שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

איך מסבירים לילדים שלא כל הערבים מחבלים

אמנם מערכת החינוך מסבירה שגזענות זה פויה, אבל לא הכל צריך להפיל עליה. חינוך הומניסטי מתחיל מהבית

אריאנה מלמד
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ילדים מגן דו לשוני בחיפה, בהפגנה מול עירית חיפה
הומניזם ושוויוניות מתחילים בבית, ולא במיליםצילום: גיל אליהו
אריאנה מלמד

ישבנו, קבוצה של הורים למתבגרים, וקיטרנו כהרגלנו. הפעם על הפרק - פסטיבל רבין. שוב גילינו בהפתעה שקשה להסביר לנוער, הללו שטרם נולדו אז, עד כמה הרצח היה איום ונורא. ועד כמה שהיה פוליטי, שכן בניגוד לעמדתה של מערכת החינוך שרצח רבין זה פויה באופן כללי, אנחנו דווקא מבינים שרבין לא נרצח בגלל היותו ג'ינג'י אלא בגלל דרכו הפוליטית, והבנת הדרך הזאת משמעותית להבנת הרצח. שוב עלתה השאלה, אם כן לדבר איתם על המסר המדולל והבנאלי שמערכת החינוך מנסה להטמיע בהם או לא, אם לדרבן אותם להתריס בבית הספר אחרי הטקס או שעדיף למנוע התרסה כי כזאת יש מספיק בבית: הדעות היו חלוקות עד שהגענו ל"ומערכת החינוך לא עושה כלום נגד הגזענות", ואז כולם הסכימו: ילדינו - רבים מדי מבני הנוער בישראל - גזענים. זה מבורות, כמובן. ומי אשם בבורות? המחנכים ושרי החינוך והעדר תוכניות למפגשים עם ילדים ערבים וזה שלא לומדים ערבית כשפה שניה בבית ספר, וזה שיש תקציב לכל מיני שטויות רק לא לחינוך יסודי, ערכי, נגד גזענות ובעד שוויון אזרחי. וכרגיל, כשנמצא האשם במערכת אותה אי אפשר לשנות - כולם היו נורא מרוצים, חוץ ממני. 

אין בי חיבה עמוקה למערכת, יהיו ראשיה מי שיהיו. לעתים קרובות אני נאלצת להתעמת עם חלקים ממנה כדי לסנגר על ילדיי, וכך, כשצייצתי ש"לא כל דבר אפשר להפיל על המערכת, חינוך הומניסטי חייב להתחיל מהבית", התפתח רב שיח - מילה מכובסת למהומה הישראלית השגורה שבה כולם צועקים על כולם בחיבה ואף אחד לא שומע ולכולם מורה הזכות לא להקשיב - ואוזני קלטה: "מזתומרת, אצלנו בבית מדברים המון נגד גזענות, אבל זה לא עוזר, אלה המסרים שהם מביאים מבית ספר, כל פעם אנחנו מסבירים, הם אומרים ששוב אנחנו חופרים, הנה רק אתמול רועיקי חזר הביתה ואמר שצריך להרוג לא רק את המחבלים אלא גם את כל האחים שלהם, והושבתי אותו לשיחה, ואחרי שתי דקות הוא כבר חמק לחדר שלו, לכי תדברי איתו כהוא עם המוסיקה שלו בפול ווליום, טוב שקנינו לו אוזניות אלחוטיות".  

עצרת נוער לזיכרו של יצחק רבים, שערכה תנועת הצופים, בכיכר רבין. 15 שנה לאחר הרצח
גילינו בהפתעה שקשה להסביר לנוער, הללו שטרם נולדו אז, עד כמה הרצח היה איום ונוראצילום: אלון רון

ואני חשבתי על רועיקי, שכמו ילדיי, עד להופעת החצ'קון הראשון היה מתוק מדבש ופתאום חטפו אותו חייזרים ועשו בו מה שעושים כדי להפוך מתוקים מדבש למתבגרים מעפנים שלא מקשיבים לכלום, בטח לא למסרים הומניסטיים שוחרי טוב בזמנים רעים נורא. 

וחשבתי גם על אבא של מישקה. שם בדוי, כן? מישקה נולד במדינה אחרת, שבה מתקיימים מעגלים של גזענות גלויה וסמויה כלפי המון קבוצות אתניות, מצ'וקצ'ים דרך צ'צ'נים ועד אוזבקים וקזחים: מינקותו, זה מה שספג מן הסביבה, רק שאבא שלו הבין שאפשר אחרת, וצריך אחרת. ואסור לסמוך על מערכת החינוך. ספק גדול בכלל אם היא יכולה לפעול נגד גזענות באופן אפקטיבי, וודאי שהיא לא יכולה לבד. 

יהודים וערבים מפגינים נגד האלימות, ירושלים, אוקטובר 2015
יהודים וערבים מפגינים נגד האלימות, ירושלים, אוקטובר 2015 צילום: אוליבייה פיטוסי

וכיוון שהיה חשוב לו שמישקה יגדל כיהודי ודמוקרט והומניסט, וכיוון שבישראל לא גרו בעיר מעורבת וכל הערבים היו בעיני מישקה תיאורטיים באותה מידה, אבא שלו התחיל ללכת איתו אחת לשבוע לחוף הים ביפו, למרחב שבו אפשר לראות משפחות ערביות מתחת לשמשיות, ולשחק מטקות עם ילדים עם מבטא אחר, ולשמוע צלילים של ערבית כשהם מתנגנים ומתערסלים ברוח ואין בהם שום דבר מאיים חוץ מאזהרות של אמהות שהים סוער. השניים גם גילו את יפו ביחד, בטיולים ברגל, וביקרו במסגד ובכנסיה, ובעיקר לא פחדו יותר מכפי שצריך, כי גזענות - מי כמו אבא של מישקה יודע את זה - מתחילה בבורות ובפחד. בכל מקום זה כך. 

אלא שאין טעם לדבר על זה ולנאום על זה, ודאי לא לילדים שיכולת ההמשגה הדמוקרטית שלהם די מוגבלת. מה נאמר להם? שרק בגלל הבורות שלהם נוח להם יותר להמציא תכונות אופי שליליות ושקריות לקבוצה אתנית מובחנת? למה שיקשיבו. מה שצריך לעשות, כפי שלמדתי מאבא של מישקה, הוא לאפשר להם לחוות פיסות חיים של דו קיום, מופעים רגילים לגמרי של חיים רגילים לגמרי שבהם יהודים וערבים ממש לא מוכרחים להיות אויבים.  

את השיעור הפשוט והמורכב הזה הפנמתי כמיטב יכולתי בשנים בהן גרנו בגליל. שם יותר קל, אם רוצים: עיר הבירה שלנו היתה מר'אר. הרופא בקופת חולים היה מוסלמי, הרוקח - נוצרי, האופטומטריסט - דרוזי. וכן, גם ביניהם לא תמיד נצפה דו קיום הרמוני. התוודענו למסגד, כנסיה, למשחקים במגרש הכדורגל בסח'נין, ללימודי דרבוקה משותפים עם ילדים בני גילם, חג מולד שנחוג ביחד עם ילדים אחרים - אין מלבב מחג מולד גלילי וסנטה שמגיע בסובארו סטיישן מודל 79 ומזיע בתוך התחפושת - כל אלה היו נחלתנו לפני שהמלים "שוויון" ו"דמוקרטיה" בכלל נהגו בנוכחותם בבית. 

רק שנים לאחר מכן קראנו ביחד את "חוות החיות", ולא נהיינו פציפיסטים עגולי משקפיים. עברנו מלחמה בגליל, שנאנו את נסראללה בעוז, אבל מכך לא נובע שכל הערבים נסראללה, כפי שהסביר בני לילד בכיתה שלו קצת אחרי המלחמה, כשהילד התעקש שצריך להרוג את כל הערבים כי הם נחשים. לילדים יש חוש צדק טבעי, אם לא מקלקלים להם: כל בני האדם אותו דבר, הזדעק הילד הפרטי, יש טובים ויש רעים גם אצל היהודים וגם אצל הערבים. התפתח ויכוח שהיה בעיני סוג של תקווה, לא אופטימית מדי - אבל לפחות ידעתי שאת חלקי תרמתי בעשייה, לא בדיבורים. 

מערכת החינוך לא בנויה כיום לעשייה כזאת. מדוע? כי כך נוח יותר: בתחילת כל שנה מדברים שעה וחצי על האחר שהוא אני והשונה שהוא שווה או מה שזה לא יהיה, ואחר כך נמנעים באדיקות מכל מאמץ לקרב בין ילדים יהודים לילדים ערבים. מפגשים? אם יהיו, יהיו חד פעמיים ומהוססים ומאד לא נכונים, כי ילדים לא צריכים להיפגש כדי לפרוץ את מחסום הלאומיות. הם צריכים לשחק כדורגל ביחד. לאורך זמן. והן צריכות גם: בפעילות משותפת, בפסטיבלים דו לאומיים, במוסיקה וביצירה שעושים ביחד, בטיולים של ילדים יהודים ליישובים ערביים ולהפך, באירוח הדדי. אם כל זה מתקיים בית הספר של ילדיכם, יש עתיד לדו קיום ויש תקווה, זעירה ככל שתהיה.  

אבל ככל הנראה, וברוב בתי הספר, אין תכניות כאלה ומאמצים כאלה ורצון טוב כזה. ואין גם סנקציות קשות על גילויי גזענות, כפי שראיתי בבית הספר בנהריה בו למדו ילדיי, עת בריוני כיתה ו' גררו בהפסקה בחצר ילד ערבי, בן למשפחה של לוחמי צד"ל, רק מפני שאפשר היה ואיש לא כיהה בהם. שיחקו במשמר הגבול. ועד כיתה ו', למרות שבתוך נהריה נבלע הכפר הערבי מזרעה, לא עלה בדעתם של פרנסי החינוך מכאן ומשם להפגיש את הילדים ולו לשעה אחת של עשיית רעש משותפת בדרבוקות.

הומניזם ושוויוניות מתחילים בבית, ולא במילים. רק מעשים, רק מה שמשרד החינוך קורא לו "למידה חווייתית", רק זה יעזור. יש בישראל עשרות גופים אזרחיים עם תוכניות מצויינות ללמידה כזאת, לא הכל אפשר וצריך לעשות בבית, אבל צריך גם צריך לעשות. מלימוד משפחתי משותף של משמעות הבריאה בצלם ועד לצפייה ביחד ב"חוות החיות", לא חשוב באיזו גרסה. מהיכרות קרובה יותר עם מטבח ערבי ומוסיקה ערבית ושפה והיסטוריה ובעיקר בני אדם, ועד לחברות בתנועת נוער משותפת ליהודים וערבים: אפשר לעשות המון, אבל לא בהפגנה או במערך שיעור לזכר הרצח והדמוקרטיה. שם כבר מאוחר מדי. וודאי מעט מדי. 

אז מה, סנטו בי אמא של רועיקי ועוד שלוש, שניתן למערכת החינוך להמשיך ולא לעשות כלום? להפך, אמרתי: בואו נילחם על זה, וייקח לנו עשרים שנה להזיז משהו. בינתיים, אם אנחנו לא רוצים שרועיקי או טו טו יעשה סלפי עם חשוד אזוק וכפות ומוטל על הרצפה, כדי שנתחיל בבית.  

      

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ