שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אמא עטלפה עושה בושות

אריאנה מלמד
אריאנה מלמד
צילום: מאיה באומל בירגר
אריאנה מלמד
אריאנה מלמד

"בסדר", הם אמרו בדואט מושלם ומעצבן של תאומים, "אבל יש לנו תנאים". ישבו על הספה, צולבים אותי במבטיהם כמו שרק בני 14 יכולים לעשות להורים שלהם, ושתקו קצת, שלא כהרגלם. מבט אחד הוחלף ביניהם והיא הודיעה שהם יוצאים להתייעצות בגינה ושאחכה בבקשה כי זה חשוב. חיכיתי: על הפרק עמדה כניסתי לבית האח הגדול, והראשונים שביקשתי לשמוע מה דעתם היו כמובן ילדיי, שכן ההחלטה הזאת, לטוב ולרע, עמדה להשפיע על חייהם אולי יותר מאשר על חיי.

שמעתי אותם מתקוטטים קצת על מי יגיד לי מה, אחר כך השתרר שקט באזור עצי הפרי – הם הלכו רחוק ככל האפשר בגינה כדי שלא אשמע את הדיונים – ובתום רבע שעה בדיוק, בפנים רציניים עד אימה, העלמה שמתביישת בי הכריזה ככה: "תעשי מה שאת רוצה, בתנאי שלא תפדחי אותנו, אז עשינו רשימה של דברים מפדחים שאסור לך לעשות". הרמתי גבה, והיא מנתה אותם אחד לאחד: אסור לך לשיר בבית האח הגדול ואם את לא מתאפקת, תלכי לשירותים ותשירי שם. אסור לך לנחור. אנחנו נמות מבושה אם תנחרי. אסור לך לקלל. בשום אופן אל תראי שאת נהנית מאוכל כי אוכל זה מה-זה שנות התשעים. אל תלבשי מכנסי ברמודה. אל תעשי פסים משוגעים בשיער, זה של צעירים ואת ממש לא. והכי חשוב – באמא שלך, זותומרת בסבתא – תישבעי שאת לא רוקדת, לא מדברת יידיש או רומנית או רוסית, לא מכינה גפילטע פיש ולא עושה חיקויים".

נאלמתי דום. מעלבון, מבושה, מחוסר הבנה טוטאלי. לא ידעתי כי ילדיי מתביישים בי עד כדי כך. כלומר, ידעתי באופן כללי כי הורים למתבגרים הם כקוץ בתחת בעיני ילדיהם, ורצוי שלא יהיה להם שום קיום ציבורי שהוא. נגיד שהולכים ביחד לקנות בגד? היא תפסע בנחישות חמישה צעדים לפני, תיכנס לחנות ותאמר מה מבוקשה, עוד לפני שהספקתי לברך את הזבנית בשלום (קולני מדי בעיניה של בת העשרה). נאמר, אני צריכה להגיע לבית הספר מסיבה כלשהי? אין דבר מביך יותר מן ההופעה שלי בשער. היא תשאל מראש מה אני אלבש ומדוע ותקפיד לברר את השעה המדוייקת בה אגיע. היא בשום אופן לא מסכימה שאבוא לבקר אותה בבית הספר סתם כך, למרות שמותר:  כשהחברות שלה מגיעות – הבית תמיד פתוח בפניהן והן דווקא מחבבות אותי –  מתקיים מין מסדר מפקדת שכזה, לברר שאין פדיחה קטלנית באופק. אני אמורה להתמקד באספקת מזון (כשהן אוכלות בהנאה זה לא שנות התשעים, ברור), מענה מנומס לשאלות – וזהו: הן נבלעות בחדרה, הדלת נטרקת, קיומי מוכחש לגמרי והחיים יפים. עד שאני מפציעה שוב עם בקשות מעצבנות, או מזכירה להן בפעם העשרים להנמיך את המוסיקה (המגעילה!) שלהן.

הבחור – יש כבר חתימת שפם והוא כבר לא ממש ילד – מצטיין ביותר סובלנות ממנה. לפעמים, כשאף אחד לא רואה, הוא אפילו מגניב לי נשיקה עם בואו הביתה. חצי שנייה נחות השפתיים שלו על הלחי שלי, אין גבול למתיקות – אבל העיניים מתרוצצות לוודא שאף אחד לא רואה. מייד אחר כך – טריקת הדלת ההכרחית, ההיעלמות, החשש המתמיד פן שוב אבצע עבירת-טאקט מאסיבית כשחברים יגיעו. מהי עבירה כזאת בעיניו? לספר על הילדות שלו לחבר (אלא אם כן הוא מבקש שאספר), להתפאר בכך שלפעמים אני מנצחת אותו במשחקי המחשב שהוא אוהב, לעשות חיקויים שהוא מתגלגל מצחוק מהם, אבל רק בפרטיות – וללטף את העורף (החמוד, המשיי, הילדי כל כך) שלו.  

מה קרה לנו? איך השתנינו כל כך מ"אמא אני הכי אוהבת אותך בעולם" של הברכות המצויירות מיום המשפחה, ומ"אבא שלי הוא הכי בעולם" שבהם האמינו בערך עד  כיתה ו'? איך הפכנו ללא רלוונטיים, מכוערים, מיושנים, קרציות? ואיך, לכל הרוחות, זה קרה מהר כל כך?

האמת העגומה היא שלא קרה לנו כלום. להם, לעומת זאת, השתנה המוח. מרגע שגיל ההתבגרות העלה חצ'קונים ראשונים על חלקת לחייהם, המוח שלהם עובד קצת אחרת מזה של הוריהם. במחקר שפורסם בשנת 2008 ב – Journal of Neurocognitive Science, הראו החכמים מיוניברסיטי קולג' בלונדון כיצד המוח הבוגר וזה בן הטיפשעשרה חושבים על פחד וגועל באותו אופן עצמו, כשזה מגיע לרגשי בושה, המוחות הצעירים עושים שימוש נרחב בקורטקס החזיתי המדיאלי, בעוד שהמבוגרים – בכלל לא. לנבדקות במחקר, נשים מבוגרות ונערות צעירות, הוצעו סיטואציות חברתיות טעונות לחשוב עליהן שעה שמוחותיהן נבחנו ב - MRI פונקציונאלי: אבא שלך שר במכולת, רוטב נוזל לך על החולצה. לא רק שהמבוגרות סירבו להתרגש ולהתפדח עד כלות, גם המוחות שלהן סירבו. שרה ג'יין בלייקרמן, אחת החוקרות האחראיות לניסוי הזה, עדיין לא יודעת לומר אם הנטייה להתבייש באופן קיצוני היא סיבה או תוצאה של השימוש בחלק זה של המוח, אבל היא בטוחה שהממצא בכלל לא יפתיע הורים למתבגרים. בניסוחים פחות מדעיים, סיפרה לדיילי טלגרף הבריטי שאחד מחבריה יודע בדיוק מה ההבדל בין גיל הילדות להתבגרות: "כשביתו היתה ילדה ונכנסה למצוקה רכשית, הוא היה שר לה את השיר האהוב עליה והיא היתה נרגעת. היום, כשהיא מתנהגת לא נכון לטעמו, הוא רק צריך לאיים עליה שישיר לה בפומבי והיא מייד מתיישרת".

כשגמרתי להיעלב מרשימת התנאים שלהם נזכרתי בהורי-שלי, אהובים כל כך, שהיו קצת פחות אהובי בנעורי. כן, גם אני רציתי לפעמים שיתאדו. הגם שחברי חיבבו את אבא שלי מאד, המבטא הרומני שלו פתאום הגעיל אותי. ואמא, הפשיוניסטה שהקדימה את זמנה? רק המחשבה על כך שכולם רואים לה את הלק האדום וכולם שומעים את עקביה הטופפים בחוצות העיר, יכלה לגרום לי לסומק עמוק ומצמית. אבל למה?

יום יבוא והחוקרים יניחו בפנינו תיאוריה כוללת של גיל ההתבגרות, ממדעי החיים ומדעי ההתנהגות והפילוסופיה והסוציולוגיה, ואז נדע בדיוק מה התמהיל: הורמונים ומוח מוזר, צורך עצום באינדיבידואציה וצורך לא פחות רציני להיות חלק מחבורה מובחנת של בני גילך, חיפוש הזהות העצמית והתעקשות על זהות מובחנת מזו של ההורים, פער דורות הכרחי בין אוהבי שוברט לחובבות מיקי מינאז',  ומעל לכל הפער המכאיב בין הדימוי העצמי של המתבגר כמבוגר יודע-כל לבין המציאות, שבה הוא עדיין נזקק לתיווך מאסיבי של ההורים כדי לצלוח את שנותיו הקשות.

עד אז, יש כמה כלים להתמודד עם סיטואציות קשות בהן הם מנדים אותנו מחייהם. קודם כל, כמו תמיד במאבקים איתם, כוס מים ולספור עד עשר. אחר כך חייבים להפסיק להיעלב ולהבין שהם סוג של חייזרים כעת, ועם רגשות של חייזרים לא מתווכחים. שומעים בנימוס מה יש להם לומר וממשיכים לעשות בדיוק מה שאנחנו רוצים, ואם נרצה לשיר במכולת – נשיר. אפילו בקול רם.

עם זאת, צריך לכבד את הצורך שלהם להיפרד מאיתנו, אפילו בטריקת דלת החדר, אפילו בשלט "אין כניסה מעל לגיל 18" שתלו שם. כל עוד אנחנו סומכים עליהם ובטוחים שהם לא מייצרים בחדר אורגיות רבות-משתתפים או בקת"בים מאולתרים, דלת סגורה איננה איום עלינו אלא להיפך: אופציה לקצת שקט.

וכשהפער  בין מי שהם חושבים שהם לבין המציאות מכאיב להם במיוחד, כשהם נאלצים להתמודד עם איסור מוחלט ואין להם כוח לשנות אותו – צריך לצפות לפיצוץ ולקבל אותו ביכולת ספיגה מוגברת. הפיצוץ יבוא כי התסכול גדול מדי. לא מוכנים לממן כרטיס לעומר אדם? ייתכן מאד שיהיו צעקות, ומאלה צריך להתעלם בלי להיכנס לוויכוח או התכתשות מילולית כלשהי, אבל אם יפטירו גם קללה או יתחילו להתעמר בחפצים ולבעוט בהם, כאן צריך להתערב. אצלנו בבית מותר לקלל, עד גבול מסויים וברור מאד, ואם הוא נחצה – יש לזה תוצאות בחיי המעשה. כל אלימות אחרת לא נסבלת, ולא צריכה להיות נסבלת גם כשהם חייזרים. והכי חשוב – לא להיכנע. קשה, לפעמים בלתי אפשרי, אבל הפתרון ההולם למצוקותיהם איננו הכרטיס להופעה של עומר אדם אלא ההבנה הקשה יותר מדוע אינכם מוכנים לממן אותו. וכן, הם ישנאו אתכם קצת. אולי הרבה. אולי לאורך שנים מתישות. אומרים שמתישהו זה עובר: תמונות של הורים וילדיהם מתנשקים בפרידה בבקו"ם מוכיחות שזה עובר. פתאום מותר להורים אפילו לבכות.

שרתי בווילה של האח הגדול. נחרתי, מה לעשות. הודחתי – ולמרבה הפליאה, הם הדיעו לי שלא פידחתי. למחרת יציאתי מהכלא המוזר בו בחרתי לשהות שאלתי מה הם רוצים לעשות אחרי הצהריים ולהפתעתי ביקשו שנצא שלושתנו לגלידה, ועוד בקניון. הזהרתי אותם מפני התוצאות, ואלה לא איחרו לבוא. אנשים שאינני מכירה כלל ניגשו אלי, הודיעו לי מה דעתם עלי לטוב ולרע וביקשו לעשות סלפי. הסכמתי. היו עשרות אנשים כאלה, וביניהם אחד לא כל כך נחמד, שציווה עלי "תחייכי", והורה לאשתו לצלם אותו ואותי כשהוא מחבק אותי. הבחור עם חתימת השפם והעורף המשיי ניגש אליו, עמד קרוב-קרוב בידיים שלובות ואמר בקול הכי עבה שלו, "אתה מטריד את אמא שלנו, היא לא דוגמנית, מי אתה שתיתן לה הוראות ובבקשה לא לחבק אותה בלי לבקש רשות". איך הייתי גאה בו. כשסוף סוף ישבנו בפינה רחוקה של הגלידריה, שאלתי אם האירוע הביך אותו. "ברור", הודיע להוותי, "אבל יותר מביך כשאת עושה חיקויים".  

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ