שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

והיא רק רצתה להיות כמו כולם

אריאנה מלמד
אריאנה מלמד
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אריאנה מלמד
אריאנה מלמד

רק הסייס מבין בסוסים, אני אומרת לה, אז מה אכפת לי מה כולם – כלומר, כל האתונאים -  חושבים על הסוס. והיא מתבוננת בי בתיעוב השמור לבנות עשרה המשוחחות עם אמא שלהן, ונוהמת: שוב פעם הסוקרטס הזה שלך? אלף, הוא מת מזמן ולא מבין את העולם שלי, ובית, הכיתה שלי זה לא אתונה וגימל, שוב את אומרת לי שאני נראית כמו סוס? שוב? יופי אמא, באמת.

מיד אחרי חילופי הדברים הללו – שמסתיימים בטון גבוה מאד ולא נעים בעליל - מתרחשת טריקה מתודית של דלת ואחריה שתיקה רועמת, ואחריה יוצאת מתבגרת דומעת מחדרה ואומרת,  אבל כולם קבעו להיפגש בקפה בשמונה ורק אני תקועה בבית! ורק בגלל הסוקרטס שלך אני תקועה! וכולם מבלים והחיים שלי, מה? בזבל!

הו, כולם. הם נולדו עוד בגן הילדים, כשהאופק החברתי היה מורכב מבנות בלבד וכולן היו נסיכות ורודות של דיסני בפורים. באמת שניסיתי: אסטרונאוטית, אולי? והיא הביטה בי בחוסר אמון מוחלט. גור חתולים? כלנית? שום דבר: ורוד, דיסני, או ששק הדמעות עובד שעות נוספות. אז מה חשוב יותר, פמיניזם לגיל הרך או ילדה שמחה, ולעזאזל מה שאני חושבת על סטראוטיפים נשיים? בחרתי, כמובן, בעזאזל. ורודה, לבנבנה, העיקר שהקרינולינה תשב יפה על גווה הזעיר והשמלה לא תשתרך בבוץ של משעולי הקיבוץ.

בחנוכה, כולם הלכו לפסטיגל. זו היתה מכה איומה שהחלה ברגע ששלטונות הגן השמיעו השכם והערב את הדיסק וילדיי ידעו מייד את כל המלים וגם את ההעמדות וגם מי מופיע שם ומתי צריך לנסוע לחיפה לראות -  לפני כולם, כמובן, כדי שכולם יגידו שהשניים מה-זה מגניבים. אני מודה שבשנה האחרונה של הגן נכנעתי, ויש לי תירוץ: שלחו אותי לכתוב ביקורת על זה. כתבתי, וחטפתי: אחד המשתתפים, שתהיתי על נטייתו לעכס ולעשות תנועות של חדר שינה באגן, כתב איפושהו שכולם אוהבים את הפסטיגל ורק בגלל שאני שמנה וממורמרת כל כך, אני חושבת שהמופע אינו מתאים לילדים. כולם – מאות תגובות – הסכימו איתו.

אבל לכולם בכיתה יש אייפדצילום: בלומברג

ככל שגדלו, המצב החמיר. מערכת החינוך הישראלית רואה חשיבות עצומה באילופם של הפראים המגיעים בשערי בית הספר, ועל מנת שלא יהרגו זה את זה כבר ביסודי, בצד הלימודים מתנהלת פעילות חברתית ענפה בחסות המורים: כולם מוזמנים לבקר בבתים של כולם ומתנסים באותן עבודות יצירה מועילות, כגון ציור מסכה על תבנית גבס מוכנה מראש. אחר כך כולם מקבלים פנקייקים שטיגנה האם המארחת ועליהם רוטב שוקולד מבקבוק. כשהצעתי לחשוף את הכיתה לטעמו של מייפל אמיתי, נשמעה נחרת בוז מצד בני: כולם אוהבים שוקולד. מייפל? את רוצה שכולם יצחקו עלי?

בכיתה ג', פתאום לכולם היה אייפון. אבל אפילו לי אין, התגוננתי: בתגובה שמעתי שלי אין שום צורך להיות מגניבה (במלעיל) כי – הסכיתו – אני כבר זקנה, וזקנים, סליחה אמא, הם ממש לא מגניבים, כולם חושבים ככה. נעלבתי קצת, ושמתי נפשי בכפי ובאתי לבית הספר לבדוק את הסוגיה. התברר ש"כולם" הוא מונח די נזיל המתייחס לפלח אוכלוסיה מן האלפיון העליון שהפך למושא לקנאתם של כולם. שלושה זאטוטים התהדרו בנזר הבריאה הטלפוני, וכולם בהו בהם בהערצה. עד כאן, אמרתי לשניים שלי: אתם באמת לא צריכים סלולרי וזה גם לא בריא לכם. וכולם לא ממש מעניינים אותי. אתם לא חלק מעדר. אתם לא כבשים קטנות וצייתניות שפועות במקהלה. אתם אנשים חושבים, ויש לכם רצונות וחלומות משלכם, ולא צריך להתיישר לפי מה שכולם עושים או אומרים. הנה כאן נכנס סוקרטס לחיינו: עדיין לא סיפרתי להם שבמקרה שלו, כולם ניצחו. וגם הרגו אותו. למה? כי הוא חשב אחרת מכולם.

נרצה או לא נרצה, הם תופסים את הכיתה, או התנועה, או ילדי החוג החביב עליהם או כולם יחד - כקבוצת השווים שלהם. והם שמרנים לעילא, לא רוצים למרוד ולו לרגע, אלא אם כן המרד בטוח, כלומר – מופנה כלפי הוריהם המותשים. ובינינו? גם ההורים מעדיפים בשלבים מסויימים של חיי ילדיהם, שלא יהיו יוצאי דופן בכיתה, כי יוצאי הדופן נשארים לבד בהפסקות ומחבקים איזה עץ כשכולם משחקים חיי שרה.

אחר כך הגיעו האופנות של כולם. כאש בשדה קוצים הן פושטות על הטף ועל כיסינו, ואנחנו מוצאים את עצמנו מקלפים מן התקרה את הג'לי המגעיל שיש לכולם, זה שאפשר להדביק לכל משטח. ודורכים, יחפים, על חלקיקי ביצי-קינדר. ורוכשים עוד ועוד גומיות מעוצבות כמכוניות, נול לשזירת צמידים מגומיות, גומיות זוהרות לקוקיות, מדבקות זוהרות "של סופרמן", תיקי גב של "הלו קיטי", ולפני שהבנו איך גדלו יפה כל כך, מגיעה התביעה לאופניים חשמליים פלוס אקס בוקס פלוס יציאה מאורגנת של כולם, ביום שלאחריו יש לימודים, בשמונה בערב, לבית קפה בצידה השני של העיר. בדרך עוברים גם את חוסר הנאותות החברתית של תנועת הנוער שאמא מאמינה בסגולותיה, חוסר הנחת שמושמע בקול רם כשאותה אמא מסרבת להתפנות מביתה לכבוד מסיבת כיתה, דיכאון מוצאי-שבת כשאבא-פינגוין פשוט אומר "לא" כשהם לא מסוגלים להבהיר לאן בדיוק הולכים כולם ומתי הם אמורים לשוב משם ומי מסיע אותם.

את והסוקרטס שלךצילום: איור: עמליה מלמד

הכיתה היא פרוטוטיפ מוצלח לגולני, או לסיירת מטכ"ל – אבל לכי תסבירי להם שלכידות חברתית כה עזה מועילה בעיקר כשמישהו מרושע זורק עליך רימון, ולא באמת מועילה כשמן הראוי לחשוב קצת על עצמך כאינדיבידואל ולבדל את עצמך במעט מן הכלל. ולכי תגידי להם שכל אחד הוא יחיד ומיוחד: שוב את מדברת כמו מורה, הם נובחים. והרי לעולם אין להודות שמורים לא נשמעים כמקהלה, וגם ביניהם כל אחד יחיד ומיוחד, כי אם נודה בזה, ואם נודה בחיבתנו העזה למורה מסוימת – מה יגידו כולם?

קול המון כקול שדי, ולפיכך גם היחס לתחומי הדעת הנרכשים בבית הספר עובר דרך מסננת חברתית דקה וקפדנית. לא מגניב-במלעיל ללמוד אזרחות, או תנ"ך, או היסטוריה. מחשבים  - כן, ואנגלית – אולי, ומדעים – לפעמים. ועברית? מי צריך עברית? כולם מדברים עברית, לא?

ומעל ומתחת לדעות המוצקות של כולם, אני שומעת המיה הורית כבושה, שילדים לא יודו בה לעולם. בכיתה ה' היה אחד – נקרא לו אושר – שסבב בהפסקות כמו פורפרה מטורללת וצרח, מוות לערבים. כשעדן – גם כן שם בדוי – התחפש למכשפה, אושר הוביל קבוצה של כולם שהלכה אחריו וזימרה: עדן ההומו! עדן ההומו! עד שבכה בקול רם לשמחת כולם שצחקו נורא כשפשט את התחפושת ונותר בגופיה שעברה תאונת כביסה והיתה, אויה, קצת ורדרדה.

אושר גם אמר, "כושים מסריחים", וכולם לא פצו פה. לילדה אחת נמאס והיא אמרה לו שכולם נולדו שווים בצלם אלוהים ושכושים זו מילת גנאי בדיוק כמו יהודים מסריחים, והוא צעק עליה מה את משווה, יא  זונה רוסיה, והיא ניסתה להסתער עליו כי יש מקום בו נגמרות המילים כשאת בת 11 וצריך קצת אלימות כדי להוכיח טיעון, אבל הוא הקדים אותה ובעט בה בעוז במפשעה, והיא התנודדה בוכיה כל הדרך הביתה – כי כולם עמדו מנגד ואף אחד לא הגן עליה ועל עמדותיה, וברור שהייתי אשמה בזה, כי הכל אירע בגלל הסוקרטס שלי והצורך שלי להיות מיוחדת, והיא בכלל רצתה להיות כמו כולם. חשבתי לעשות לכולם סדנה נגד גזענות, ואחר כך נואשתי מן הרעיון: מה תועיל סדנה אחת, שכשכולם כבר מחזיקים בדעות מוצקות מן הבית?

בשלבים מסוימים של חייהם, אנחנו לא יכולים לצייד אותם בכלים להילחם בכל העולם על דעותיהם-דעותינו. אנחנו יכולים רק להציע להם אלטרנטיבות. בגיל ההתבגרות, כל מה שנציע עלול להיתקל באותו בוז מצמית, מתסכל ומייאש שאחריו מופיע פקפוק מסויים, מטריד – אולי משהו בגישה שלי ממש, אבל ממש לא בסדר? אולי אני לא צריכה לומר לה שלדעתי, מסיבת סוף שנה שכולה הצדעה לתוכניות ריאליטי היא רעיון רע? שאם כתוב בספר שבישראל מתקיים שוויון מלא בין יהודים לערבים אז כתוב, אבל זה לא נכון? שמשה לא היה בהכרח מגמגם, כמו שהמורה אומרת, אלא ייתכן מאד שלא דיבר עברית רהוטה כי הרי גדל בקרב מצרים, ולכן היה כבד פה וכבד לשון בעיני בני ישראל? שהחלום של אושר-בת, להתחתן עם מיליונר ולגור על הגג של עזריאלי, לא לגמרי מתאים לכולן וודאי לא לכולם?

זה קשה, אבל הרי אף אחד לא הבטיח לנו שיהיה קל. המלחמה על האינדיבידואליות נחוצה בעיני כמו אוויר לנשימה. לפסטיגל שוב לא הלכנו. נתתי להם לקרוא את הביקורת שלי והם שתקו ולא היו מוכנים להודות שלא נהנו בכלל, כי באמת היה צפוף מדי ורועש מדי ומלא תינוקות. הכיסופים לאייפון ממשיכים ללוות אותם עד עצם היום הזה, ועימם ההתעקשות שלי שגם אם יש לכולם, זה לא אומר שאנחנו חייבים להתיישר, וחוץ מזה, כבר הוכח שלא כולם מחזיקים בחפץ הנחשק. בעניין הולדתנו בצלם וזכויות האדם הנגזרות מכך, ניצחתי בגדול. ילדיי יתיידדו עם כל ילד שיהיה מוכן לשחק איתם, יהיו אמונתו, דתו, השקפתו, מגדרו או מוצאו אשר יהיו. רק מה, בינתיים? אל תספרו להם שזה לא בדיוק ככה אצל כולם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ