלט, כפי שידעתי שיקרה. לפיכך, הסברתי עוד פעמיים ולא יספתי. יש להם זכרון מצוין כשהם רוצים לזכור, גם אם לא בא להם. מאז ועד הכחדתו הסופית של צמד המלים השנוא מן הלקסיקו הילדי, חזרתי ואמרתי מאות פעמים, ואולי יותר, "בא לי זה אי באינדונזיה". ותתפלאו, הם ידעו לנסח את רצונותיהם על דרך ה"אפשר?", וכך יכולתי אני להסביר, שהפרה החמודה כל כך שבאה לבקר בחצר שלנו והתעניינה במעשינו עד כדי תחיבת ראשה לתוך החלון של הסלון, מראה מלבב לכל הדעות, איננה חיית בית. "אמא, אפשר אותה?" פעתה בת החמש. לצערי העמוק, אי אפשר. זיהיתי בעצמי את הילדה שהביאה הביתה כל חייה שמצאה בחולות של אשדוד, אבל הבינה עד מהרה שאי אפשר, וזה עצוב, אבל מוכרחים להבין ולהמשיך הלאה. "אבל אמא", אמרה הקטנה ולא יספה. כבר הבינה ש"בא לי" איננו טיעון.

אף אחד לא הבטיח לי שההורות תהיה פיקניק, מעולם לא האמנתי שהכל דבש וכמו הורים רבים אחרים בתחילת דרכם, לא היה לי מושג כמה יקר לגדל ילד בחברה צרכנית-קומפולסיבית כמו שלנו. ל"בא לי" יש עוד אח: "אמא-תקני-לי". הזורמים שיש להם, קונים וקונים בלי הכרה. חדרו הממוצע של ילד ישראלי בן חמש, בן למשפחה מן המעמד הבינוני ומעלה, מלא לעייפה בהמון דברים יקרים שאינו צריך כלל. אבל מה, "בא לו". יש לו יותר מדי בגדים ממותגים, יותר מדי צעצועים חסרי שחר – נגיד, הדינוזאור המדבר שגם זז? הטרקטורון שבו יכול אושר-שם-בדוי לתת דרור ליכולותיו המוטוריות? טלוויזיה משלו? אקסבוקס ומכונת קריוקי לטף? דברים כאלה, למרבה הצער, רווחים מדי בבית הישראלי הממוצע, לא חשוב מאיזו עדה. ואם הוריו של אושר לא בורכו בממון, הם יקמבנו אותו: סבתא תיתן כסף וסבא יתרום קצת ויש גם אשראי והלוואות נורא נוחות מהבנק, ואפשר לעבוד שעות נוספות, ואפשר לעשות שיפוץ  קטן אחד בשחור אצל אלה שלא צריכים קבלות: כי מה לא נעשה בשביל לזרום עם הילד, ושלא ירגיש שחסר לו.

אבל תמיד יחסר לו משהו, בהעדר יד מכוונת לרצונותיו. בן החמש וחצי הארוז בז'קט ארמני ג'וניור מעור, רצה דווקא את הטישירט של בני. כלומר, בא לו עליה. דניאל היה אז בן שמונה, הטישירט באמת היתה נחשקת – חולצת פוטבול אמריקנית אמיתית עם כתפיים אדירות מרופדות במידה זעירה. מקור החולצה: "מישומשו", חנות המתמחה בבגדי יד-שניה במחירים מגוחכים לגמרי, באיזור התעשייה של גוש שגב. עלתה 3 שקלים בדיוק, אבל הנתון הזה לא הובא לידיעתו של דניאל. דבר חשוב מזה הונחל לו: שאצלנו בבית אין לחולצות, נעליים ובגדים אחרים שום שמות פרטיים. אם החולצה היא "של אדידס", אז שאדון אדידס ילבש אותה, או שישלם לנו עבור לבישת הפרסומת המהלכת במקום שאנחנו נקנה מוצר פרסומי תוצרת סין בימבה כסף, וכך לא יישאר לנו מספיק למה שחשוב באמת: טיולים וחוויות והיכרות עם תרבויות וספרים ומוסיקה וכלי נגינה וסרטים טובים. כן, בגיל שמונה אפשר להבין דברים כאלה, אולי טוב יותר מ"כסף לא צומח על העצים", כי החכמולוג הביתי אמר – כסף עשוי מנייר? ונייר עושים מעץ? אז כסף כן צומח על העצים, טי נה נה נה נה, אמא מסכנה.

ללא אומר דניאל פשט את חולצתו, העניק אותה לארמני ג'וניור ולבש אחרת. הוא ידע שזה לא באמת חשוב. והוא יודע עד עצם היום הזה: כשמדדנו לו חולצות למסיבת בר מצווה שלו, הביאה הזבנית (באאוטלט הזול) משהו, שחירפן אותו לגמרי: סמוק ולא מנוחם עמד מול המראה ולא הצליח להסביר לי מה מעצבן בה. לא יושבת עלי טוב, אמר לבסוף לזבנית. אבל זה טומי הילפיגר, הופתעה: מה לא בסדר? אצלנו בבית לחולצות אין שמות פרטיים, ירה לעברה בגאווה: הכי חשוב שיהיה נוח ונקי. אתם קיבוצניקים, קבעה. לא שאלה אפילו. ובכן, אנחנו לא: אנחנו רק לא זורמים.

אחרית דבר: לפני שנתיים, בגיחה למישומשו לרכישת 10 זוגות ג'ינס ב – 50 שקל (בחיי!), נתקלתי בז'קט תכול, מחוייט היטב, שלא נלבש מעולם ונשא על גבו בגאון תגית: ארמני ג'וניור. הגודל התאים לעמליה. המחיר התאים לי: 10 שקלים. רכשתי בחיוך רחב והבאתי הביתה, והילדה צחקה יחד איתי, אבל לא מעומק הלב. לא היה לה מושג מי זה העמרני הזה. הסברתי כמיטב יכולתי.

מדדה, התלהבה מן המראה החדש והבוגר, קבעה שמתאים לאירועים רשמיים במיוחד, וכשעלתה לכנסת לדיון של הועדה לזכויות הילד, בו הציגה יחד עם חברה לספסל הלימודים ממצאים של עבודת חקר של שתיהן על היחס לילדים בתוכניות טלוויזיה, קבעה בצדק שהז'קט מתאים ודפקה סלפי עם ח"כ אורלי לוי-אבקסיס. אחר כך עשתה חליקות במסדרונות השיש ופגשה מישהי, גם היא ח"כית, שפעם היתה ידידה שלי. המישהי – לא נהרוס לה את סיכוייה להשתבץ ברשימה מסויימת שמתיימרת לדאוג למעמד הביניים – נזפה בי: אריאנה, למה הילדה צריכה ז'קט ארמני דווקא? ועמליה, ציניקנית בהתהוות, אמרה לה – כי ככה בא לי ואמא זורמת. הח"כית, שמעדיפה דונה קארן כי זה פשוט ועממי, לא מבינה עד היום למה צחקנו כמו משוגעות. 

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ