שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

השיעור הכי חשוב שלמדתי בהורות

אחרי שמתגברים על הצורך לגונן על הילדים ולתת להם איזה אייפד או אייפון, כדאי אולי לתת להם חוט ומחט, פטיש ומסמר ולהכין אותם באמת לעולם. אריאנה מלמד מחלקת ארגז כלים לחיים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

את השיעור החשוב ביותר בהורות קיבלתי שנים רבות לפני שאימצתי את ילדיי. עד היום אני אסירת תודה למיקה גולדמן על מה שזכיתי לראות במטבח שלה ב"בקתה בקדיתא", שעות ספורות לפני שהוגשה לאורחים סעודת ערב מופלאה. אבישג גולדמן, אז ילדה דעתנית וסקרנית בת חמש וחצי, ביקשה לחתוך כרוב יחד עם אמה, ולעיני הנדהמות ולחרדתי המצמיתה, מיקה שלפה סכין שף חדה בגודל חצי ילדה בערך, הסבירה לאבישג בנחת איך משתמשים בה נכון ובזהירות, ותוך דקות אבישג חתכה וחתכה עוד ועוד כרובים בעליצות ובסיפוק עצום מן ההישג החדש. 

ישבתי דבוקה לכסא, רועדת ומנסה להחזיר את ליבי המקפץ למקומו הנכון ולנשום קצת. כשהצלחתי, לא התאפקתי ובקול קטן וחורק שאלתי את מיקה, ומה עם החרדה. היא חייכה ואמרה, בהורות? חרדה זה מותרות.

תיאורטית, הבנתי. אפילו הפנמתי והבטחתי לעצמי שכשיהיו לי ילדים אנסה לנהוג כמוה ולעולם לא אראה להם שאני פוחדת כשהם לומדים משהו. אלא שבין אמר לבין עשה מפרידים ת"ק פרסה, ובין התיאוריה והפרקטיקה של ההורות מפריד יקום שלם, סמוי מן העין כל עוד אין לאדם ילדים. וכשיש,  כבר אין זמן ללמוד בנחת, אלא רק מטעויות, ואלה רק הולכות ומתרבות בעידננו המתיש.

תנו להם לעבודצילום: via Bloomberg News

מה שלא הבנתי אז, אני יודעת היום בוודאות: זה היה שיעור מורכב מאד. ראשיתו ביכולת להתגבר על הצורך הטבעי לגונן ולשיר לבת החמש וחצי, "שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך, מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך, מאבן קלע, מסכין, מציפורניים. שמרי נפשך מן השורף, מן החותך, מן הסמוך כמו עפר כמו שמיים -  מן הדומם, מן המחכה והמושך והממית כמי באר ואש כיריים". המכון לבטיחות ולגהות בעבודה לא היה יכול לנסח את זה טוב יותר, ואלתרמן הפליא לבטא את ההצפה שהורים רבים חשים כשהם חרדים, כבר לא חשוב מפני מה, שעה שילדיהם נעלמים מפניהם בעיקול השביל ויוצאים לטייל בעולם מסוכן, לגמרי לבדם. ותמיד, על פי השקפתנו המודרנית, הם יוצאים מוקדם מדי.

גם לא הבנתי אז שהחרדה פוחתת ככל שמיקה מציידת את אבישג בכלים הכרחיים לטיול בעולם המבוגרים, טיול מענג של משחק והישג שיום אחד יהפוך למסע ההכרחי של חייה. של חיי כל אחד מילדינו. למרבה הצער, בעידן המסובך שלנו, הורים רבים מדי תקועים בחרדות, או ברציונליזציות ותירוצים– "הוא בסך הכל ילד" – וכתוצאה מכך לילדים מעטים מדי יש כלים כאלה – ואז, כשהילד בן שלושים ויש לו חום גבוה, המילה הראשונה שהוא הוגה היא "אמא" ולא המשפט התבוני, הבוגר -  "הלו, זיג זג שליחויות? קחו מספר כרטיס אשראי, תביאו אקמול".

אחד התחומים בהורות שבו רובנו נכשלים כשלון חרוץ הוא בדיוק זה: כמה ילדים בני שבע אתם מכירים שיודעים לתפור כפתור? להכין לעצמם סנדביץ'? להחליף מצעים במיטותיהם? למיין כביסה ולהפעיל את המכונה (לא צריך לדעת לקרוא, יש ציורים)? להכין וללוש בצק לחלה, לקלוע לצמות ולהכניס לתנור בזהירות? להרכיב ארון אמבטיה של כתר-פלסטיק? 

"זה בדיוק כמו ביצת קינדר, אמא, אבל גדולה", אמר בן השבע שידע לעשות את כל אלה ועוד, וידע היטב גם להרוס כל דבר שאחרים הרכיבו בעמל ויזע. היום הוא כבר לא הורס. הוא שכנע אותי לתת לו לנסות. הייתי צריכה לעזור בכוחי העודף: לדניאל היו אז קשיים מוטוריים שבחסדי האל, התבונה ומלאכות ההרכבה התגברנו עליהם. הארון הורכב לתפארה, ולא היה גבול לגאוותו של הזאטוט, כולה מטר וקצת, שמייד ברח מן הבית  דרך החלון וצווח במשעולי הקיבוץ: בניתי ארון! בניתי ארון! מאז בנה – וגם הרס – לא מעט ארונות וכונניות, תוך כדי שאני מקפידה שלא ישכח ללמוד לקפל חולצות ולחתוך סלט קטן-קטן ולהתמחות בספונג'ה. ולהוריד את הפח. ואת הכלבה. ואם אתם חושבים שאת מלאכות הבית ה"נשיות" השארתי לעמליה, טעיתם מאד. היא בונה ומרכיבה בדיוק כמוהו, והוא לש ואופה – תחת מחאה, כי הוא לא אוהב שדביק לו – בדיוק כמוה. לה יש יותר נסיון ביצירת עוגות משובחות, הוא נהנה מעבודות עתירות לכלוך שאחריהן הוא מסריח מטרפנטין, ריח אהוב עליו במיוחד –אבל זה כל ההבדל.

לפיכך, כשהיו בני 13 הפקיד הפינגווין בידי שניהם את ארגז הכלים שלו והודיע להם שמעתה הם השיפוצניקים והבנאים הרשמיים של הבית וכל מה שאמא-עטלפה תגיד. לא היה צורך להגיד.  מחשבים עוברים מחדר לחדר? הילדים מרכיבים. אני שונאת חוטיאדה חשמלית. מעדיפה לפתוח סתימות בשירותים, תודה. תוכים, אוגרים וצב תועה מלשלשים? מלכתחילה הבהרתי שאהבה זה אחריות, ואחריות זה לטפל בחיות שאוהבים. כולל קקי. מגעיל? ובכן, החיים לפעמים מגעילים. אבל הרבה יותר מגעיל לחזור הביתה ולדרוך על זה, נכון?  

אני שומעת באזני רוחי קוראים וקוראות נחרדים עד מאד מן הפרקטיקה הזאת. ההפסד כולו שלהם ושל ילדיהם. בבתים רבים מדי בישראל גדלים אתרוגים קטנטנים עם אצבעות מפותחות מאד משימוש במסכים רבים מדי ובשלטים מתוחכמים מדי, וכשהם לא יושבים מול מסכים וגדלים להיות בטטות כורסה, הם תזזיתיים, מתוחים, חסרי-מעש, משועממים, מתגרדים ומציקים – כי הם פשוט לא יודעים מה לעשות באנרגיות העודפות שלהם. הם לא יודעים מה לעשות עם עצמם.

כי הם לא יודעים ל ע ש ו ת.  

פעם, בימים רעים משלנו, חשבו שחשוב ללמד אותם בבית הספר. את החצאית הראשונה והאחרונה שלי תפרתי בשיעורי המלאכה של כיתה ו', מהתחלה ועד הסוף, במכונת תפירה מכנית. כאמי לפני, אני שונאת לתפור, אבל יודעת, אם צריך ואם אי פעם יתחשק לי. עוד אני יודעת: לרקום צווארון תימני לחולצה לבנה, לייצר תחתיות לסירים מענפי במבוק וראפיה, לסרוג צעיף, כיפה, שמיכת-טלאים וכובע  במסרגה אחת, לתפור מכפלת נסתרת, לתקן סוודר שנפרם, להכין טלאי יפה לכל בגד שצריך כזה, לכייר מאפרה, כד וקערה באבניים, לנגר מדף מתקבל על הדעת ושידה קטנה בלי מגרות, לבשל כ – 20 תבשילים צמחוניים זולים להפליא, עתירי אנרגיה, משביעים וטעימים נורא. אה, שכחתי: אניות אוריגמי, כדורי אוריגמי וברבורי אוריגמי. כל אלה, בצד חוכמת גידול הצנוניות, החסה והעירית, למדתי בבית הספר הממלכתי בכיתות א-ו'. הוא לא היה אנתרופוסופי ולא שילמנו אלפי שקלים בשנה כדי לחסות בצילו. הוא היה בית ספר רגיל לגמרי בשכונת עוני בעיירת פיתוח.

מה עושים עכשיו?צילום: איור: עמליה מלמד

ילדיי וילדיכם, סביר להניח, לא למדו עשירית מכל זה בבית ספרם וגם לא ילמדו. יש היום דברים חשובים יותר, תאמרו. ואני אומרת – כל כישורי החיים שאפשר להנחיל להם, צריך להנחיל, ותמיד יפה שעה אחת קודם. כשהבנתי מה מתרחש בשיעורי העבודות-יצירה-אמנות בבית הספר, הקפדתי להקנות לדור הבא את כל התורה שהרביצו בי במערכת החינוך, למעט הרקמה התימנית. אין לי סבלנות לעבודות קטנטנות כאלה.  

באשר לצנוניות: עוד מעט, כשנגור בביתנו השכור החדש, נגדל את הסלטים שלנו לבד. כלומר, הם יגדלו. יחד איתי. ואחר כך, לבד. וכשתגיע שעתי להיאסף אל אבותי, אדע שנתתי להם המון כלים להסתדר יפה בכל מצב, וגם את היכולת לתרגם את הכלים הללו לתושיה רב-תחומית, לידיעה שהם מסוגלים ויכולים, ומי שמשתדל מצליח, ומי שעושה – רואה ברכה בעמלו.

הורי האמינו שחובתם ללמד אותי כל מה שהם יודעים, כפי שלימדום הוריהם לפני כן. לו הייתם שואלים אותם אם זו אמונתם, ודאי היו מושכים בכתפיהם ואומרים, מה שייך אמונה, ככה מגדלים ילדים וזהו זה. סבא איזידור ידע לשרוק את כל הסימפוניות של בטהובן ולא היה פטפון בבית כי היינו עניים? נו, אז גם אני יודעת לשרוק אותן. אותו סבא היה מרגל במלחמת העולם הראשונה? התוודעתי לדיו סתרים בגיל ארבע, ועל הדרך למדתי קרוא וכתוב בגרמנית. באותיות גותיות. סבתא עמליה היתה רופאת שיניים והרבליסטית? יופי. עמליה שלי קרויה על שמה והיא ביקרה אצל רופא ילדים בדיוק 4 פעמים ב -10 שנים, טפו טפו. אבי לימדני לבנות עפיפונים, לבשל צ'ורבה, לעשן בשר ודגים ולכבוש מלפפונים, להשתמש נכון במקדחה, להדביק טפטים, שטיחים מקיר לקיר ופרקטים, לארוז את תכולת הבית להובלה, לרפד כסא, לדוג ולנהוג. ועוד אלף דברים שנדמה לי כי תמיד ידעתי. ואמא שלי, מי ימנה את מה שהנחילה לי? שירה גרמנית ושרטוט טכני, הסרת כל כתם מכל משטח, הטלאת גרבי צמר, היסטוריה של ימי הביניים, מבוא לקומוניזם, הערכת שטיחים פרסיים עתיקים, וזו רק תחילתה של רשימה רב-תחומית ארוכה נורא. היה גם ידע שלא רציתי בו. הטיולים שלה במשעולי החיים לא תמיד הסתיימו יפה. היתה שואה, זוכרים? למגינת ליבי, הייתי צריכה ללמוד גם איך שורדים בחקירה של הגסטפו. אני מקווה שלעולם לא אצטרך להשתמש במה שלעולם לא יימחק מזכרוני,  ובתור התרסה אחרונה כלפי בית הגידול שלי, לא לימדתי את ילדיי.

בנים עוסקים בעבודת נגרות בשיעור מלאכהצילום: ארכיון המדינה

עולמם, אני רוצה להאמין, יהיה טוב משלנו. והם יידעו להתנהל בו בדיוק כפי שהם יודעים להעסיק את עצמם, ועל הדרך להכין חלות לשבת, כל יום שישי, בזמן שקבוצת השווים שלהם שואלת במקהלה, מה עושים עכשיו?

אחרית דבר: לא, אני לא מגדלת פשטידות כנועות שמצייצות, כן אמא. אני מגדלת שני מרדנים גדולים, סקרנים ווכחנים וחסרי סבלנות, אבל מבלי משים למדתי עוד שיעור חשוב ממיקה: תשמרו על הקצב שלכם, שהוא תמיד איטי משלהם, כשאתם מלמדים אותם. תנו להם להיכנס לקצב שלכם וללמוד אותו, במקום שתמהרו לרצות את חוסר המנוחה שלהם ולהתעצבן. ותזכרו –"מי שמשתדל, מצליח"? תופס גם כשאתם – והם - כבר גדולים, גדולים מאד, ויודעים כמעט הכל. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ